טיים אאוט timeout

"הייתי כמו עכברוש רדוף שאין לו איפה לשים את הראש"

באנר דירה להזכיר
| מאת: עדי סמריאס

כשחמי רודנר (54) השתכן בדירה ברחוב שינקין 8 הוא מצא את עצמו בזמן ובמקום הקוליים ביותר במיתולוגיית הרוק הישראלית. שלושה עשורים אחרי, בן (30) הוא זה שצריך לספר לו איפה אפשר לבלות בשכונה. תל אביבים חוזרים לדירה הראשונה שלהם בעיר ונזכרים בשותפים, בקירות המתקלפים ובלילות הפרועים. פרוייקט מיוחד

  • https://static2.timeout.co.il/media/2018/03/sizes/חמי-רודנר-4_h_wo_680_382.jpg
חמי רודנר. צילום: איליה מלניקוב

"לא השתנה פה שום דבר", קובע חמי רודנר עם כניסתו לדירה ברחוב שינקין שהייתה לו בית בשנים 1989 ו־1990, אולי החשובות ביותר בתנופתו כאדם וכיוצר. "כתבתי פה כמה שירים שהיו משמעותיים מאוד בשבילי. למשל, את 'אחד אלוהים' כתבתי פה, בחדר הזה, בשלוש בלילה. הרחוב היה מלא אז בהרגשה של משהו חדש. עכשיו כשעליתי למעלה, ועמדתי מול החזית של הבניין, עבר בי איזה משהו".

לדירות ראשונות נוספות:
ליאור אשכנזי
סתיו שפיר
גילה אלמגור
אוהד נהרין
אורנה בנאי

כשרודנר התגורר כאן, בן – הדייר הנוכחי, מעצב אופנה וסטייליסט – רק נולד. "זאת דירה מטורפת, יש בה אנרגיות", הוא אומר לרודנר. "כן, אנרגיות פסיכות כאלה", משיב לו הדייר מראשית שנות ה־90. בן הגיע לכאן אחרי פרידה, ומעיד על כך שמחמת המיקום והאווירה הייחודית של הדירה, היא נוטה למשוך אליה דמויות מדהימות. "אנשים מרגישים פה בבית. יש פה אנרגיות מיוחדות כל הזמן", הוא אומר.

חמי רודנר. צילום: איליה מלניקוב

חמי רודנר. צילום: איליה מלניקוב

בהגעתו לדירה גם רודנר נזקק בבהילות לחוף מבטחים. "הייתי כמו עכברוש רדוף שאין לו איפה לשים את הראש. זה דומה מאוד לסיפור של בן. גרתי כאן עם שתי שותפות. כולנו הגענו מכל מיני מקומות, והיו לא מעט מקרים ביזאריים. יום אחד הגיע לפה ג'וליאנו מר בעיצומו של התקף פסיכוטי. אחת השותפות הייתה דלוקה עליו בתקופה ההיא. הוא גילח את הראש ומרח אותו בשמן. אני בדיוק חזרתי ממילואים בכלא שכם, ובשיא ההתקף נכנסתי הביתה עם מדים ורובה. לא ידעתי מה לעשות. הייתי ילד קטן ומפוחד מהקיבוץ. הוא התחיל להשתגע, להתלהם, ואני פשוט ברחתי לאנשהו. הייתי מבוהל אימים".

הרגע שבו שינקין הפך לתופעה

פנים הדירה נראה לרודנר כמעט אותו דבר, אך אין לו כל ספק שרחוב שינקין השתנה לבלי היכר. "תל אביב הופכת עיר לעשירים. במצב שבו הייתי אז, לא יכולתי להתגורר פה היום". כך הוא נזכר בערגה בתנופה השינקינאית שהחלה ממש בשנים ההן ומצאה אותו במקום הנכון ובזמן הנכון. "ניסינו להפוך פה את העניינים והצלחנו יותר מדי. תל אביב הייתה כמו עיר בעולם השלישי. זקנה, אפורה וכמעט ללא חיי לילה. כל החבר'ה שבאו כמוני, מקיבוצים או מירושלים, החלו לצאת למידבר ברחוב בלפור או לגלולה ברחוב ברנר. היית רואה שם את אסף אמדורסקי, רע מוכיח, ירמי קפלן, דנה ברגר. כל מי שחיפש תרבות אחרת.

חמי רודנר. צילום: איליה מלניקוב

חמי רודנר. צילום: איליה מלניקוב

"האירוע המכונן היה דווקא ביוזמת העירייה. בשנת 1990 הם ארגנו מסיבת פורים בגינת שינקין, כי החל לצמוח משהו באזור הזה. הייתה במה פתוחה והופיעו בה נושאי המגבעת, DXM, וגם אסף אמדורסקי שלקח איתו את ירמי וג'נגו כדי לנגן שלושה אקורדים. הוא עלה על הבמה וצעק 'אני אסף אמדורסקי! אני אגו־מניאק!'. זה היה הרגע שבו שינקין הפך לתופעה, כמו מין סוהו".

"עדיין גרים פה צעירים אמנותיים כאלה באזור?", הוא שואל את בן, "איפה הם מבלים?"."אני מאמין שכן", הוא משיב. "מאז שהגעתי לעיר אני אוהב את הברקפסט, ויש גם את האלפאבית ואת הפיי". "היום אם אני יוצא אני הולך לנילוס", מסכם רודנר. "כל הדור שלי נמצא שם".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: abf6601