טיים אאוט timeout

בלוז לשטח האפור

| מאת: ז'נאן בסול

ז'נאן בסול רצתה לסיים את התואר, לעבור דירה ולהתחיל לחיות. ואז הגיע מבצע "צוק איתן" ואיתו משבר הזהות

צילום: Getty Images

תקופת המבחנים החלה השנה אחרת, בשבועיים אכזריים שניפצו את הזהות שלי לרסיסים. זה התחיל עם מציאת הגופות, דבר שחולל בי פחד מטורף מהתגובה, ממה שיבוא אחרי. למרות ניסיוני הצנוע, כבר התרגלתי למשחק הפינג פונג הזה, לכל פעולה יש תגובה לפעולה (בערבית זה נשמע טוב יותר). ידעתי שדברים נוראיים עומדים להתפרץ, אך חשבתי לתומי (ולאנוכיותי, שאין טעם להתכחש אליה) שרק יפציצו בעזה, זה יעציב אותי אבל ייפסק מהר. לא יחדור לבועה הקטנה שאני מטפחת ביסודיות. אך מציאות של עולם מקביל, או אולי עולם כה נוכח שאנחנו מתעלמים ממנו, קבעה אחרת. הרגשתי איך העולם שיצרתי לי בירושלים עומד להתמוטט.

התחלתי לפחד ללכת ברחובות, דאגתי לחבריי שגרים בעיר, נתקפתי חרדות. הכל נראה לי אבוד. הרגשתי שנואה, או שבעצם התחדדה בי ההרגשה שאני שנואה. התחלתי להרגיש מוזר כשדיברתי עם חבריי היהודים בקבוצת וואטסאפ החופרת שלנו, בה אנחנו מתעדכנים על חדשות ומחליפים דעות. התחלתי לחשוב פעמיים לפני כתיבת הודעה. זה הרגיז אותי עוד יותר. הם חבריי! למה המצב כל כך רע שאני צריכה להרגיש לא בנוח איתם?! "הפחד שהמערכת משנה אותי", כפי שזיאד רחבאני כתב פעם, התחיל לחלחל. התוודעתי לעובדה שעולמי אכן מתחיל לקרוס, אם לא מבחוץ אז מבפנים. הרגשתי כמו הקונסרקטולים באמריקה של אחרי מלחמת האזרחים, שהרגישו צורך לגבש את עולמם הפנימי כשכל מה שבחוץ התפרק. היה לי הצורך לחזור לעצמי, לחזור ולהיות ניחוחה עם חבריי אך גם להיות שלמה עם דעותיי שלי, מתונות כל שיהיו. עם קו המחשבה שלי, עם הזהות שלי, שמכתיבה לי דפוסי חשיבה ודעות מסוימים, גם אם לא באופן מודע.

אך מהי זהותי? ואיזו מלחמה קיומית אני מנסה להילחם? של העם הפלסטיני הנתון תחת כיבוש – כלומר לקלל ולגנות כל דבר שישראל עושה? מלחמה על השלווה של החברה הישראלית – כלומר לגנות כל פעולה פלסטינית, עממית או רשמית? או את המלחמה על הקיום שלי, של ז'נאן הפוסט סטרוקטואלית? לבנות את עמדותיי לפי המודעות האישית שלי, כפי שהייתי נוהגת בכל מצב אחר? הרי אצלי זה משחק לגו, אני מרכיבה את חיי מקוביות של תרבות פלסטינית, תרבות ערבית, תרבות מוסלמית, שטיפת מוח קפיטליסטית ומנטליות ישראלית. הכי מאיים.

החלטתי לשתוק ולהתאזר בסבלנות, אך הסיוט לא נגמר. ההתפרעויות החלו גם בנצרת, באותו יום בו חזרתי ירושלמה, והתחלתי לדאוג למשפחתי. חבר טוב שגר בנצרת לא הלך לרופא כיוון שהבעירו צמיגים סמוך לביתו. שנאתי את ההתלהמות הערבית, שכל כך הזכירה לי את ימי האינתיפאדה השנייה, במהלכה הייתי בת 11. נזכרתי איך שנאתי אז את הפלסטינים, רק רציתי שיעזבו אותי בשקט, שאוכל להמשיך לנסוע לטיולים שנתיים עם בית הספר. אני לא זועמת על הפלסטינים כיום, עברו מאז 13 שנה. אני מזדהה, מבינה את הסבל ולעיתים גם מצדיקה. שנאתי את קבוצת האוכלוסייה שלי, כביכול, ערביי 48, ערביי ישראל או פלסטינים עם אזרחות ישראלית. כן, קבוצת אוכלוסייה שלי, שאני לא יודעת איך לקרוא לה.  זה מורכב, כמו הזהות שלי. זה מורכב, זה מסובך וזה ככה. תלוי במצב ועם מי מדברים. התחלתי להרגיש שזה מאיים עליי אישית. רציתי שההתפרעויות יסתיימו, שהכל ימשיך להיות כרגיל ואוכל לחזור להגשמת חלומותיי.

ז'נאן בסול

ז'נאן בסול

אך אסור לי לזעום על הערבים. אני צריכה להיות קונפורמיסטית לטענה שכל מה שהערבים (או הפלסטינים, אני כבר לא יודעת) יעשו, יהיה בגלל שהם סובלים תחת הכיבוש וצריכים להתנער ממנו. להביע ביקורת על האופן בו "המאבק" מתנהל או על ההסתה לאינתיפאדה שלישית, קובעים שאני "מתאשרלת". שאני מסתובבת עם מלא יהודים, שמנרמלים אותי ומשפיעים על התפיסות שלי. שאני הופכת פרו ישראלית כיוון שאני רוצה לחיות בשקט, ללא מתים וללא פגיעה באדם או ברכוש. הואשמתי בהתאשרלות ע"י צעירים ערבים, חלקם אקטיביסטים וחלקם מודעים פוליטית וסופר פטריוטים. בינתיים, החברה הישראלית הכוללת רוצה נקמה ורואה בשנאת ערבים ערכים ולא גזענות. פאק. משבר הזהות מתחדד ואני כבר מרגישה את הרסיסים דוקרים אותי בגב. המציאות שיצרתי לעצמי והבחירות שלי תוקעות אותי, בוגדות בי.

המשבר מתחדד. אני כבר שבועיים בדיכאון שמונע ממני לתפקד. אני נוגה לאור מה שקורה בעזה, מתוסכלת שהתכנית לעבור לתל אביב ולחיות חיים חדשים כבר לא נראית בטוחה, כי אני מפחדת לנסוע לשם ולחפש דירות. מתוסכלת שזה מה שמחכה לי בסיום התואר, שחשבתי לתומי שאחריו אתחיל לחיות את חיי, ומהעובדה שאחי הקטן יוצא לעולם דווקא עכשיו, כשהמצב אפוקליפטי כל כך.

אני מקשיבה בלופ לוועדת חריגים ולא למרסיל ח'ליפה ולשירים מולחנים של מחמוד דרוויש, כפי שעשיתי בתקופות מלחמה קודמות. אני מקבלת הודעות מעיתונאית גרמנית מעצבנת שרוצה לשאול על מצב המהומות בצפון כי זה לא "פרופרלי" מתועד בתקשורת. והדובדבן שבקצפת? התחלתי השבוע עם בחור, אחרי שמלא זמן לא נמשכתי לאף אחד. ביום בו היינו אמורים להיפגש הוא קיבל צו 8.

הכותבת מסיימת תואר בספרות אנגלית באוניברסיטה העברית. ילידת כפר ריינה, גרה בירושלים

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: f2fadbfc0df0