טיים אאוט timeout

מפני שיבה תרים: ותיקי הקהילה הגאה והמשפחות שגאות בהם

| מאת: עדי סמריאס

עם כל הכבוד לצעירים, הגאווה ממש לא שייכת רק להם. עשו כבוד לבני גיל הזהב הגאים ולילדים שלהם, שגאים בהם לא פחות. פרוייקט צילומים מיוחד

  • https://static2.timeout.co.il/media/2018/06/sizes/אימרי-קלמן-3_H_wo_680_382.jpg
דב ואימרי קלמן. צילום: איליה מלניקוב

זה לא שהיום יציאה מהארון היא חוויה פשוטה, אבל לפני 30, 40, 50 שנה – מדובר היה באקט מטורף עד בלתי אפשרי. סביר להניח שהרבה להט"בים בני גיל הזהב עדיין חיים חיי הסתרה ופחד, אבל יש גם כאלה שעברו את המשוחה והיום הם סבים וסבתות גאים בכל המובנים. הנה כמה מהם, שהסכימו אפילו לשתף אותנו בתהליך היציאה שלהם מהארון.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
מצעד הגאווה 2018: כל מה שצריך לדעת
מצעד הגאווה: כל הכבישים שייחסמו
קינוחים צבעוניים ומושלמים לחגיגות הגאווה

רוני פינצ'בסקי (64)

מתי יצאת מהארון?

רוני: "יצאתי מהארון לפני 21 שנה, בגיל 43. שראל היה בן 17 ומיכל בת 19. הקשר שלי עם האישה שהייתי נשוי לה, אימא של הילדים שלי, היה קשר רומנטי, קשר עמוק, אבל לא מיני. פחות מיני. בתקופה ההיא היו התפתחויות, מין שלב ביניים – היו האינטרנט ודברים כאלה שלא היו לפני כן. פתאום התברר שבארצות הברית יש אנשים שחיים בגלוי ביחד, ובאיזשהו מקום זה גרם לי להרגיש שאני לא מממש את החלק הזה שיש בי. אנשים סיפרו על חיים מלאים וזה גרם לי לקבל החלטה לצאת מהארון".

ומה היה התהליך?

"בהתחלה זה לקח זמן, זה תהליך אטי. שיתפתי את אשתי וקיבלתי החלטה. ידעתי שאם אשאר נשוי, ויכול להיות שהיא הייתה מוכנה לזה בגלל הילדים, אחרי כמה שנים זה יתפרק. התחלתי תהליך, פניתי לאגודה ונעזרתי במטפלת שעזרה לגבש את הדרך".

רוני פינצ'בסקי. צילום: איליה מלניקוב

רוני פינצ'בסקי והמשפחה. צילום: איליה מלניקוב

פחדת לספר לאנשים?

"מאוד, מאוד. זה מלווה בהמון פחדים, למי כן לספר, למי לא, שיפטרו אותי מהעבודה. לא הייתי בטוח כמה אפשר להסתיר את זה".

איך זה השפיע עליך, שראל?

"אני זוכר בעיקר את עניין הגירושים. כילד ראיתי ששני ההורים שלי לא במצב טוב ולכן רציתי שיתגרשו. וברגע שאבא אמר את הסיבה הוקל לי לדעת שהוא לא עשה שום דבר שפגע באימא שלי וגם שהוא יודע מה הוא רוצה, שיש לו איזו דרך. אנחנו גם אקס משפחה דתית – תכניס את זה למשוואה".

איך הילדים הגיבו?

שראל: "היה לנו חשוב שאבא ירגיש טוב וידענו שהוא לא יעשה שום דבר שיפגע בנו. זו הייתה הגישה כל הדרך, היינו כבר מבוגרים, גם מבחינת התפיסה. רצינו שיהיה טוב".

איך נראו החיים מחוץ לארון?

"היה לי בן זוג 20 שנה ונפרדנו לפני שנתיים. שראל אומר לי: 'אבא, אל תעשה לנו עוד משהו כזה ב־20 השנים הבאות'. המשפחה הכירה, הילדים אוהבים אותו מאוד עדיין והוא נשאר חבר קרוב".

הנכדים שאלו פעם משהו לגביכם?

רוני: "הנכדים, מאז שהם נולדו, הם ראו אותי ואת בן הזוג שלי ביחד, בשבילם זה טבעי. אחד הנכדים שאל אותי איפה בן הזוג שלי אחרי שנפרדנו והסברנו לו שכמו שסבא וסבתא נפרדו לפני כמה שנים וכל אחד גר בבית אחר, ככה גם סבא ובן הזוג שלו".

שראל: "הם גדלו לתוך זה, לא הייתה שום שאלה. היה סבא וסבא, כמו שיש סבא וסבתא. לא הצגנו את זה כאילו זה מובן מאליו, כי זה לא מובן מאליו, זה לא בכל בית, אבל זאת המציאות: יש כאלה שיש להם סבא אחד, יש כאלה שיש שניים, ולהם יש שלושה".

רוני, יש קשיים מיוחדים לגאים מבוגרים?

"יש צרכים שהם ייחודיים לקהילה. גדלנו בתוך סוד, בעיקר הבוגרים יותר, ואנחנו סוחבים את זה כמשהו טראומטי. יש יותר סבל, יותר דיכאונות, יש לנו צורך להיות ביחד כקבוצה וכקהילה, שיהיו לנו מקומות ובתי אבות שיודעים איך להתייחס לאנשים כמונו. שלא נצטרך להיות שוב בארון במקומות האלה".

דב קלמן (59) ובנו אמרי קלמן (32)

אמרי, ספר על היציאה מהארון.

אמרי: "אני יצאתי מהארון בגיל 17 וזה היה קל יחסית, לא פחדתי שיעיפו אותי מהבית כי אבא שלי היה מחוץ לארון. אבא שאל אותי על חבר טוב אם אנחנו רק חברים טובים או שזה מעבר לזה, ואמרתי לו שזה מעבר. פחות או יותר שם זה הסתיים".
דב: "אני חושב שהייתי קצת נבוך, בעיקר על הטמטום שלי כי היו כל כך הרבה רמזים ואני לא הייתי מוכן להקשיב לאף רמז. 'מה פתאום, הוא יוצא עם בחורות', חשבתי".

ומתי אתה יצאת מהארון?

דב: "הייתי בהולנד באותו זמן. דיברתי עם מי שהפכה להיות אימא של אמרי והיא ידעה את זה, אבל בתקופה שלאחר מכן העסיק אותי המאבק של ההישרדות יותר מכל דבר אחר. עשר שנים הייתי ילד טוב ירושלים בכפר סבא, ואחרי תקופה מסוימת, אחרי שנולדו שלושת ילדיי, התעורר העניין שוב והתפרץ בעוצמה גדולה יותר. זו הייתה היציאה האמיתית והגדולה שגם גרמה לפרידה".

אימרי קלמן. צילום: איליה מלניקוב

דב ואמרי קלמן. צילום: איליה מלניקוב

בן כמה היה אמרי?

"בסביבות 9".
אמרי: "כמו שאני זוכר את זה, זה לא הפריע לי, לא היה לי אכפת שהוא הומו אבל לא רציתי שאף אחד יידע את זה כי היה לי ברור שזה לא יהיה טוב. קיוויתי שזה לא יגיע לחברים שלי כדי שאני לא אהיה 'הבן של ההומו'. כל המשפחה נכנסה לכמה שנים של הסתרה, זאת הייתה מין החלטה משפחתית שמסתירים את זה, לא מזמינים חברים הביתה, מנסים לטשטש סימנים. אחרי כמה שנים הבנתי שכולם יודעים, רק מדברים על זה מאחורי הגב שלי".

דב, פחדת שהוא לא יקבל אותך?

דב: "לא חושב, פחדתי שהוא יאהב אותי פחות כי אני עוזב את הבית, מונע ממנו את הביטחון. לא מספיק חשבתי על מה היציאה מהארון עצמה יכולה לעשות למערכת היחסים בינינו".

זה נראה שהיא חיזקה אותה.

דב: "אחרי הרבה זמן".
אמרי: "כן, אחרי הרבה שנים. אני חושב שאחד הדברים שהיו מעולים ברמה המיידית בסיפור הזה היה שכשאני יצאתי מהארון היה לי דימוי חיובי של מה זה להיות הומו, בשונה מהרבה להט"בים, שכשהם יוצאים מהארון יש להם רק דימויים שרואים בתקשורת ואלה היו שליליים או סטיגמטיים במשך הרבה שנים. זה יצר אצלי וגם אצל החברים שלי איזו הבנה שהומו זה לא רק הדבר הזה שצוחקים עליו או שרואים אותו במצעד הגאווה בטלוויזיה. מצד שני זה יצר הרבה מורכבויות במערכת היחסים הפרטית שלנו, בקושי שלי להתמודד עם הזהות הזאת שהיא גם אצלו וגם אצלי. זה גם היה מורכב, הייתי יוצא לברים בגיל 16־17 ופתאום רואה את אבא שלי".

זה קרה?

אמרי: "כמה פעמים".

איפה?

אמרי: "באוויטה, פעם אחת".
דב: "במסיבת פורים".
אמרי: "הוא חשב שזה נורא מצחיק ורצה שנעשה צ'ייסרים עם החברים שלי, ואני הזדעזעתי מזה. שנפתח את סיפור אטרף או שנשאיר משהו בחוץ?"
דב: "לא".
אמרי: "אז נישאר עם המסיבות והברים. מאוחר יותר הייתי בעלים של ברים של גייז והוא היה מגיע לבקר, וזה היה דווקא נורא נחמד, אהבתי את זה".

דב, אתה מרגיש שיש דאגות ייחודיות לוותיקי הקהילה?

"יש מחשבות שיש לכל אדם שמגיע לגיל מבוגר. האם יש משהו מיוחד? לא חושב, אבל אני בזוגיות ומערכות יחסים ארוכות ממלאות את כל כולי. אני לא חושש יותר מסטרייט מצוי שחושש לאבד אשתו. אני כמובן רואה סביבי אנשים שזו לא מנת חלקם וזה קשה, קשה יותר למצוא בן זוג בקהילה מאשר אצל הסטרייטים".

נורה גרינברג (67) ובנה אדם גרינברג (37)

נורה, מתי הבנת שאת רוצה לעבור את השינוי ולהיות אישה?

"מתישהו לקראת סוף שנות ה־90 הבנתי את זה. זה הבשיל לאט – לא מגיעים מהר לנקודה שאת מבינה שאת לא גבר ושיש לך בעיה עם המגדר ורצון לעשות שינוי. בהתחלה לו היית שואל אותי אם אני הולכת לעשות שינוי מלא, הייתי אומרת שנפלת על השכל. בסך הכל בודקת, מתנסה. 'בודקת את גבולות הזהות' היה הביטוי החביב עליי".
אדם: "אני הייתי בן 19, זה היה בשנת 2000. זה היה מוזר אבל לא בכיתי או משהו. לא כעסתי כי לא הייתה סיבה לכעוס. כעסתי יותר על כך שההורים נפרדו מאשר על השינוי".

נורה גרינברג. צילום: איליה מלניקוב

נורה גרינברג. צילום: איליה מלניקוב

והייתה הקלה אחר כך?

נורה: "כשסיפרתי לאדם זו כבר הייתה החלטה לחיות פול טיים כאישה. הוא היה בצבא באותה תקופה, הייתה אופרציה די מורכבת, אבל הכל עבר הרבה יותר טוב ממה שחשבתי. אדם גילה בגרות והבנה, הוא היה מדהים. אחר כך היה תהליך מול המשפחה. כל משפחה – גם משפחה שיש בה הבנה והכלה וכבוד – צריכה לעבור תהליך".

אילו מצוקות עוברות על להט"בים מבוגרים היום?

"הכניסה לגיל השלישי קשה להרבה אנשים ולחברי הקהילה במיוחד. מי שנמצא היום בגיל השלישי הם אנשים שבתקופה שלהם להיות חבר בקהילה היה דבר לא פשוט, אלה אנשים שגדלו בתקופה שבה הם היו מנודים כמעט או שהיו צריכים להסתתר. גם סטרייטים שמגיעים לגיל השלישי לא תמיד נהנים, אבל הבידוד, לא רק הבדידות, אלה הבידוד חברתי, זה משהו קשה".

יש יותר מודעות היום?

"בחוגים מסויימים, אבל זה לא אומר שיש פחות קושי. יש יותר גישה למשאבים טיפוליים היום".

מה העצה הכי טובה שאת נותנת למשפחות של ילדים טרנסג'נדרים?

"עצה שאפשר לתת למשפחה בתחילת התהליך, זה להירגע ולהבין שמדובר בתהליך ארוך. לנסות להבין איך הדברים נראים מהצד של הילד. אחר כך נדרשת הרבה סבלנות, ולא להקשיב לקולות החרדה והפחד".

דליה זליכה (71), מלווינה שוורצפיטר (65) ובתה של דליה, שונית זליכה (40)

דליה, מתי סיפרת לשונית שאת לסבית?

דליה: "ישבנו בבית קפה…".
שונית: "סליחה?".
דליה: "אני אספר את הגרסה שלי".
שונית: "הגרסה שלי הרבה יותר מוקדמת והרבה יותר צהובה".
דליה: "ישבנו בבית קפה ואמרתי: 'שונית, אני עוברת לגור עם אישה'".

איך נראו החיים שלך אז?

"לפני כן הייתה לי אישה אחרת, כשהייתי לגמרי לגמרי בארון, מאוד בארון. גרתי באילת לפני 30 שנה והייתה לי שותפה לעסק שמבחינת כל העולם הייתה השותפה שלי לעסק. קנינו שתי דירות זו מעל זו בשביל להיות קרובות. היא נפטרה מסרטן ואני עברתי לתל אביב. ואז סיפרתי לשונית שאני עוברת לגור עם אישה".

איפה הכרת את מלווינה?

"הגעתי לקו הוורוד, התחברתי עם כמה נשים שחיו עם נשים, ומלווינה באה לדבר איתם על איך להיכנס להיריון".
מלווינה: "זה היה בדיוק בתחילת הבייבי בום, כשפתחו את בנקי הזרע גם לנשים רווקות. עד אז תרומות הזרע היו רק לנשים נשואות ולרווקות מבוגרות, אבל היה צריך לעבור ועדה משפילה".

דלית זילכה. צילום: איליה מלניקוב

דלית זליכה, בתה שונית זליכה ובת זוגה מלווינה שוורצפיטר. צילום: איליה מלניקוב

בהתחלה מערכת היחסים שלכן הייתה מוצנעת יותר כלפי חוץ?

"מבחינתי כן. מלווינה לא הייתה בשום ארון, אבל גם לא הייתה מחוץ לארון כי לא היו לה מערכות יחסים כאלה".
מלווינה: "ארוכות טווח".
דליה: "כשהחלטנו לשכור דירה בנתניה היא עבדה בבית חולים חרדי, ובדיוק היה סוף שבוע לעובדים. היא הזמינה אותי מיד, היא הייתה מאוד לא בארון, אבל אני כן הייתי בארון והיה לי קשה".
מלווינה: אני לא הייתי בארון ולא 'לא בארון', אבל לא אהבתי את המסגרות שלפיהן צריך כך או צריך כך. פניתי לבוס שלי שהיה איש מסורתי ואמרתי לו: 'תשמע, אני רוצה להגיע עם החברה שלי'. הוא אמר לי שמנהלת הסיעוד היא גם רווקה מבוגרת ומביאה חברה, אז אמרתי לו: 'דוקטור, מצטערת, אבל זה לא אותו סוג של חברות, היא חברה לחיים והיא בת זוג ואני רוצה יחס'. זה היה לפני 18 שנה בערך, והוא עוד הוסיף בצחוק שיש לי מזל כי אנחנו יכולות לרקוד יחד בחתונות".

אז שונית, איך באמת גילית שאימא לסבית?

"כשבת הזוג שלה מאילת נפטרה חיברו אותה לכל מיני לסביות בוצ'ות שהיה להן בית קפה בשם פונדק הבירה, והן התחילו לבוא אלינו הביתה. הייתה אחת טבחית, נינה, שהייתה הולכת עם בנדנות ונראיתה כמו נינג'ה. אני זוכרת שבאתי לאימא שלי ואמרתי לה: 'תגידי, מה זה כל הנינג'ות האלה?'. היא נחנקה. אחר כך הציעו לי יום אחד למלצֵר שם וחשבתי שזה מגניב, מסעדה מדליקה ואגדית. באתי לבית הספר למחרת וסיפרתי שאני הולכת למלצר בפונדק הבירה ומיד מישהי אמרה 'איכככ, אצל הלסביות האלה?'. חזרתי הביתה ושאלתי אותה: 'אימא, את לסבית?'".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: 4865fe341de