טיים אאוט timeout

הצלצול הוא בשבילם: למה המורים הצעירים בורחים ממערכת החינוך?

| מאת: יעל סגרסקי

שנת הלימודים שהסתיימה השבוע גם בישרה את סוף הקריירה של עוד כמה אלפי מורים בישראל, שהחלום לעבוד עם ילדים וללמד אותם על העולם התברר להם כמשימה בלתי אפשרית במערכת כל כך קשה. למה הם עוזבים, ומה ישאיר אותם בכיתה?

  • https://static2.timeout.co.il/media/2018/06/sizes/ביוש_H_wo_680_382.jpg
הצלצול הוא בשבילם. המורים הפורשים החדשים

בשבוע שעבר הסתיימה שנת הלימודים בבתי הספר התיכוניים והשבוע תסתיים השנה גם בבתי הספר היסודיים. אם להסתמך על השנים האחרונות, בסוף השנה הזאת יגיעו מספר שיא של מורים למסקנה שהמערכת הזאת פשוט לא בשבילם. לפי נתוני הלמ"ס, מדי שנה עולה בהדרגה מספר עובדי ההוראה שבוחרים לעזוב את המערכת, וסקר של התאגדות מנהלי בתי הספר היסודיים שפורסם ב־2017 מוכיח שאכן 89.5 אחוז מהמנהלים מדווחים על מחסור במורים. מי אשם במחסור הזה, ואיך מסבירים הפורשים את הנטישה?

עוד כתבות שיעניינו אותך:
הופעות קיץ 2018: האמנים הכי שווים שנוחתים פה בקרוב
למה הטלוויזיה מאביסה אותנו בעונות המשך גרועות?
לא כולל שירות: העבודות הכי שוות (ומוזרות) לסטודנטים

"משרד החינוך צריך להעריך מורים ולכבד אותם", אומרת שר אידלסון דדון (28), שהגיעה להוראה מתוך שליחות והיום מנהלת סטודיו לעיצוב הבית. בעיניה משרד החינוך פוגע במעמד המורה, וזה מתבטא קודם כל בתלוש. "בשנה שבה אני לימדתי מורים לא קיבלו משכורות במשך חצי שנה כי משרד החינוך טען שיש להם בעיות במחשב. יותר מזה, כשמחזירים לך את הכסף במכה – לוקחים לך מס הכנסה בהתאם, ואם את רוצה שיטפלו בזה נדרש הליך ביורוקרטי מטורף, ארוך ומתיש. גם כשהמשכורת משולמת כרגיל קשה לשרוד איתה. אני עשיתי שם 5,000 נטו על משרה מלאה. אם הייתי ממשיכה, הייתי מקבלת חמישה אחוזים תוספת שחיקה, אבל זה לא באמת עוזר".

מחרשות לתקופת מבחנים (צילום: טיילור מילר)

סטודנטים בעיצומה של תקופת מבחנים. האם אלה פורשי המחר? (צילום: טיילור מילר)

גם כמות התלמידים בכיתה לא ממש עושה למורים חשק להישאר בתחום. "ב־2013 התחלתי ללמד בחינוך המיוחד", אומרת אידלסון דדון. לדבריה דווקא שם היה קל יותר: "את מלמדת מספר מצומצם של תלמידים, הרבה פחות מכיתה רגילה. לימדתי גם בחינוך הרגיל במקביל וזה היה סיוט. קשה מאוד להגיע למטרות שלך בשיעור כי את מתעסקת רק בבעיות משמעת. תמיד האמנתי בחינוך אישי, אבל הכמות של התלמידים פשוט לא מאפשרת".

גם ירדן גולדמן (26), מורה לאמנות שסיימה את הקריירה בשבוע שעבר עם היציאה לחופש הגדול, מחזיקה בבטן מלאה על משרד החינוך ורואה בו את האשם העיקרי לבעיות. "אני אתן לך דוגמה: כשתלמידים מרביצים זה לזה אסור לי לגעת בהם, אני אמורה לצעוק להם מהצד שיפסיקו. את חושבת שתלמידים באטרף של מכות בכלל שומעים אותי צועקת? כדי שהם לא יהרגו זה את זה אני עומדת ביניהם והופכת להיות גדר חיה. יש לי סימנים כחולים ברגליים בגלל זה. חוקים כאלה מגבילים אותנו וגורמים לנו תחושת חוסר אונים".

את האצבע המאשימה מפנה גולדמן לא רק כלפי משרד החינוך. "ההורים הפכו להיות יותר מדי מעורבים", היא אומרת בייאוש. "מעורבות של הורים מבורכת כשזה קשור לדברים שהם באמת חשובים כמו בטיחות או קשיים של הילד, אבל הם הפכו להיות אלה שמתקשרים למורה ביום שבת כדי לנזוף בה על זה שהעבירה ילד מקום בכיתה".

עד כדי כך?

"זה עוד מקרה קל. היה לי מקרה עם ילד שחזר מההפסקה כשהוא בועט בילד אחר. כשהערתי לו על זה הוא העיף לכיווני כיסא, צעק עליי 'מורה זבל' ויצא החוצה. עירבתי את היועצת בעניין ומיד קיבלתי טלפון מאימא של הילד ששאלה למה לא אמרתי לה לפני כן שהילד שלה עושה בעיות, כאילו אני אמורה לנבא איך הילד יתנהג. הילד עצמו דווקא ידע שהוא עשה משהו לא בסדר והתנצל, אבל כשההורים שלו מתלוננים בפני המורה הוא מקבל מהם לגיטימציה להתנהגות".

צילום: דין אהרוני רולנד

בעיני גולדמן הקשר בין ההורים המעורבים מדי להישגים של הילד ישיר וברור. "היה לי סיפור עם אבא לילד שהיו לו המון בעיות של התנהגות ואלימות בבית ספר. בשלב מסוים רשמתי לו הפרעה בתיק, והילד הלך וסיפר לאבא שלו שקראתי לו 'סתום'. האבא צרח עליי ודרש שיעיפו אותי מבית הספר. בשלב מסוים איימתי על האב בתביעה וזה השתיק אותו. אחר כך דיברתי עם הילד, הרגעתי אותו שאני באה לטובתו והפכתי אותו לעוזר האישי שלי. מאותו יום הוא הפך לתלמיד הכי טוב בכיתה. הוא קיבל 100 והוא מדהים. בסך הכל מדובר בילד טוב שזקוק לחיזוקים חיוביים. הוא פשוט גדל לחינוך מעוות שלפיו אבא שלו יכול לכסח מורה".

גם לנופר מודן (30), שעבדה למשך שנה כרכזת מחול בבית ספר תיכון, יש ניסיון רע ומר עם הורי תלמידים, שלווה במקרה שלה גם בחוסר גיבוי מההנהלה. "היה לנו יום פתוח שבו מראים להורים מה עושים במגמות. גיליתי על זה שבועיים לפני האירוע, דרך התלמידים. הייתי בהלם כי זה דרש ממני לבנות ריקודים, דבר שלוקח חודשים. נאלצתי לבטל שיעורים פרטיים שאני מעבירה, עד שלא יכולתי יותר ושלחתי לבית הספר מורה מחליפה שהדרכתי אותה בדיוק מה לעשות. מיד הוצפתי בהודעות נזיפה מההורים. 'את לא בסדר, המורה הקודמת ליוותה אותן, תמכה בהן'. הייתי שבורה, אני לא ישנה בלילות וזה מה שאומרים לי? בערב המגמות היו לי שיחות אישיות עם הורי התלמידות. אחת האימהות צרחה עליי, בנוכחות הבת, שאני פישרית קטנה ולא מבינה כלום מהחיים שלי. כשהגעתי הביתה עלו לי המון שאלות. האם זה תואם את מה שאני מאמינה בו? כשדיברתי עם המנהלת על המקרה הזה קיבלתי כתף קרה".

נופר מודן

נופר מודן. צילום: ענת סרי רוזן

40 שחקנים בהרכב

אגם מזרחי (27) לימדה תיאטרון בבית ספר יסודי. במקרה שלה היחס הקר מצד ההנהלה היה החלק הקשה ביותר. "המנהלת כל הזמן העירה לי ש'אין נראות של התיאטרון בבית הספר', כלומר תוצרים שההורים יכולים לראות. זאת הייתה השנה הראשונה שלי ועדיין הייתי צריכה ללמוד איך להתמודד עם 40 ילדים בכיתה. כשביקשתי לפצל אותם לשתי קבוצות, היא סירבה והמשיכה ללחוץ עליי להפיק טקסים והצגות. אחרי שנכנסה לראות שיעור שלי, שהיה מדהים, היא אמרה רק 'אין ספק שאת מורה טובה, אבל זה לא מספיק'".

בסופו של דבר, מודה מזרחי, אם הייתה מתוגמלת באופן סביר, הייתה יכולה לסבול את היחס. "יכול להיות שהייתי סובלת את זה, אבל הניצול הכלכלי הוא חלק מהיחס. למשל, ביום ההורים ביקשו ממני להעביר סדנה של שש שעות להורים ולילדים. כשאני עושה סדנת תיאטרון פרטית אני לוקחת 2,000 ש"ח, אבל כאן אמרו לי שזה חלק מהחובה שלי לבית הספר ושבשנים הראשונות אצטרך לעשות הרבה דברים ללא תגמול כלכלי. זה פשוט ניצול".

רם כהן, מנהל בית הספר תיכונט בעיר, מכיר את הבעיות של המורים – הכלכליות, היעדר הליווי וההכוונה – אבל גם את התוצאות הבעייתיות של הנטישה. "חוסר הקביעות והמיומנות של המורים שמתחלפים כל שנים ספורות גורמים נזק. נשארים מורים ותיקים מעטים יחסית, ואלה נשחקים יחד עם המנהלים. בפועל התלמידים נחשפים לכל מיני דמויות שאין להן מספיק עומק מקצועי". גם הוא, בסופו של דבר, מאשים את משרד החינוך. "המורים הצעירים לא מקבלים הדרכה לא כי המנהלים לא רוצים להדריך אותם, אלא כי אין להם משאבים. משאבים צריך להקצות".

לאבנר רסל (31) דווקא אין משקעים כלפי ההנהלה. כמעט. "לימדתי מגוון מקצועות בכיתות א־ב וסיימתי את השנה בתחושה טובה מאוד", הוא אומר, "הרגשתי שאני מוכן להיות מחנך בשנה הבאה. המנהל בבית הספר החליט שאני מעולה אבל לא מספיק טוב כדי לעמוד מול ההורים. יש לי בעיה שאני מודע אליה – עם ילדים אני מצוין אבל עם מבוגרים די חסר ביטחון. חשוב לי לציין שבית הספר הזה נהדר והמנהל נהדר, אבל הוא היה מונע לא משיקולים של מה טוב לילדים אלא מה טוב לו כמנהל מול הורי התלמידים. המורה בסיטואציה הזו הוא בעצם ספק הסחורה של ההורים".

אבנר רסל. צילום: שלומי יוסף

כך, כשהוא עומד על משכורת של 3,200 ש"ח לחודש, החליט רסל לגדוע את מערכת היחסים עם התחום והלך אולי הכי רחוק שאפשר, לעולם הפרסום. "תמיד שואלים אותי במשרד למה עזבתי", מספר רסל. "הוראה היא המקצוע הכי קשה שהיה לי בחיים. הייתי בו טוב והמערכת הייתה מרוויחה מאדם כמוני, אבל יש הרבה תנאים שלא עזרו לזה לקרות. תצטרך להיות העלאה מאוד משמעותית בשכר כדי לפתות אותי לחזור״.

ממשרד החינוך נמסר בתגובה: ״המשרד רואה בעובדי ההוראה כנכס החשוב ביותר במדינה, ואנו מיישמים תוכניות רבות כדי לאתר את הטובים והמתאימים ביותר, וכדי להכשירם כהלכה וללוות אותם בתחילת דרכם. השנה הגדלנו את שכר המורים המתחילים ל־8,000 ש״ח, ולפי נתוני הלמ״ס ישראל מובילה בעולם בנושא. כמו כן נמצא שתהליך התמחות מצמצם באופן דרמטי את נשירת המורים בתחילצת דרכם. לאור זאת גיבשנו תוכנית חדשה, שלפיה כל מורה חדש ייכנס למערכת החינוך לאחר תקופת התמחות וליווי מקצועי״.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: c422d06bb