טיים אאוט timeout

ללא צלקות

| מאת: עמית קלינג

עד כמה אלמה דישי נהנתה בבית ספר? אחרי חמש דקות של ביקור היא כבר הסכימה לחזור אליו כמורה

  • https://static2.timeout.co.il/media/2017/08/sizes/Ben-Kelmer-10_H_wo_680_382.jpg
אלמה דישי (צילום: בן קלמר)

בית הספר לאמנויות, 2002-1993

אלמה דישי לא נראית נרגשת במיוחד להתהלך במסדרונות של בית הספר לאמנויות. היא נכנסת לשם לגמרי בטבעיות, כאילו לא עזבה מעולם. בית הספר אמנם עבר שינויים, התרחב, גידל בעבר השני שלו את קמפוס אריסון הגדול והבוהק, אבל היא עוד הספיקה להיות שם כשהוא היה בתהליכי בנייה, כך שהיא לא ממש המומה מהשינויים. בכל רגע היא מוכנה להעניק סיור מודרך: "פה היו הכיתות, פה המכונת משקאות…". אי אפשר ללכת בקמפוס אריסון בלי שיהיה ברור שכף רגלך דרכה בבית ספר מושקע. הוא היה יכול לעבור כסט של סרט אמריקאי. עבודות אמנות של התלמידים תלויות על הקירות.

עוד כתבות בנושא:
מה היה עושה יגאל סרנה במקום ללכת לבית הספר?
גדעון לוי נזכר במזמוזים עם חברתו הראשונה
שחר אבן צור נזכר בתמונות העירום הראשונות שראה

הייתה לך תחושה שאת גדלה בבית ספר מיוחס?

"לוקח זמן עד שאתה מבין את המעגלים שלך. אוקיי, אני ממשפחה כזאת ומשכונה כזאת ומבית ספר כזה… אז לא, לא גדלתי עם זה ולא הרגשתי את זה. רק עכשיו אני מבינה כמה גדלתי בלב הברנז'ה ואיזה נטוורקינג מטורף זה. זה מקום מושקע מאוד, אתה גדל בתחושה שיש משאבים. נהניתי פה, הייתי עם אותם אנשים מכיתה א' עד כיתה ט'".

המקום הזה נראה לך בועתי קצת בדיעבד?

"ביחס לתל אביב לא, ביחס לעולם… כן, אבל גם לא כל כך. היום בהרבה מקומות יש אשכול פיס, מבנים חדשים. זה לא שכולם לומדים במעברות".

לא דיברתי בהכרח על המבנים.

"לא יודעת, אין פה תחושה של בועה. פשוט הייתה פה הרבה השקעה באמנות".

אלמה דישי (צילום: בן קלמר)

"רק עכשיו אני מבינה כמה גדלתי בלב הברנז'ה". אלמה דישי (צילום: בן קלמר)

ומה היו החוויות שלך מלגדול בתל אביב?

"גדלתי בבבלי, שהיא שכונה צדדית כזאת, לכן אין לי כל כך חוויות ילדות ממרכז העיר. אני לא יודעת אם אני אגדל את הילדים שלי בתל אביב, אבל היה לי כיף לגדול פה. אני מצטערת, אין לי רשמים טראומטיים מפה. הכל היה ממש טוב".

שום דבר?

"טראומה? פעם, בכיתה ג', ילדה פתחה לי את הדלת על הרגל ועד היום יש לי צלקת".

איך תפסו אותך בשנים האלה?

"הטייטל שלי היה…", היא מהססת. "אדם חביב".

מה?

"הייתי בן אדם אהוב, כן. מגמת דרמה מכיתה א', שרה בכל הטקסים, בכל האירועים, מופיעה, מצחיקה, משתתפת בכל ההצגות. קלאסי כזה. באמת, היה לי סבבה. הנה, פה חדר המורים. תמיד חלמתי לעשות פה נס".

החלום שלה קרוב יותר משהיא חושבת. בדיוק כשהיא שוקעת בחלומות הקפה שלה, מעבר לפינה מגיחה ורד, המנהלת של בית הספר. "מתוקה!", היא אומרת ברגע שהיא רואה את דישי, ומשתלטת על הריאיון. "היא הייתה מאוד חמודה, מאוד מאוד חמודה", היא מעידה, "ילדה מהממת. הרעיון היה שהיא תחזור ללמד פה משחק, אני לא מבינה למה זה עדיין לא קרה".

"אני רק מחכה", עונה דישי.

"נו?", שואלת המנהלת. "תבואי, רק תדברי איתנו".

"אין לי אומץ", היא מודה. "אבל נדבר על זה. תפסתי אותך במילה".

רצינית? באמת תבואי ללמד פה?

"ברור. הייתי חוזרת לפה בשנייה, גם בתור מורה וגם בתור תלמידה".

אז את הולכת להיות מורה לתיאטרון.

"אבל לא כיתות א'. לכיתות ט'".

את מתה על המערכת!

"אני בן אדם מאוד מאוד מערכתי, אני הכי אוהבת מסגרות. למה, זו כתבה על אנשים לא מערכתיים?"

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: 4865fe341de