טיים אאוט timeout

העור בו אני (לא) חי: לרגל פורים, עיתונאי Time Out מחליפים זהויות

לפני שאנחנו יוצאים להשתכר במסיבת פורים, מחופשים - מתוך עצלנות - לגירסה סליזית של עצמנו, החלטנו להתחפש לטיפוסים שונים ולחוות את העיר מנקודת מבט אחרת. היה מרענן

  • https://static2.timeout.co.il/media/2017/03/sizes/cover_h_wo_680_382.jpg
אומרים שאני אינני אני. צילום: איליה מלניקוב. איפור: תום אידלסון

אני חייתי ביניכם כמו גבר סתם

אם גבר מוזנח הולך ברוטשילד והוא לא מעניין אף אחד, האם הוא באמת הולך ברוטשילד? לנוף נתנזון הפתרונים

אחלה גבר. נוף נתנזון כגבר. צילום: איליה מלניקוב. איפור: תום אידלסון

אחלה גבר. נוף נתנזון כגבר. צילום: איליה מלניקוב. איפור: תום אידלסון

ההוכחה הראשונה שהניסוי הצליח הייתה כשנהגתי במכונית בפלורנטין באמצע היום ונתתי לגבר אחר זכות קדימה. הגבר ההוא, ששמח על המחווה הג'נטלמנית שלי, הגיב בהנפת יד חברית כמו שגברים זרים עושים זה לזה לעתים קרובות, והוסיף את צמד המילים המנצח: תודה אחי. הנפתי את היד בחזרה, מתאמצת להיראות כמו אחד מהחבר'ה.

אך חוץ מהאירוע הקטנטן הזה בכביש, איש לא התייחס אליי. ביום האחד שבו ביליתי כגבר בעולם הייתי בן אדם שקוף לחלוטין. מתברר שאם אתה גבר נמוך, צר כתפיים ולא נאה במיוחד – איש לא יסתכל לכיוון שלך, לא גברים ולא נשים. אפילו שערות הפנים המוזרות והשחורות מדי שלי לא גררו שום עניין. אדישות מוחלטת. וזה היה מדהים! להסתובב ברחובות תל אביב כשאיש לא נועץ בך מבטים, בוחן אותך או אפילו מביע ממך סלידה – בעצם להסתובב ברחוב כאילו את לא קיימת – העניק לי חופש שלא הכרתי לפני כן. עכשיו הכל ברור: גברים יכולים לירוק סמוחטות על המדרכה, לדבר בקול רם מדי ברחוב, לשבת בפישוק באוטובוס או לסדר לעצמם את התחתונים בפומבי פשוט כי אף אחד לא מסתכל עליהם. אני משערת שלו הייתי גבר גבוה וחתיך הייתי גוררת מבטים, אבל בהתחשב בנתונים הלא מדהימים שאיתם באתי מהבית הפכתי בקלות לגבר בינוני ומשעמם למדי. 

וניצלתי את זה לגמרי. הסתובבתי עם ג'ינס מלוכלכים וגדולים מדי ועם חולצה אנטי אופנתית וחסרת צורה בלי שום דאגות שמישהו ישים לב. כשחיכיתי להמבורגר שהזמנתי בגב שפוף ובעמידה עקומה ועצלה, לא נראיתי תימהונית לאיש. אם גבר מוזנח הולך ברוטשילד והוא לא מעניין אף אחד, האם הוא באמת הולך ברוטשילד? כדי להרגיש שבכל זאת למישהו אכפת ממני שלחתי סלפי לאימא שלי, והיא הגיבה מיד: "יפה לך". ידעתי שאפשר לסמוך על עניין הקרבה הגנטית. 

חשבתי שאולי במערכת אוכל לנצל את היותי גבר כדי להפוך לבוס מאיים יותר – עורך ראשי עצבני וצעקן כזה – אבל הנוכחים העידו שאני מפחידה יותר בתור העורכת. כנראה אישה עם שיער קצר עדיין מאיימת יותר מגבר מוזר.

אחלה חמודה

נדב נוימן הוריד את השפם, ניצל את הנתונים הטבעיים הארוכים שלו ויצא לרחוב כאישה עם מבט של לא־סופרת־אף־אחד

אותו חיוך בכל תמונה. נדב נוימן כבחורה. צילום: איליה מלניקוב. איפור: תום אידלסון

אותו חיוך בכל תמונה. נדב נוימן כבחורה. צילום: איליה מלניקוב. איפור: תום אידלסון

השבוע הכוכבים הסתדרו בצורה מושלמת. גם התבקשתי להסתובב בחוצות העיר בדמות אישה וגם העולם מציין יובל לסינגל הראשון של פינק פלויד, "ארנולד ליין", שיר פורץ דרך שמספר על גורלו העגום של קרוסדרסר שנוהג לגנוב בגדי נשים מחבלי כביסה. אז אני לא נאלצתי לגנוב את הבגדים, אבל חלק מגורלו העגום של ארנולד נפל בחלקי.

ראשית עליי לציין שאני חובב בגדי נשים. אני משתדל ללבוש שמלות וחצאיות כשנוח לי לעשות כן, ואני מהלל את הנוחות שבכך בפני כל מי שמוכן לשמוע ומקלל את מי שהחליט שגברים לובשים רק מכנסיים. במועדים חגיגיים במיוחד אני אף מקשט ציפורן או שתיים בלק (מעדיף סגול) ומורח שפתון. אבל לנסות "לעבור" כאישה עוד לא ניסיתי. ולמען האמת, לא בטוח שהצלחתי. אמנם אחרי ההלם הראשוני שבלראות את עצמי כאישה (יפה!) התחלתי להתרגל, אבל היו כמה בעיות.

הבעיה הראשונה הייתה הצל שהזיפים בני המחצית היממה הותירו על פניי. הררי המייק אפ והפודרה לא הצליחו להעלימו לגמרי. הבעיה השנייה הייתה הגרוגרת, אבל לי יש ענטוזים ומבט של לא־סופרת־אף־אחד־ממטר, וכך, בביטחון מלא שאני יפה כמו שאני, יצאתי השוקה. הרבה אנשים בכלל לא שמו לב אליי, וזה היה חצי ניצחון חצי הפסד, כי מצד אחד זה אומר שלא בלטתי במוזרותי, ומצד שני זה אומר שלא הייתי מספיק חתיכה. 

חילקתי בראש את האנשים שהביטו בי לקטגוריות: רוב הנשים חייכו אליי וחייכתי אליהן בחזרה לאות סולידריות. נשים לרוב לא מחייכות אליי ברחוב, וזה דווקא היה נחמד, אבל בצורה מאוד חברותית ונעימה, ללא מטען. הגברים שהביטו בפניי ומשהו נראה להם לא כשורה, מיד הסיטו את מבטם, באופן לא דיסקרטי כלל, אל החזה שלי, בתקווה ששם ימצאו את מבוקשם. מצטערת חברים, לא התברכתי. והיו כמה וכמה גברים שהרימו גבות, מצמצו שפתיים והשמיעו מיני רעשים משל היו בתחרות ריאליטי המצאת פרצופים ואני אמורה לבחור את המשונה ביותר. איש אחד פנה אליי בשם התואר "חמודה", כשברור לכל שאין שום דבר חמוד באישה 1.80 מ' עם זיפים. או שכן, ובכל זאת – לא מתאים. אבל שיא השיאים היה הגבר שעלה שלוש קומות במדרגות מאחוריי, צמוד, ומבטו מונחה למקום אחד. זה עשה לי קצת בחילה.

ובכל זאת, קשה לומר שחוויתי את המשמעות האמיתית של להיות אישה במרחב הציבורי. בסוף היום פשטתי את השמלה וחזרתי להיות גבר. אני מעריץ נשים על עצם זה שהן נשים 100אחוז מהזמן, אולי בגלל זה אני נהנה להתלבש כמוהן לפעמים. את ארנולד, למרבה הצער, כלאו בבית הסוהר, והשיר מסתיים במילים: "ארנולד ליין, אל תעשה זאת שוב". אני דווקא בהחלט מתכוון.

המאמין הלא אמין

מתן שרון מכיר רק דרך אחת להירגע, כחילוני או כחרדי: פיצה זולה. כי השכינה מונחת על בצק פריך

בעזרת השם. מתן שרון כחרדי. צילום: איליה מלניקוב. חליפה: דורון אשכנזי

בעזרת השם. מתן שרון כחרדי. צילום: איליה מלניקוב. חליפה: דורון אשכנזי

להיות חרדי זה כמו ללטף מרמיטה – אין לי מושג איך זה באמת מרגיש. אני כן יודע איך זה מרגיש להיות חרד, שכן הסתובבתי בצהרי שישי בלב בני ברק, מחופש לחרדי הכי שלומפר מאז קונילמל. בתל אביב זה דווקא עבד – החליפה המהודקת של דורון אשכנזי סיפקה לי מראה מהודר, גופיית הציציות בצבצה מתחת לחולצתי והכיפה השחורה שרכשתי בחנות יודאיקה הציצה מתחת לכובע בדיוק בזווית הנכונה. יופי, הצלחתי לעבוד על העובדים הזרים בתחנה המרכזית. 

הפורטל של קו 1 שיגר אותי לעולם מקביל. עולם זול, מסורתי ובעל חוקים משלו, חוקים שאתיאיסט טורף טרפה מפריס פרסה שכמותי לא מכיר. פחדתי מהרגע שבו יריחו עליי את הבייקון ואהפוך לקורבן הפולסא דנורא הבא. היה לי ברור שגם אם במבט ראשון אני עובר כחרדי, מספיק לעצור לרגע ולסרוק את הלוק כדי להבין שמשהו לא מסתדר כאן. הנעליים מרופטות מדי, הציציות נקיות מדי והכובע זול מדי. הבנתי את זה ברגע שירדתי מהאוטובוס, והכובע תפס משב רוח לעבר הכביש. רצתי אחריו במהרה מבלי להתחשב במכוניות המצפצפות. אולי זה יגרום להם להאמין שאני חרדי.

בני ברק של שישי בצהריים דומה במעט לקינג ג'ורג' בצהרי שישי – הרחובות עמוסים בנהרות אדם שנעים אל החנויות ומהן, מתכוננים לטקס יום שישי, מי מהם עם נרות שבת ומי מהם עם דרינק ברוטשילד. הנמכתי מבט וניסיתי לא ליצור קשר עין עם אף אחד. לפחות עם הנשים היה לי תירוץ. 

ברסלב עם זקן עבות צועק לעברי "אחי. המלך המשיח". נישקתי את ידי והנפתי אותה לעבר השמים. אישה מבוגרת עוצרת אותי לבקשת צדקה. כשהגשתי לה מטבע של עשרה ש"ח, שצף הברכות שהומטרו עליי בתגובה הביך אותי. ילד חרדי בן 6 נעמד מולי, ללא הורים באופק. חייכתי ואמרתי, כמילה אחת, "שבת־שלום". הוא הביט בי בהלם לשנייה וברח לכביש. אלוקים אדירים, קונילמל בצרות.

החלטתי להירגע בעזרת הדבר היחיד שמאחד גם חרדים וגם חילונים: פיצה זולה. בני ברק מפוצצת בפיצריות שמציעות מגש במחירי וטעם רצפה, וגם בתור לא מאמין אני יודע שהשכינה נמצאת בין בצק פריך לגבינה מותכת. קניתי שני משולשים ועמדתי לנגוס דרכם את החרדה, עד שקפאתי. אה נכון, אני חרדי. יש חוקים. הלכתי לכיור נטילת הידיים והעמדתי פנים שאני יודע מה אני עושה, הרמתי את הפיצה לעבר פי ומלמלתי תפילה כל כך חרישית שגם אלוהים לא שמע. 

בזמן שמוכר הפיצה פרגן לי בגודשאבס, ספק בצחוק, ברחתי חזרה לתחנה של קו 1, בדיוק מול מערכת העיתון "יתד נאמן". במציאות אלטרנטיבית הייתי עיתונאי חרדי שמנסה להתחזות לחילוני ברוטשילד, לחוץ שהטי שירט שלו לא אמורה להיות בתוך המכנסיים ושכובע המצחייה שלו עקום וזול. למחרת קמתי עם 40 מעלות חום. לו הייתי אדם מאמין, הייתי אומר שהפולסא דנורא עבדה. אבל אני לא, אני מהמר על הפיצה.

אני נס גלוי

נמאס לכם מישראלים? עשו כמו נועה הרשקוביץ – התחזו לתיירים ותגלו בהם צדדים מתוקים ומסבירי פנים

אני לדבר עברית טוב? נועה הרשקוביץ כתיירת. צילום: איליה מלניקוב. איפור: תום אידלסון

אני לדבר עברית טוב? נועה הרשקוביץ כתיירת. צילום: איליה מלניקוב. איפור: תום אידלסון

היו כאלה שהציעו ללכת על מבטא איטלקי, אחרים הפריזו עם המלצות למבטא צרפתי, אבל בסוף החלטתי שהאוריג'ין שלי הוא שיקגו, מכיוון שאף אחד לא סגור על איזה מבטא יש שם ולא אעורר חשד. אחרי שהתפנקתי בכוס מיץ גזר בשוק הכרמל, ניגשתי לשני מקומיים בכיכר מגן דוד כדי שיכוונו אותי לסביח הקרוב. כל מה שהם היו צריכים להגיד לי זה "הנה זה כאן ברחוב טשרניחובסקי", אבל זוג הקרציות הסתבך בהסברים והמליץ לי ללכת במורד נחלת בנימין. הודיתי להם על כלום עם חיוך והלכתי לקינג ג'ורג'. 

עליתי על מונית וביקשתי להגיע לסנטר. לשאלתכם – האם הנהג אמר לי לרדת וללכת ברגל שתי דקות – התשובה היא לא. בדרך לשם פטפטנו וסיפרתי לו שמחר אני נוסעת לחיפה. על נסיעת הגזל שעלתה לי 20 ש"ח הוא פיצה בכך שהזהיר אותי לא לנסוע ברכבת מתחנת השלום כי היא סגורה. זה היה יפה מצדו אבל הדבר האחרון שהוא אמר לי היה להסתובב בשדרות רוטשילד והוא שוב הרס הכל. נכנסתי לפיצוצייה סמוכה ושאלתי את המוכר איפה כל החתיכים מסתובבים. הוא לא הבין למה אני מתכוונת, אז הסברתי שוב והוא ענה: "פלורנטין". אמרתי לו: "אר יו שור?", הוא אמר שזה האזור הכי מגניב והחל משעה 18:00 ממש כדאי להסתובב שם. 

סקרן אותי מדוע הוא בחר להיתפס דווקא לשעה 18:00, אבל אני מודה שלא היה לי אכפת עד כדי כך שאאריך את השיחה. יצאתי משם, הסתובבתי ברחובות העיר ונתקלתי בבחור יפני שמנגן בכינור. ניגשתי לתת לו כסף (בטוב לבי, את הסכום הזה לא כתבתי בטופס החזר ההוצאות שמילאתי במערכת), והוא עצר ושאל אותי אם אני בצבא. יצאתי מהדמות ואמרתי לו שלא, שאני לובשת חולצת צה"ל כחלק מכתבת תחקיר מעמיקה ורצינית, אבל הוא פשוט הסתכל עליי במבט מזוגג ואמר “Thank you for your service". אמרתי לו "בכיף אבאלה" והמשכתי במסע. 

כמעט כל ישראלי שפגשתי המליץ לי ללכת לים, כולם ידעו אנגלית ברמה מספקת (למעט איש אחד שממנו קניתי משקה ואמר לי שזה עולה "וואן טו", קרי 12) וכולם היו חמודים בטירוף. ישראלים הם ממש אחלה, רק כשהם נמצאים בפרו יוצאת מהם המפלצת כנראה. מסתמן שהמטפורה של הסברס/צבר (מתוק מבפנים קוצני מבחוץ) אבדה קצת בתרגום עם השנים והחלטנו ליישם אותה באופן מילולי והפוך לגמרי. נהיינו זבלים זה לזה ומתוקים לזרים ברחוב. אולי ההתלהבות מתיירים בארץ הזאת, שנוכחותם היא נס גלוי במצב הנוכחי, מוציאה מאנשים את המיטב. כך או כך, מבאס לחזור לשיקגו. אחרי הכל, היא לא פלורנטין בשעה 18:00.

הניצוץ הימני שלי

העובדה שהרצל הוא אייקון היפסטרי הקשתה על גיא פרחי לבלוט בשטח כפעיל אם תרצו

ימנים, הם בכל מקום. גיא פרחי כימני. צילום: איליה מלניקוב

ימנים, הם בכל מקום. גיא פרחי כימני. צילום: איליה מלניקוב

זו שעת צהריים ברחוב המלך ג'ורג' הסואן. אני לבוש בחולצת דריי פיט של אם תרצו שעליה מצוירת דמותו של הרצל (אחד הפעילים טען שהבד הספורטיבי נועד להקל על הריצה מפני מצלמות בצלם) ונושא עמי שלט ממותג של התנועה, תוך שאני מחשב את צעדיי עד לחוף המבטחים הימני היחיד באזור חיוג 03: מצודת זאב. אך הגברת הקשישה החולפת על פניי ברחוב לא יורקת את היוגורט שלה, אלא מנדבת חיוך ידידותי. סקייטר עם הרחבה רצחנית באוזניים לא מכנה אותי פשיסט או נאצי, אלא מתנצל על כך שכלבו ניסה ללקק לי את הנעליים. האם תל אביב באמת איבדה את כל חושיה המוסריים? 

בבית ז'בוטינסקי אני מסתנן לכנס מיוחד של אם תרצו שנערך לקראת פתיחת הסמסטר האקדמי הבא. נראה שבעת שארגוני השמאל מכלים את זמנם בקרבות טוויטר, באם תרצו הרכזים כבר מתרגלים סימולציות לגיוס יעיל יותר של סטודנטים לתנועה. הופתעתי לגלות שפעילי התנועה לא מתרגלים סינגור על וידוא הריגה למחבלים מנוטרלים, אלא חוטאים בדברים גרועים מכך בהרבה: טקטיקות ערמומיות להפצת ספאם וללכידת תשומת לבם של העוברים והשבים בשבילי הקמפוסים האקדמיים בישראל. 

הפרופיל של רכזי התנועה איננו מפתיע, ובמידה רבה גם אינו ייחודי לאם תרצו – אוסף טיפוסים שהפעילות הפוליטית מושיעה אותם מלילות ארוכים של משחקי מבוכים ודרקונים במחשכים. למען האמת, ככל שמכירים יותר ויותר אקטיביסטים מתברר כמה חשובה הצורה מהתוכן, ואיך הפעילים הפוליטיים בכל צדי המפה חולקים את אותן שלוש פתולוגיות חמורות: חשיבות עצמית מופרזת, נפש אינפנטילית וריח גוף מוזר. 

ביציאתי מהכנס, חדור בערכי התנועה המעורפלים ממילא, אני סוחב את סיבוב הדאווין עד לשוק הכרמל במטרה לסחוט כמה תשואות עידוד במעוז הימני, בהנחה שכאפות כבר לא ייצא לי לקבל היום. אך הרוכלים אדישים אליי כאילו הייתי חולדת שוק אבודה, והתיירות מתגלית לא מתלהבות מהניצוץ הציוני המשתקף מתוך עיניי. רק בדוכן החולצות המודפסות אני מבין כמה גדול היה ההיבריס, וכמה מעוות ההיגיון המנחה את תרבות הצריכה בימי הקפיטליזם המאוחר. פניו של הרצל מרוחות כבר, הרי, על עשרות תיקי בד וטי שירטס מעוצבים, ואני בכלל לא נראה כמו פעיל אם תרצו אלא כמו נער פרובינציאלי שביקש להידמות להיפסטר ויצא לו נער באימון כושר קרבי. 

רחם דל קלוריות

רוני ודנאי ניסתה לעורר את האינסטינקט האימהי הרדום שלה. הוא לחץ על כפתור הסנוז

בייבי בום.רוני ודנאי כאמא. צילום: איליה מלניקוב. איפור: תום אידלסון

בייבי בום.רוני ודנאי כאמא. צילום: איליה מלניקוב. איפור: תום אידלסון

"אני לא אימא, ויש סיבה לכך. כי המצב הטבעי של הסופרת הוא להיות חשוכת ילדים, ואני שונאת כשכולם אומרים אם תלדי, תהפכי לחלק מהעולם. אני לא צריכה ילד כדי להיות מסוגלת להתבונן סביבי", שוטחת הסופרת הפיקטיבית שמראיינת לינה דנהאם בפרק החדש של "בנות", רגע לפני שאני ניגשת לחפור לעצמי בראש וברחם. תזמון זה הכל בחיים, או לא? 

בניגוד לחבריי למערכת, אלא אם יש להם תוכניות דרמטיות שאני לא מודעת להן, התחפשתי למשהו שאינני, אך ככל הנראה אהיה בעתיד. 

הפעם האחרונה שנתקלתי במבטים כאלה הייתה לפני שנה בדיוק. גם אז הסתובבתי ברחובות העיר עם מנשא לבן, רק שמה שערסלתי בתוכו היה שורש כף היד השבור שלי ולא תינוק. כמה אירוני, חשבתי לעצמי, ששני המקרים עלולים להיות תולדה של לילה עתיר אלכוהול וחסר אחריות שמסתכם בבית חולים. 

השבוע, כמו אז, הרגשתי שאלה מבטים של חמלה, רק שהפעם הם היו מעורבים בעיקום אף נוכח הטוטאל לוק הלא טבעי. אחרי הכל, כמה בובת תינוק מטויז אר אס ב־69.90 ש"ח יכולה להיות דומה לדבר האמיתי? המילים "טבעי" ו"אמיתי" – מושגי המפתח בקמפיין התעמולה הקולקטיבי שמטרתו להכניס את כולנו להיריון – גרמו לי לחוש רגשות אשם, בין שזה מול הקופאית בסופר פארם שתהתה מי המטורללת שקונה ממנה מוצץ ובקבוק (תמיד הייתי שחקנית טוטאלית), בין שמול עיניהם הבוחנות של העוברים והשבים, אך בעיקר מול עצמי ומול העובדה שבגיל 31 קשה לי כל כך לקבל את זה שנידונתי להיות אינקובטור אנושי. 

הרי לא משנה כמה חכמה, עצמאית ומפוכחת תהיי – אם את לא מפנטזת על לילות טרוטי שינה ומלאי חרדות או לא מפרכסת מהתרגשות לנוכח הפואמה "הכי קרוב אלייך אימא", משהו בך דפוק, בייבי. אבל ככה זה להיות נקבה. כשאת צעירה נכנסים לך לתחתונים, כשאת בוגרת נכנסים לך לרחם, כשאת פלוס אחד נכנסים לך לכל השאר, ובגדול – כשאומרים לך "תעשי חיים" מתכוונים לכך באופן הכי מילולי שיש. 

תחושת האשמה המשיכה לעגוב עליי גם בדרך הביתה, כשקפצתי לסופר. העפתי מבט מבועת אל עבר מדף מזון התינוקות והחיתולים והמשכתי באלגנטיות אל מדפי היין והאוכל לחתולים. כשניגשתי לשלם, הקופאי המקריח בעל הקול המקריפ שאל אם מותר לאישה "במצבי" לשתות. "אפילו רצוי", השבתי לו ואיחלתי "תעשה חיים".

חיג'אב והעיר

מאיה לקר עטתה כיסוי ראש ועלתה על אוטובוס להוטל מונטיפיורי. לא תאמינו מה קרה אחר כך

האיום הדמוגרפי. מאיה לקר כערביה. צילום: איליה מלניקוב

האיום הדמוגרפי. מאיה לקר כערביה. צילום: איליה מלניקוב

ביום ראשון בערב קרה לי דבר שלא קרה לי בחיים – מישהו פחד ממני, פיזית. יצאתי מהעבודה חמש דקות אחרי השעה שבה נסגרת הכניסה הראשית לבניין ומצאתי את עצמי מחפשת יציאה חלופית. לאחר כמה רגעים הגיח גבר חובש קסדה שכנראה נתקע גם הוא בחלק הזה של הבניין. האינסטינקט הראשוני שלי היה להיבהל מגבר זר וחובש קסדה בלובי של בניין משרדים חשוך, אבל ברגע אחד הכל השתנה – הגבר הבחין בי, הסתובב והחל צועד במהירות בכיוון אחד, ואז לכיוון השני ואז לשלישי, עד שמצא שומר מבוגר שסימן לו לעבר היציאה. חייכתי לעצמי, כי נזכרתי שאני לובשת את החליפה המאיימת שלי: החיג'אב.

אני יודעת שהאושר הרגעי שהרגשתי כשגבר זר נבהל ממני נובע מכך שזה לא עניין רגיל בחיים שלי, ושלא הייתי רוצה שזה יהיה כך תמיד. גם קשה לומר שתחושת ביטחון כזו ליוותה אותי בשאר 36 השעות שבהן התהלכתי בתל אביב כאישה עם רעלה. כשעליתי לאוטובוס מעט מבולבלת נעניתי בעיקר בעיניים בוהות ובתזוזות של אי נוחות. בנווה צדק הסתכלו עליי כאילו אני מכוכב אחר, אפילו שהייתי ככל הנראה האדם היחיד בסביבה שנולד בין הים לירדן.

בהוטל מונטיפיורי, לעומת זאת, קיבלו אותי בהתלהבות יתרה, ואפילו זכיתי למחמאות באנגלית מהמארח המרוגש ("!I have to say you look amazing"), אבל אז ניסו להושיב אותי בשולחן ליד בכיר מערכת הביטחון עמוס גלעד. אני מעריצה ותיקה של תודעת השירות בכל מוסדות מתי ורותי ברודו ולכן אניח שמדובר בצירוף מקרים בלבד.

תל אביב היא העיר האהובה עליי בעולם ואני מרגישה בה בבית כמעט מהרגע הראשון שהגעתי אליה מירושלים לפני 12 שנה. היא פתוחה ומבולגנת ונעימה, אבל קשוחה במידה הנכונה. לא צריך להסתובב בה בחיג'אב כדי לדעת שזה שונה מאשר להסתובב בה כבחורה אשכנזייה עם יותר מדי פריטי לבוש אפורים ואופניים היפסטריים מצ'וקמקים. אבל זו הדרך היחידה להרגיש את זה באמת. וגם פתרון די מושלם ליום שיער רע.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 3ecc2108d89e