טיים אאוט timeout

מועדון קרב: לילה עם מאבטחי המועדונים של תל אביב

| מאת: מתן שרון

מתן שרון העביר את הלילה הקפוא ביותר בשנה בין קהל המבלים הקשוח בעיר, לבין האנשים שאמורים להגן עליהם מעצמם - המאבטחים

  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/01/sizes/YI017176-H_wo_680_382.jpg
  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/01/sizes/YI017272-H_wo_680_382.jpg
צילום: אורן זיו

בעוד כמה רגעים אפגוש את הגברים המחוספסים בעיר כשאני לבוש בארבע שכבות, כפפות וכובע גרב וחוסה תחת מטרייה פרחונית אחת, כי מטריות קומפקטיות של 15 ש"ח שורדות בערך 15 טיפות גשם. בעולמות עמוסי הטסטוסטרון של המועדונים הנחותים בהיררכיה העירונית אסור להראות חולשה. תארו לכם, אם ככה, מה זה להיראות בהם עם מטריה פרחונית.

את הערב אני עומד לבלות באחת העמדות הכי לא אטרקטיביות שהעיר יכולה להציע בלילה קר שכזה: ממש מחוץ למועדון, בין קהל המבלים המתודלק מראש לבין האנשים שאמורים להגן עליהם מעצמם – המאבטחים. זו אסופה מרתקת של אנשים, רובם המוחלט למודי קרבות – במסגרת ספורט תחרותי או במסגרת קטטות רחוב – וזכו במעמד מתוקף היותם אנשים גדולים. בהחלט מדובר באנשים גדולים. זו דרישת סף, הגודל הפיזי. הרי חלק משמעותי מעבודת מאבטח המועדונים הוא לשדר הרתעה, וכשלצד דלת הכניסה הרחבה עומד מאבטח רחב לא פחות – זה אפקטיבי למדי.

בעודי מתקדם לאורך בן יהודה, מתכווץ מרוחות הים הקרירות, ניסיתי לאסוף את כל מאפייני ההרתעה שברשותי. המעיל שלבשתי ושלוש שכבות הבגדים הנוספות ניפחו מעט את קווי המתאר שלי, וגם הזיפים בני השבועיים לא הזיקו. אבל התוצאה אולי הייתה עובדת במסיבת דובים במועדון גייז, אך כשאני עומד בכניסה ליד הרי אדם – זה לא ממש מועיל. בינתיים ניסיתי להיזכר בקונג פו שלמדתי במשך תשע שנים, אבל מאחר שחלף עשור וחצי מאז שלבשתי את החגורה הירוקה בפעם האחרונה – הדבר היחיד שהצלחתי לזכור הוא שהחוק הראשון בכל אמנות לחימה הוא להימנע מקרב בכל דרך. ליתר ביטחון, כדי להיווכח אם משהו מהאינסטינקטים בכל זאת נשאר, בעטתי באוויר. האוויר החזיר. נתפסה לי הרגל.

 בינתחומי Vs. יד חרוצים

המועדון ואליום מאובטח על ידי חברת י.מ.מ אבטחה, המאבטחת את רוב המועדונים הקשוחים בעיר. באופן נוח למדי הוא ממוקם בדיוק מעל משרדיה, בקומה החמישית של בניין משרדים מיושן בבן יהודה. צוות האבטחה במקום מתחלק לשניים: הראשון כולל שניים או שלושה מאבטחים, מכסה את אזור הכניסה למטה. השני כולל שישה או שבעה אנשים ומפוזר ברחבת המועדון שמכילה כ־400 אנשים ממש שיכורים.

מידן, אחראי צוות האבטחה, הוא לא כל כך גבוה אבל בהחלט רחב. זרועות בהיקף ראש של בליין ממוצע ואף שבור המעיד על היסטוריה של אלימות הם כל כוח ההרתעה שהוא צריך. במהלך הערב הוא מטייל בין שני חלקי הצוות, מתאם ביניהם, מנהל אותם ומקבל כל החלטה מעיקה. גם הוא יודע שאין הרבה מקום לגמישות – מטרת המאבטחים היא להרחיק צרות, רצוי עוד בטרם התרחשותן. "לפעמים, כשיש איזה שניים שרבים בפנים, זה שנוציא החוצה יחכה לשני", הוא מספר, "ואז נדאג להוציא את השני מאחור ולראות שהוא עולה על מונית. אנחנו לא רוצים שיהיה בלגן גם מחוץ למועדון".

בכניסה עומדים זיקו שאמנם מגיע רק למטר וחצי בגובה אבל מפצה על כך במטר וחצי רוחב, ושלמה שגבוה ממנו פי אחת וחצי. שניהם חמושים במעיל מאבטחים מסיבי וניצבים מול בעלי מדים מסוג אחר – נשים בשיזוף כתום וחצאיות מיני בלתי הגיוניות במזג האוויר הנוכחי; גברים בחולצות ארוכות שרוולים והרבה עצבים.

אם בערב רגיל המבלים לחוצים להיכנס למועדון, הרי שהלילה העסק מתוח פי כמה. זיקו עסוק בלטפוח על גופם של המבלים, לבדוק את הכיסים, את קופסאות הסיגריות, מתחת לכובעים – כל פינה שאפשר להסתיר בה כלי נשק או סמים. בינתיים שלמה מספר לי מורשת קרב של מאבטחים. זו הפעם הראשונה שלו בליין הזה, והוא רגיל לקהל הרכרוכי יחסית של החתול והכלב. עם זאת הוא זוכר תקופות שבהן יד חרוצים היה אזור המלחמה; ימים שבהם נהגו להחביא חתיכה מסכין יפנית באיזה תא קטנטן בארנק שאין שום דרך למצוא ולחתוך אנשים. כדי לאזן הוא מספר על מסיבות של ילדי הבינתחומי בהרצליה שבהן כולם מתנהגים יפה, אבל גם אסור לגעת באף אחד אם עושים בעיות, כי כולם בנים של. מהטון שלו אני מבין שאין לו חיבה מיוחדת לאף אחת מהקבוצות.

אלוהים הוא מאבטח. צילום: אורן זיו

אלוהים הוא מאבטח. צילום: אורן זיו

הערב עובר בשקט יחסי, אולי משום שקפוא כל כך שאף אחד לא רוצה להיזרק החוצה; ואולי כי… אלוהים, מי רוצה להתעסק עם אנשים גדולים כל כך. הם מדברים ביניהם על קהל המבלים כאילו הם לא שם ולא שומעים, אבל לכולם ברור שהבחור עם שפם הבר מצווה וכובע האדידס שמע שהם כינו אותו "זבל" (אחרי שבפעם האחרונה גנב לטענתם בקבוק). מובן שגם הוא לא מעז להתעסק עם האנשים שיכולים להחליט שלעולם לא ייכנס לכאן שוב, ועל הדרך גם לשלוף לו את עמוד השדרה דרך הפה.

גם למעלה אין אירועים מיוחדים. בין החושך שנועד להסתיר את פגמי המקום ופגמי המבלים, ובין האורות המסנוורים שנועדו לאותה התכלית ממש – עומדים כשישה מאבטחים בנקודות אסטרטגיות. ידיהם שלובות, טי שירט שחורה לגופם ומבטם סורק. הם מחפשים רמזים לעימות מתקרב, או סתם בליין שהאלכוהול עלה לו לראש חזק מדי. מדי פעם אחד מהם יורד מעמדתו ומתקרב למבלה בפוזה מאיימת כדי לעצור פורענות מסתמנת.

העמדות של המאבטחים מאוישות עד הרגע העצוב שבו המסיבה מסתיימת והאור נדלק. לפתע כל הלכלוך שעל הרצפה (כולל המבלים עצמם) נחשף במערומיו. השעה 3:30 לפנות בוקר, והמאבטחים דוחקים בכל המבלים הנותרים להתקדם החוצה ולהימעך בפינה אחרת.

 דיפלומטיה של הלילה

הפינה שאליה נשטפים כולם היא מועדון אלנבי 40. זהו הלוקיישן שעליו כתב גדי טאוב את ספרו"אלנבי", שמאוחר יותר עוּבד גם לסדרה. שלט הניאון הבולט צובע את הרחוב ואת פני האנשים שבאים אליו בארבע לפנות בוקר בצבעי כחול־אדמדם מחליא. אם בואליום הקהל היה מורכב מבני 20 וקצת שבאו להתפרק אחרי שבוע בצבא, לכאן מגיעים אנשים לפרוק את המתח של החיים. ערבוביה של אנשים מכל הגילים, מכל המינים ומכל הפינות המחורבנות בעולם מתאספת בפינה אחת במורד אלנבי כדי לשתות בשעות שחצי עיר כבר סוגרת ישנה.

מכיוון שמדובר בסוג של דאנס בר שמאכלס במקרה הדחוס כ־130 איש, צוות המאבטחים קטן יותר – שני מאבטחים ותיקים בחוץ ומאבטח צעיר אך מסייר בפנים. האווירה הרבה יותר ביתית, אם אפשר לקרוא לפיסת אלוהים מטונפת שכזו בית. 80 אחוז מבאי המקום הם לקוחות קבועים. רפי, אחראי האבטחה מטעם המועדון, מזהה וזוכר את כולם. את אלה שהוא לא מזהה, הוא יודע לקטלג על אוטומט אם הם מהסוג שעושה צורות או לא.

באלנבי 40 יש הרבה יותר אקשן מבואליום – בגלל הפרופיל הדמוגרפי השונה או עקב השעה המאוחרת – אבל העבודה של המאבטחים דומה בשני המקומות. אחד קרע לשני את הכובע, שלישי צווח שגנבו לו את המעיל, רביעי קילל קוקסינלית והם התחילו ריב. כולם צועקים בשפות שונות ובמבטאים שונים את אותו הדבר: "לא יודע למה הוציא אותי! לא עשיתי כלום!". המאבטחים מתעלמים באלגנטיות, קוטפים את גורם ההפרעה ממרכז הרחבה וזורקים אותו החוצה, בשקט וברוגע. דיפלומטיה של הלילה.

ידיים למעלה, על הראש. לילה שגרתי באלנבי 40. צילום: אורן זיו

ידיים למעלה, על הראש. לילה שגרתי באלנבי 40. צילום: אורן זיו

"אתה לא מדבר עם בן אדם, אתה מדבר עם הסאטלה", אומר לי אלכס וישביין, לשעבר מר ישראל וזה כמה שנים מאבטח באלנבי 40. גישת הזן מאסטר הסבלנית שלו מזכירה לי שוב את החוק הראשון של אמנויות הלחימה. מתברר שגם להיות מאבטח זה סוג של אמנות לחימה. צריך לנסות למנוע את הקרב בכל דרך אפשרית, אבל להיות מוכן לו אם וכאשר הוא קורה.

6:00 בבוקר. הקרב לא הגיע, אבל אלכס ורפי מוכנים לכל מה שיבוא. המבלים כבר אוספים כסף כדי להמשיך לאפטר ברחוב החשמונאים, דוכן הנקניקיות שלצד המועדון נסגר, ואני פותח את המטרייה הפרחונית שלי ויוצא עם הרגל התפוסה חזרה הביתה. אני חושב עליהם, איך ייאלצו לשוב מחר לשדה הקרב.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: d270ae6c61fb1d0