טיים אאוט timeout

יורדים מזה: התל אביבים שעזבו לניו יורק חוזרים ברוורס

| מאת: גון בן ארי

עד לא מזמן חשבנו שאם נעשה את זה שם, כנראה נצליח בכל העולם. היום אנחנו כבר מבינים שאפשר להצליח בג׳ונגל הבטון הניו יורקי גם כשמשלמים שכר דירה בפלורנטין. תופעה: יותר ויותר תל אביבים שנסעו לחפש את עתידם בארץ הבלבלות הבלתי מוגבלות מוצאים את עצמם בחזרה בבאצ׳ו. בקרוב אצלכם

  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/09/sizes/089-2-h_wo_680_382.jpg
לחזור מהתפוח הגדול

אחרי צוק איתן, הדיבור על בריחת מוחות ישראלים צעירים לחו“ל הגיע לשיא כזה, שלרגע נראה היה שישראל הולכת להתרוקן מבני 20. כתבות הכריזו “40 אחוז מהישראלים שוקלים לרדת מהארץ“; מיני סדרה בערוץ 1 (“היזראליז“) הוקדשה ליורדים; יאיר לפיד מצא עוד פלג אזרחי שהוא יכול לשסות בו אזרחים אחרים, ולקינוח הוגשה מחאת המילקי. אבל עכשיו, כשהמוחות מפסיקים רגע לזוז, נראה שמסלול הבריחה שלהם היה פחות חד צדדי ממה שהצטייר מראש. 40 אחוז מהישראלים אולי שוקלים לרדת מהארץ, אבל בינינו, 40 אחוז מהישראלים שוקלים לשנות את חייהם באורח קיצוני שלוש פעמים ביום. אותם הישראלים טוענים זה שנים שממחר הם מפסיקים לעשן.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משווה בכל שנה את מספר הישראלים שיצאו ליותר משנה לחו“ל למספר הישראלים שחזרו אחרי שהות של יותר משנה. במהלך שנות האלפיים המאזן הזה נשאר קבוע יחסית: 14־16 אלף ישראלים בשנה עזבו ולא חזרו. אבל החל מ־2010 המאזן צולל: ב־2012 21 אלף ישראלים יצאו, 9,000 חזרו; ב־2013 יצאו 19 אלף וחזרו עשרת אלפים; ב־2014 יצאו 16 אלף וחזרו 11 אלף. במהלך העשור הקשה האחרון, השהייה הממושכת בחו“ל דווקא הצטמצמה ביותר מפי שלושה.

התופעה מתבטאת בחריפות בניו יורק. לצורך העניין, כשפרסמתי סטטוס בפייסבוק המחפש מרואיינים שחוזרים מניו יורק לתל אביב השנה, הופצצתי בכ־40 שמות תוך שעה. ישראלים צעירים, באמצע שנות ה־20 או בתחילת שנות ה־30 לחייהם, בדרך כלל רווקים ורווקות, שהגיעו לניו יורק כדי לראות מקרוב את הדבר שכולם שואפים אליו כל כך כל הזמן, ולשקול אם הם רוצים גם. עד החגים רובם כבר יהיו בארץ.

I NY

הפיצו את הבשורה,
אני עוזב היום

“המעבר לניו יורק נבע מאמביציה של בחורה בת 20 שכבר עבדה בתקשורת בארץ ורצתה קצת יותר“, מספרת חן ליברמן, עורכת התרבות בחדשות ערוץ 10. “עשיתי שם תואר בהיסטוריה ובמקביל עבדתי ב׳ערב טוב עם גיא פינס׳ ובעוד מלא עבודות מזדמנות – קונסוליה ישראלית, מסעדה איטלקית, חומוסייה, תליית מעילים. במשך שבע שנים לא שקלתי אפילו לחזור לישראל. הייתי מהישראליות שמנסות להיטמע בחברה האמריקנית, בעזרת מבטא שהצלחתי להסתיר ומראה שלא מסגיר את המוצא.

“ניו יורק הייתה כל מה שציפיתי ומעבר לכך. נתתי לעצמי לעבור גלגולים שונים שם: להידרדר, להשתטות, להשתנות ובעיקר להיעלם. העיר הגדולה הזאת והריחוק מהבית מאפשרים לך לעצב את עצמך מחדש. על הדרך עטפתי את ההתעקשות להישאר שם – ואני קוראת לזה התעקשות כי ענייני הוויזה היו לא פשוטים בכלל ועלו לי בהרבה עצבים וכסף – ההיגיון המנחה היה שרק בניו יורק אוכל לחלום בגדול ולהגיע הכי רחוק שאפשר. להגיע לאן? על זה לא בדיוק יכולתי לענות. מרוב אופציות לא הצלחתי לבחור“.

כשהם מגיעים לארץ האפשרויות, רוב היורדים מוצאים את עצמם שואלים לראשונה למה רציתי, בעצם, שהן יהיו לא מוגבלות? הרי כמעט כל פרקטיקה רוחנית השואפת לאושר – מדיטציה, שמירת מצוות, צריכת אמנות מהזן הלא אינטראקטיבי – ממליצה דווקא על דיאטה של בחירות.

“כשהייתי שם בביקור בתקופת האודישנים לג׳וליארד נהניתי מכל הגוזמה של העיר. זה הרגיש עצום ושופע“, אומרת אנה סנגר, בת 28, שעברה לניו יורק ללמוד בבית הספר לאמנויות, במחלקת ביצוע פסנתר קלאסי, ושבה על עקבותיה לאחרונה. “אבל לחיות בניו יורק זה מירוץ שמביא תחושות אשם בכל פעם שאתה נח ממנו. נוצרים תסכול וזעם מכל מריחת זמן, והאשמה מתעצמת כי ׳איך אני מבזבזבת להורים את הכסף ככה?׳. התמכרתי לשינה. ישנתי שם בכמויות, לא הצלחתי להקים את עצמי לעשות דברים, והאשמה גדלה וגדלה. בחוץ הרי יש כל הזמן עיר שמחכה שיטרפו אותה, יש בית ספר מדהים שמחכה שרק תשתמשי בקשריו ובמענקיו, אבל הזמן עובר ונשפך לביוב, כי איך אפשר להכיל כל כך הרבה?“.

שוֹק תרבותי, כך נדמה, הוא תופעה בלתי הפיכה. ההלם הוא פילוסופי ומגיע מהעימות עם מציאויות שונות, לעתים מתנגשות, שמתקיימות באופן בלתי נתפס במקביל. כשנועה אייל מדברת, שבועיים אחרי החזרה לארץ, הזגזוג המחשבתי מתפקע מכל כך הרבה סתירות עד שהוא הופך פואטי: “מאז החזרה אני יושבת ומוחקת בידיים רועדות את כל האפליקציות שעשו לי את החיים כל כך נוחים וטובים. אין יותר Seamless ,Zappos. אבל אז אני מרימה את העיניים ורואה את הילדים שלי רצים בטירוף של שמחה בין הסבתות והבני דודים, ומבינה שהיה שווה. אני שמחה שהם יגדלו לחגוג חגים ושבת, שיהיו מחובקים בחיבוק של משפחה מורחבת ושירגישו ישראלים, אבל עם זאת אני לא יכולה להתעלם מהתחושה הכבדה שמלווה אותי בכל הנוגע לישראל. אני נטרפת מכעס מההנהגה שלנו וחרדה שהחזרתי אותם לסכן את נפשם במלחמות מיותרות“.

taxi

אבל השוק התרבותי הבולט ביותר בשיחות עם יורדים חוזרים הוא דווקא ההפתעה על הגילוי של אופיו האחר של “האמריקאי“. נתקלתי במשפט הזה עשרות פעמים: “הופתעתי לגלות“, אומרים כמעט כולם, “כמה האמריקאים בעצם שונים מאיתנו“.

דן פרקש, בן 29, שחוזר השנה לארץ אחרי חמש שנים בניו יורק, מספר על הפגישה עם האמריקאיות פנים אל פנים: “ארצות הברית אוהבת להחצין את הליברליות שלה. היא מתגאה, דרך הוליווד ובכל דרך אחרת, בחופש שיש בה. נלחמים על חופש הדיבור, בעד נישואים חד מיניים, נגד אפליה וכאלה. אבל דווקא השימוש האמריקאי הזה בליברליזם כקישוט בסופו של דבר מרוקן את הליברליזם מתוכן, מוציא ממנו את כל החשק. מצד שני, בישראל, שבה על פניו יש פחות חופש מוצהר, החופש שכן קיים מרגיש אמיתי יותר“.

יורדים־חוזרים רבים מזכירים את הקסנופוביה שנוצרת מול זרים באמריקה מול הפתיחות האוטומטית בישראל. “שבועיים אחרי שחזרתי לארץ חיכיתי למונית שירות“, מספרת לירון, 29, מנהלת השקעות, “ועברו כמה מיניבוסים מלאים. בתחנה חיכתה איתי בחורה צעירה ואחרי כמה דקות החלטנו לחלוק מונית רגילה. בניו יורק זה לא היה קורה. היינו רבות מי הייתה שם קודם“.

“בגדול האמריקאים אוהבים חוקים והישראלים אוהבים אלתור“, אומרת חגית מרכוס, 35, אסטרטגית מיתוג, ששבה מניו יורק לאחרונה. “אמריקאים רוצים תהליך מוגדר מראש וישראלים מעדיפים להתחיל תהליך ולרוץ עם מה שיהיה. העובדה הזאת גורמת ללא מעט חיכוכים, אבל לפעמים זה מהווה יתרון לישראלים שנחשבים לחושבים מחוץ לקופסה, אף שבעצם לא ממש הייתה לנו קופסה לחשוב בתוכה אף פעם“.

“פתאום כולם נראו לי שטחיים“, מספרת סנגר, “להישאר בג׳וליארד נראה כמו כניעה למפעל הריקנות. חשתי עליונות, כאילו שאני יודעת ומבינה דברים שהם לעולם לא יצליחו לצלול לתוכם. העדפתי את הישראלי המכוער על הצביעות האמריקאית והתחלתי לטפח את ישראליותי על צדה הבבוני ביותר. היה נראה לי שלאדם האמריקאי הממוצע חסר משהו. צבא? זיקה? כאב? מלחמה? איזה בוץ, אדמה, סיפור, משמעות, קיום להתעסק בו. התחברתי לזוג יהודים – אחד מהם היה ראש חב“ד בניו יורק – שנתנו לי אשליה של מגע חם עם הארץ. הפעם היחידה שצמתי ביום כיפור הייתה שם. באתי עם תלבושות מביכות לשיעורים כשהיה פורים. שמרתי כשרות, רחמנא ליצלן“.

הסלידה מהתרבות האמריקאית היא לעתים סימפטום של הגילוי המחודש של ׳מה ישראלי בך׳. המקומות שבהם אנחנו מרגישים שיש לנו ביקורת על אמריקאים, הם תמיד המקומות שבהם הערכים הישראליים שלנו מתנגשים עם הערכים האמריקאים שלהם. הירידה לניו יורק, כך נראה, תופסת בימינו תפקיד דומה לזה שתפס טיול אחרי צבא למזרח בניינטיז: התרחקות מהשורשים שמטרתה דווקא לחשוף את השורשים לעומק. יוצאים מהבניין לא בשביל להיות ברחוב, אלא כי רק מחוץ לבניין אפשר לראות את הבניין במלואו. אנחנו כבר לא באים לניו יורק כדי לחיות שם לתמיד, אלא כדי להסתכל על ישראל מבחוץ. לא יורדים, אלא יורדים־חוזרים. לא באים כדי למצוא את האחר, אלא כדי למצוא את עצמנו. זו לא קלישאה ריקה לגמרי ולו רק משום שמי שחוזר לישראל אחרי הירידה ממנה, חוזר אחרת: חיים בישראל מבחירה הם שונים מחיים בישראל מתוך הכרח.

ערן גפן, מייסד FunGager, שארז לאחרונה את המשרד שהקים בשדרות מדיסון ונפרד מהלקוחות השמנמנים לטובת ישראל, מאשר: “לפני החזרה פינטזתי – האם אני נוסע מיד ליפו לאכול שווארמה? לארוחה משפחתית בראש העין? לפגוש חברים במסעדה בכרם התימנים? אין דבר שמשמח אותי יותר מזה בעולם כולו. ואז בדקתי“.

הבדיקה הזאת מזכירה דפוסים של התמודדות עם טראומה. מחקרים רבים בנוגע לנטייה להתקעקע חוזרים שוב ושוב לעובדה שרוב מפתיע של אנשים שמכסים את גופם בקעקועים בבגרותם חוו בילדות סוג מסוים של טראומה רפואית – ניתוח פולשני, דקירות אינפוזיה, תפרים חודרניים. אחרי שבילדות מחדירים לך ברזל לתוך הבשר ללא שליטתך, הגיוני שתפתח נטייה להחדיר לעצמך ברזל לתוך הבשר עם שליטתך, כדי לבצע “תיקון“ של החוויה – לחוות את אותה הטראומה שוב, הפעם עם המושכות בידיים שלך. עד הירידה מהארץ אנחנו כלואים בגיאוגרפיה שלנו ללא אפשרות מילוט. אך אחרי היציאה מניו יורק והשיבה לישראל, הטראומה הגיאוגרפית נעשית יותר נסבלת, כי היא נעשית מרצון. זה כבר לא ניתוח שהכריחו אותנו לעשות כילדים, זה קעקוע שאנחנו מתהדרים בו כבוגרים.

חיים מסקייפ לסקייפ. היורדים והחוזרים

חיים מסקייפ לסקייפ. היורדים והחוזרים


“במהלך שבע שנים בניו יורק ביקרתי בארץ בסך הכל ארבע פעמים, שבהן רק קיטרתי על כמה רע לי בישראל“, נזכרת ליברמן. “אבל בביקור החמישי קרה משהו. פתאום נהניתי בטירוף. אחרי שבוע בארץ מצאתי את עצמי יושבת בים ביפו, מעשנת, קונה בירה מילד בן 13 – סיטואציה שהייתה נחשבת לא חוקית בכל כך הרבה רבדים בניו יורק – ואהבתי את זה. בסוויץ׳ של שנייה זה הכה בי: אני רוצה לחזור. בדרך כלל אני בן אדם שמתלבט, מתפלסף, חופר, אבל ברגע ההוא לא הייתה שום התלבטות. החלטתי לחזור לניו יורק ולהתחיל לתכנן את החזרה לישראל לאט, לחפש עבודה ודירה, אבל ארבע שעות אחרי אותו רגע בים פגשתי ידיד שהמליץ לי על משרה שהתפנתה בחדשות 10. תוך שבוע קיבלתי את העבודה, ביטלתי את כרטיס החזור לניו יורק ומאז אני כאן. סגרתי חיים של שבע שנים בכמה מיילים, שלחתי את אחותי, שעדיין גרה בניו יורק, לארוז לי את הדירה, וזהו, פוף, כאילו לא היה. זה נשמע כאילו עברה עליי איזו חוויה רוחנית באותו רגע בים, אבל אני לא מסתפקת בהגדרות כאלה, ולכן אני חוקרת עד היום את ההחלטה האימפולסיבית הזאת שגרמה לי לנטוש ברגע חלום שלמענו נלחמתי כל כך הרבה שנים“.

השיבה לבאצ׳ו

השנה, יומיים לפני הבחירות לכנסת בישראל, ערכו הסוכנות היהודית ומשרד הקליטה ערב החזרת יורדים לארץ מניו יורק. הישראלים לשעבר שהתאספו במלון פלאזה בעיר קיבלו שקית עם שלוש מחברות בתחילת הערב: ביורוקרטיה – חוברת המציינת את ההטבות להן זכאי תושב חוזר; מוזיקה – חוברת שירים ישראליים מעוררי געגוע; ומסלולים – חוברת המלצות לטיולים בישראל. לפי הראיונות שערכתי נראה שאלה לא החוברות הנכונות. אף אחד, כך נראה, לא חוזר לארץ בגלל ההטבות (הביורוקרטיה האמריקאית נוחה ואנושית בהרבה), לא בגלל המוזיקה (יש אינטרנט) ולא בגלל הטיולים (באמריקה יש דובים). למען האמת, נראה שישראלים שחוזרים לארץ לא חוזרים לישראל, הם חוזרים לתל אביב.

מיכאל גלעד, בן 33, ד“ר לפסיכולוגיה חברתית וחקר המוח, עבר לניו יורק לפני שנה לעשות פוסט דוקטורט באוניברסיטת קולומביה. הוא יעשה את דרכו לתל אביב בינואר הקרוב. “מאז שצפיתי ב׳פלסיטי׳, הסדרה עם קרי ראסל, החלום היה לעבור לניו יורק ולעשות אמנות. אף שבאתי לעבוד באוניברסיטה, חשבתי שאצליח גם לעשות מוזיקה ושאהיה מגניב. זה לא תאם את מבחן המציאות. כל מה שאני עושה פה זה לעבוד, לאכול אוכל מקסיקני ולראות ׳חוק וסדר׳ ו׳פוקס ניוז׳“. 

למה אתה מתגעגע בישראל?

“אני לא מתגעגע לישראל בכלל, אני מתגעגע ספיציפית לתל אביב. ועוד יותר ספציפית – לבאצ׳ו“. 

“בשלב מסוים הפסקתי להגיד ׳איים פרום יזראל׳ והתחלתי להגיד ׳איים פרום תל אביב׳“, אומרת אשת תקשורת, שחיה בניו יורק שלוש שנים ושוקלת בימים את החזרה העירה. “וזה שינה את התגובה. כשאת אומרת ׳ישראל׳, מיד גברים מתלהבים מכך שאת בחורה ששירתה בצבא הישראלי וירתה ברובה ויודעת קרב מגע. כשאת אומרת ׳ישראל׳ את נותנת פתח שיחה לשטף מוכר של דעות קדומות ואידיאולוגיות והבחנות שטחיות. כשאת אומרת ׳תל אביב׳, לעומת זאת, הרבה יותר קשה לשפוט אותך“. 

נטלי, 28, שחזרה הרגע עם בן זוגה משנתיים בעיר, מחדדת: “בארץ יש איזו קונוטציה שלילית כביכול של הבועה התל אביבית, אבל גם אמריקאי, כששואלים אותו מאיפה הוא, לא יגיד ׳ארצות הברית׳. ניו יורקי יגיד ניו יורק וטקסני יגיד טקסס“.

ייתכן שפניית הפרסה מניו יורק הוא עוד תופעת לוואי של קריסת הלאום הגלובלית. בניגוד לדור ההורים שלנו, שהישראליות הייתה גורם מרכזי בתפיסת האישיות שלו, הדור שלנו פיתח תפיסה זהותית עשירה, מורכבת ומגוונת בהרבה, הגדרה עצמית שבה הישראליות תופסת אחוז קטן יותר. הם חיו בישראל – אנחנו חיינו גם בה וגם באינטרנט. ההגדרה העצמית שלנו מתפרסת גם על הפייסבוק, הטוויטר, האינסטגרם, הבלוגים שאנחנו קוראים, הפורומים שאנחנו חלק מהם. כן, אנחנו מזדהים במיוחד עם ישראלים, אבל מתחברים גם למעריצי רדיוהד, לחובבי היפ הופ מאטלנטה, לקהילת סטנד־אפ נשי או לחלוצי עיצוב נורבגי. גם ההשתייכות לקהילות מיעוטים, להט“ב לדוגמה, שבעבר הושתקה, מוקצנת בהרבה היום. כמו שקורה בשאר העולם הערבי, גם אצלנו נוצרות בועות של אזורי אידיאולוגיה אוטונומית, ערים שמאפשרות לבני דור המילניאלים, על כל מטריצת הזהויות שלהם, לחיות את מבנה העצמי הפרטי שלהם בחופשיות. זוהי למעשה הבועה התל אביבית, והיא הלכה והשתריינה עם השנים, ובכל שנה מגיעה לשיאים חדשים. האחרון התרחש בבחירות 2015, שבהן כיפת הברזל האידיאולוגית של תל אביב תפקדה בכזאת יעילות, שעיר שלמה הצליחה להשהות את המציאות בכניסה לאיילון במשך חודשים. אמנם ישראל הפיזית זלגה לתוך תל אביב פעמיים בשנים האחרונות, כשנחתו כאן טילים מהשמיים, אבל ישראל המנטלית נשארת יותר ויותר בחוץ. העובדה שאפשר לחזור לתל אביב הזאת הופכת את החזרה לארץ קלה בהרבה: לחזור לארץ לא אומר, בהכרח, לחזור לישראל.

via GIPHY

התרבות התל אביבית העכשווית הולכת ונהיית פחות ופחות ישראלית בהכרח, משום שהיא בעצמה יציר כפיהם של יורדים־חוזרים שראו אותה מבחוץ, ולכן יכלו לחזור הנה עם רעיון על ישראליות אחרת – פתוחה, כנה ומשוכללת יותר. השנה נהיה בלתי אפשרי להתעלם מאותה תל אביב חדשה, חסרת גבולות. הישראלים המתגוררים בניו יורק זכו השנה לראות דווקא את הישראלים שנשארו בארץ, שלא התאמצו לתרגם את עצמם, מצליחים פה בנונשלנט, בלי ויזה אפילו, השם ישמור: קראנו ב“טיימס“ למיניהם, כמעט מדי שבוע, כתבות על “הגננת“, “גט“, “אפס ביחסי אנוש“, “ציפורלה“, קותימן, ארי פולמן, יוסף סידר, שירה גפן, גלעד כהנא, אתגר קרת; ראינו ב־Vice שאם מוחמד לא בא להר, מייק סקינר בא למוחמד; כשהלכנו בין חנויות התקליטים בברוקלין, מכל חלונות הראווה שרקו לנו עותקים של מוזיקה ישראלית מיפו בהוצאות מחודשות. פתאום זה איף יו מייק איט אניוור יו מייק איט היר. אפילו הטוויטר של ג׳ודי ניר מוזס שלום התפוצץ בניו יורק. במשך שנים התירוץ הקבוע של היורדים מתל אביב לניו יורק תמיד היה עידוד ההצלחה היצירתית. אבל היום – כשכבר ברור שאפשר לחיות בתל אביב ודרכה ליצור ולהצליח בעולם – היורדים נאלצים לנסות למצוא תירוץ חדש. מי שלא מוצא, חוזר.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: f2fadbfc0df0