טיים אאוט timeout

זאב משל, בן 82, מספר על הילדות התל אביבית שלו

| מאת: זאב משל

"בין שם לפה הייתה תל אביב של טרום המדינה: ההפגנות נגד הבריטים בבן יהודה ודיזנגוף, הכרזת המדינה כשהייתי בן 16, מלחמת העצמאות והפצצת משק הפועלות דקות אחרי שקניתי בו חלב. רסיסים מהפצצה חלפו מעליי בעודי רץ כל עוד נפשי בי." זאב משל נזכר בילדות התל אביבית שלו

  • https://static2.timeout.co.il/media/2014/09/sizes/DSC4115_h_wo_680_382.jpg
זאב משל. צילום: יולי גורודינסקי

נולדתי בתל אביב ב־1932 בצריף בנווה שאנן. כיום, כבר 14 שנה שאני משקיף על תל אביב מחלון ביתי בגבעתיים, הצופה אל עזריאלי. אולי קשה לדמיין את הילדים התל אביביים של היום נוטשים את הכרך לטובת אידיאליים ציוניים של "הגשמה" וחינוך לידיעת הארץ – אבל דווקא ילדותי בתל אביב היא שסללה את הדרך לעזיבת העיר בגיל 18 לטובת גרעין בקיבוץ. בהמשך עברתי לירושלים ונשארתי בבירה 40 שנה.

נחזור להתחלה. בגיל 4 עברתי עם משפחתי למעונות עובדים ז' (הבניינים בין רחוב ריינס ושפינוזה) – ניסיון של ההסתדרות לייסד מסגרת חיים של בתים משותפים, מתוך חזון של אחריות הדדית ושיתוף. בדירות גרו פועלים לצד סופרים ואנשי פלמ"ח. החצרות המשותפות היו מקום המפגש של ילדי השכונה, ואני ביניהם. גדלנו בין קולנוע אסתר ורחוב דיזנגוף, שכבר אז קיבל צביון מיוחד של "לראות ולהיראות". שאגות האריה ו"השומר השמן" בגן החיות, גן הדסה שהיה ה־מקום לכל זוג מתחיל ושדרות קק"ל (כיום בן גוריון) – שרטטו את גבולות ילדותי. אל השדרה היו מגיעים עדרי עזים עם הערבים של סומיל – כפר ערבי שגבל בתל אביב של אז (פינת אבן גבירול־ארלוזורוב). אני זוכר שבפסח היו מגיעות הערביות מן הכפר וקוראות "לאחם, לאחם", מבקשות ללקט את הלחם שהיהודים נפטרים ממנו לקראת החג.

אם אני תוהה מה בילדותי התל אביבית השפיע על המשך חיי, הזיכרון נמשך כמגנט אל בית הספר העממי בית חינוך בצפון, ברחוב לסל. כמו בית חינוך במרכז (שבו למד רבין), בית הספר הוקם על ידי הסתדרות העובדים, שהייתה אז כוח אידיאולוגי גדול. בתי החינוך האלה אימצו את האידיאולוגיה של תנועת העבודה – סוציאליזם, ערך העבודה והשוויון, והתקבצו בהם מורים שכל אחד מהם היה אישיות.

זאב משל. צילום: יולי גורודינסקי

צילום: יולי גורודינסקי

סדר היום בבית הספר וסדר העדיפויות שלו היו ייחודיים. למדנו עד 15:00, ויום אחד בשבוע הוקדש לעבודה. בחדר האוכל התכנסנו מדי בוקר לכמה שירים ומילים מפי המנהל המוערך גרשון זק (לימים מפקד חיל הים) וביום העבודה עבדנו בכריכת ספרים, נגרות, בעבודות תחזוקה ובשדה על נחל הירקון.

הלכנו יחד לתנועת הנוער המאוחדת שהייתה אז חלוצית באמת ובה למדנו בין השאר קפ"פ – קרב פנים אל פנים עם מקלות, כדי להילחם בבריטים. כל חופש גדול יצאנו לטיול ובקיץ – לחודש עבודה בקיבוץ. הוויי ההגשמה העצמית היה חזק, והמטרה הייתה ברורה – לייסד קיבוץ. אולי זו הסיבה שתל אביב אף פעם לא הייתה לי יעד. לא ראיתי במגורים בה אידיאל או מטרה ואולי בגלל זה מצאתי עצמי לבסוף בקיבוץ מעיין ברוך ואחר כך בירושלים, אף שעבדתי באוניברסיטת תל אביב.

למעשה חיינו בתל אביב, אבל חונכנו נגד העירוניות. זה לא אומר שלא הלכנו לקנות גלידה בויטמן או שלא התפלחנו לגן רינה (קולנוע פתוח) ומובן שהצעידה לים – יחפים על האספלט הרותח, התירס והאסקימו – הייתה חלק מהותי מחיי הנעורים, אבל היה הבדל גדול בין בני הנוער של הבורגנים ושל תנועות הנוער. האידיאולוגיה הזו הביאה אותי לגרעין בקיבוץ והנחתה את בחירותיי המקצועיות, כשפניתי לקריירה אקדמית בתחום של ארכיאולוגיה – זרעים שנזרעו כשהתפרנסתי מהדרכת טיולי התנועה. על כוחה של התנועה בחיינו אפשר ללמוד מההחלטה שקיבלנו בגרעין להישאר בקיבוץ ולא להישמע לצבא שפקד עלינו להתייצב לקורס קצינים. ובאמת, מהשכבה שלי לא צמח אף מפקד בצבא אבל צמחו כ־20 שהיו לסגל אקדמי באוניברסיטאות.

בין שם לפה הייתה תל אביב של טרום המדינה: ההפגנות נגד הבריטים בבן יהודה ודיזנגוף, הכרזת המדינה כשהייתי בן 16, מלחמת העצמאות והפצצת משק הפועלות דקות אחרי שקניתי בו חלב. רסיסים מהפצצה חלפו מעליי בעודי רץ כל עוד נפשי בי.

פתאום אני קורא את כל זה וחושב לעצמי על סרבנות מוזרה של לא ללכת לקורס קצינים, על הרצח הרומנטי בגן מאיר שהסעיר את העיר, על מלחמות, ואני נזכר בחוויה אחת בלתי נשכחת – השלג בתל אביב ב־1950. אין תל אביבי של אז שלא זוכר את הפלא הזה, ואין תל אביבי של היום שלא היה רוצה לראות פעם אחת בחייו את העיר הלבנה מתכסה בשמיכה צחה ומטהרת.

הביאה לדפוס: נופר וחש

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: 4865fe341de