טיים אאוט timeout

ערן קולירין, בן 40, מספר על הילדות התל אביבית שלו

| מאת: ערן קולירין

"משהו משונה קורה כאשר העיר שבה גדלת הופכת לזרה, כאילו איבדה את המבטא שלה ורק פני השטח נותרו". הבמאי והתסריטאי ערן קולירין מספר על השוני בין תל אביב של היום לזו שבה גדל

  • https://static2.timeout.co.il/media/2014/08/sizes/DSC3456_h_wo_680_382.jpg
ערן קולירין. צילום: יולי גורודינסקי

בסך הכל יש משהו מקל במלחמה. כמו דבר מה שהודחק ורואה סוף סוף את אור היום, אפשר לשחרר אנחת רווחה. כבר זמן מה שאני מסתובב בעיר הזאת ומביט בעיניים תמהות – במלונות הבוטיק, במגדלים, בכרוביות על נייר הפרגמנט – ויודע שתחת כל זה מסתתרת איזו תרמית, שהעיר הזו, שבה גדלתי ושבה העברתי את מרבית חיי, עיר ים תיכונית קטנה בפאתי המזרח התיכון, אינה דבר מכל אלה. 

"לא רוצה לשמוע – לא גנבו לי, לא אכלו לי, לא שתו לי" אמר לנו המפקד ביום הראשון של הטירונות. גם אני לא רוצה להיאחז בנוסטלגיה ריקה. לא גנבו לי שום דבר ודבר מעולם לא היה שלי. רק שחבל לי על האור. אתה כותב ומנסה לשחזר את צבע ילדותך, אמר ס. יזהר, את צבע האור שלה. וגם אני מוצא את עצמי מושך משם לפעמים. אבל האור הזה הולך ומתכלה. היום אפשר למצוא אותו ברמת גן אולי, אם עומדים לפני בית ועד הפועל וחולף איש עם שקית ובתוכה מסמכים. אבל מפה הוא נדחק על ידי ערב רב של יזמים, תאבי בצע, טייסי קרב במילואים, וצריך ללכת עד קצה העיר, אל ארצות הווספה החצי קבורה בחול, במקום שבו יש חורשה מאחורי המוסכים. צריך ללכת עד צומת וולפסון, לעמוד שם כמו נביא ולפרוש ידיים לצדדים בזמן שכל האיילון נוסע, בשביל לראות.

משהו משונה קורה כאשר העיר שבה גדלת הופכת לזרה, כאילו איבדה את המבטא שלה ורק פני השטח נותרו. אתה רוצה לומר שבפינת נורדאו ויהושוע בן נון הייתה גדר אבן ובה לבנה רופפת שדחפת פעם ושכן צעק. אבל הלבנה איננה, ובשדרה יש מסלולי אופניים שהרוכבים בהם נתקפים באיזה זעם טריטוריאלי קדוש אם במקרה כף רגל דורכת בהם. אתה עומד בתוך זה ומבקש את עברך והכל סביב צורח ש"יש עתיד".

ערן קולירין. צילום: יולי גורודינסקי

 צילום: יולי גורודינסקי

בפרשת מגדל בבל יש משפט מתעתע. אחרי שבני האדם מתיישבים בבקעת שנער כתוב "תהי להם הלבנה לאבן והחֵמר לחומר". כאילו שבהיפוך זמן הדברים רוכשים מחדש את מהותם הגולמית. לא סתם המשפט הזה נמצא בפרשת המגדל. זה מבט חסר הקשר, נטול מבטא. מבטו של מי שהדברים התפשטו בשבילו ממשמעותם. גם בתסריטים שאני קורא אצל התלמידים שלי כבר אין מבטאים. אולי זה אופטימי, אבל מבטא הוא הדבר היחיד שאי אפשר ללמוד. 

אז עכשיו, כשאני רץ עם בני להידחק במעבר קטן בחדר המדרגות עם עוד חמישה תיירים, אף שהוא צוחק בקול רם כדי להסתיר את הפחד, משהו בתוכי לוחש קדימה, שימשיך. שיבואו הטילים, שמרכזי הבילוי יהפכו ערי רפאים, שייפער איזה פער. מגרש עזוב בין בניינים, אנטנה זרוקה וכמה שקיות, וששוב תהיינה רגלינו עומדות בשערי פסז' הוד ונרגיש את רוח המזגן הקרירה. שתחזור אלינו הילדה שרון אוסמו, שהיינו עולים אליה לרגל בהפסקה, והיא, במעשה התגלמות שהיום הוא חידה, הייתה עומדת על השולחן ובוראת עלינו, כמו שמיי בלאדי וואלנטיין מנגנים, קללות חדשות מהג'ורה המלוכלכת שלה, מילים שאור שמש משתבר בהן רסיסים, ושהשלג בטלוויזיה יירד ויכסה את מחוזות ילדותנו – נהר אחד תקוע ושמי נצח כחולים, מפני שכך חיינו אז וזה דבר שקשה להבין. הטמנו קופסאות אוצר באדמה וגילינו אותן אחר כך, מופתעים.

הביאה לדפוס: נופר וחש

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: f2fadbfc0df0