טיים אאוט timeout

מפזרת ערפל: כתבתנו נגמלה מוויד וגילתה שאפשר להיות היי בנטורל

| מאת: נועה בונה

נועה בונה, נציגתנו לגיל 22, החליטה להפסיק לעשן גראס לחודש. אחרי לילות ללא שינה, שעמום באירועים חברתיים, ההבנה שאלכוהול אינו תחליף ראוי וחוסר יכולת מוחלט להדחיק חרדות, היא התחילה להישבר. סיפורה של גמילה כושלת וכמה ניצחונות קטנים

  • https://static2.timeout.co.il/media/2016/08/sizes/יאללה-גם-זה-הכל_h_wo_680_382.png
נועה בונה מבינה דברים על עצמה. צילום: דנה כספ לביא

וויד נעשה חלק די משמעותי בחיי לפני כשנתיים. בשבוע שבו פרשתי מלימודי המשחק, נפרדתי מהחבר ופוטרתי מעבודה, הייתי חסרת כל במונחים של בת 20. המחשבות היו טורדניות, העיניים היו מוקפות עיגולים שחורים מלילות ללא שינה והמפגשים עם הפסיכולוגית עלו לפעמיים ואפילו שלוש בשבוע. אחרי שלקחתי שני דקסמול לילה בניסיון להירדם והרגשתי שאני הולכת להחזיר את נשמתי לבורא עולם, שותף שלי דאז הציע שאעשן ג'וינט כדי לישון כמו שצריך. באותו זמן דגלתי באג'נדה שגראס מיועד לישיבות עם חברים, והמחשבה על לעשן סוליקו לא קסמה לי. לצערי/למזלי העצה של השותף הוכחה כמועילה ומצאתי דרך להדחיק את המחשבות והחרדות שלי, ובכך למנוע התמודדות עם עצמי.

ניסוי המיקרודוסינג הגדול: חברי מערכת טיים אאוט לקחו מנה קטנה של LSD כל יום ובאו לעבודה. זה מה שקרה להם

בהתחלה שמחתי להתחיל את פרויקט הגמילה. חבריי שהפסיקו לעשן וויד לתקופות סיפרו על ערנות, חדות, מצב רוח טוב ותפקוד מדהים בעבודה (שזה גם מה שמספרים על מעבר לטבעונות, צריכת סופר פוד, מיקרודוסינג של אסיד ויוגה – אבל ניחא). נמאס לי לקום גמורהה בבוקר אחרי שש שעות שינה (מה שאמור להספיק לבחורה בגילי) והמאנצ'ים נהיו מכה. יותרר מדי פעמים בחודשים האחרונים קניתי הרי ממתקים בשעות הלילה המאוחרות. גיליתי שתפוצ'יפס קראנץ' זה מזון האלים וזה גילוי שיכולתי לחיות בלעדיו. נתתי לעצמי שבוע כדי להיכנס לכל עניין ההפסקה והבנתי שזה הולך להיות קשה הרבה יותר ממה שחשבתי.

המכשול הראשון שנתקלתי בו הוא העובדה שוויד מקיף אותי. חברים שלי מעשנים בכל מפגש, חברות שלי מפיגות מתח בסוף יום עבודה ארוך במשרד עם ג'וינט, הבחור שאני יוצאת איתו מת על חשיש ונראה כי בכל מפגש של שני אנשים ומעלה אחרי השעה 17:00 מישהו חייב להצית ג'וינט. ושלא נתחיל לדבר על סופי שבוע ויציאות שבהם וויד הוא תנאי חובה. הבעיה השנייה היא שאני גרועה עם אלכוהול, שהיה אמור להיות פרס הניחומים שלי ולשמש סוג של תחליף. אחרי ערב שרטרז שנגמר בהקאה בשירותים של הבוקסא, זריקת פיצה למרפסת ברוטשילד וחורים בזיכרון, הבנתי שאני פשוט צריכה להפסיק. בלי קיצורי דרך ובלי נחמות.

הסיוטים, הו הסיוטים

בערב הראשון בלי קשה לי להירדם. אף פעם לא תפסתי את עצמי כאדם עם בעיות שינה, והנה, אני לא מסיימת את היום עם שכטה ואני ערנית בטירוף. למה זה לא יכול להיות ככה על הבוקר? השעה קרוב לחצות והראש שלי קודח: על עבודה, על הבחור, על ריבים שיכולתי לנצח בהם, על כסף, על ההורים שלי וזה שהם מבוגרים לאללה, ושאם הם ימותו עכשיו אני אצטרך להתמודד עם מלא ניירת, ודיבורים על צוואות וירושות, ושבטח יעשו לי סרטים כי אני לא ארצה לבוא ללוויה, כי יש לי חוק כזה, שאני לא הולכת ללוויות. והנה כבר חמש בבוקר.

ההרגשה הכללית שלי היא לא סבבה. בצל מעבר דירה שממש מעבר לפינה, כל מיני תחושות חרדה שלא חשתי מעולם משתלטות עליי. נוסיף על זה רגישות יתר כלפי גורי חתולים שראיתי ברחוב, ההומלסית שמנגנת על אורגן בסנטר וזקנים שהלכו יד ביד בשכונת לוינסקי. נכנסתי ללימבו: האם הפסקת העישון הפכה אותי לאדם רגיש מדי או שאני עושה לעצמי תרגילים פסיכולוגיים כדי לחזור לעשן? או שזה כי אני לפני מחזור? לא משנה מה הייתה התשובה הנכונה – כי נשברתי. "אין לי אופי ואני שונאת את עצמי", אמרתי לחברתי בזמן שהוצאתי כמו נרקומית את הג'וינט שהיא עישנה מהמאפרה וינקתי את הסוף שלו.

בשבוע השני אני כבר יותר בסדר. התחושות המבאסות חלפו ואני מצליחה לישון, אבל מה? יש לי סיוטים בכל לילה שמונעים ממני שינה רציפה. זה בחיים לא קרה לי. גם כשהייתי בכיתה ב' והראו לנו בכיתה את "פסיכו" ולא הסכמתי להתקלח לבד במשך שנה לא היו לי סיוטים בתדירות כזאת. אני קמה בבהלה חמש פעמים באמצע הלילה מכוסה בזעה קרה.

הדבר הכי מבאס בכל הסאגה הזאת הוא שהסיוטים שלי ברורים לחלוטין ולא זקוקים לפרשנות. מעין נותני תזכורת לפחדים הכי ברורים מאליהם שגם ככה מלווים אותי ביומיום. באחד הסיוטים ישבתי מול בנקאי המודיע שעיקלו לי את החשבון. אנחנו יושבים בסניף של בנק הפועלים ברמת אביב, אבל בזמן החלום אני יודעת שאני מתה כבר ואנחנו בגיהינום. פיזית, גיהינום. של השטן וכל החבר'ס האלה. אני מתּי, אני בגיהינום והחשבון שלי מעוקל. זה פשוט מדי.

כשהגיע הסיוט שבו מעורב דיאודורנט אקס (לא בצורה מינית, באמת) אני נשברת שוב בשביל להצליח לישון כמו שצריך. בדור שבו כולם חרדתיים ורוב חבריי מצאו עצמם לא פעם על ספת הפסיכיאטר, זה עשה לי טוב על הנשמה שלא צרכתי מימיי ציפרלקס, קלונקס או זנקס. "תראו אותי! אני מתמודדת עם החיים ממש סבבה", הייתי טופחת על שכמי ברגעים של אוננות עצמית. כל הניסיון הזה להפסיק לעשן גרם לי לתהות על חוזקי הנפשי. האם וויד הוא התרופה הפסיכיאטרית שלי? או שאני שוב עצלנית מדי מלהתמודד? חשבתי שבחיים לא אצליח להתמיד בספורט אבל התמדתי במשך שנה וחצי עם TRX עד שפיתחתי בעיות ברכיים. חשבתי שבחיים לא אצליח לצאת מחיי הלילה ולקום בבוקר לעבודה והנה אני עובדת במשרה מלאה. אז למה אני לא מצליחה להפסיק?

פייק איט טיל יו מייק איט

הדבר הכי קשה הוא הקטע החברתי. להיות סחי בישיבה יכול להיות ממש מבאס. לראות את כל החברים צוחקים ממשהו מפגר בידיעה שאם הייתי מסטולה הייתי צוחקת איתם – זה לא קל. הייתי צריכה להכניס את עצמי בכוח למצב שטותי כדי שאוכל ליהנות מהרגעים האלה. זה היה קשה בהתחלה אבל בסוף הצלחתי להגיע למצב כפית בצורה טבעית ולהתנהג בפיגור גדול משל חבריי המסטולים. יש כזה דבר להיות היי בנטורל, זה פשוט לא כזה כיף ודורש עבודה עצמית.

בסביבה הקרובה שלי לא כל כך הבינו למה הכנסתי את עצמי לדבר הזה. כשרציתי להתאמן או להתחיל לעבוד בעבודה של גדולים קיבלתי תמיכה מלאה מהסביבה ואף אחד לא גרם לי להרגיש באסה לגבי זה. כשניסיתי להפסיק לעשן וויד הם לא הסתכלו עליי כמו משוגעת, אבל גם לא ניסו לעזור לי והמשיכו להציע לי שכטות מתוך הרגל.

יש גם העניין הריטואלי: שכטה שוות ערך לסוף יום מבחינתי. זה סימן שצריך לקחת הפסקה ולדעת שנגמר, אין יותר עבודה להיום, ואין חפירות ממישהו שהוא לא משפחת פוליאקוב בשידורים חוזרים בטלוויזיה שלי. אנחנו חיות מאולפות עם הרגלים וברגע שלקחו לי את הריטואל של סוף היום מצאתי את עצמי בתחושה של קצוות פרומים ומשימות שלא הושלמו, גם כשלא היו כאלה. כך יצא שהסתובבתי בתחושה של חוסר פרודוקטיביות גם בימים פרודוקטיביים מאוד.

סבלתי מהגמילה הזאת וסבלתי עוד יותר מהעובדה שלא כל כך הצלחתי. בימים שבהם יכולתי לחזור לעשן השלכתי על עצמי חוסר עמוד שדרה וחולשה נפשית. אחרי כמה זמן של התבחבשות בנושא הבנתי שאולי זה לא כזה ביג דיל. כולם חרדים, כולם מעשנים, ותכלס – זה כיף. יש להרגל המגונה הזה שנכנס תחת צמד המילים המאיים "שימוש בסמים" המון מינוסים אבל גם הרבה פלוסים. הוויד גורם לי לישון טוב בלילה והוא מקמפרס תחושות לא נעימות שיש לי לפעמים. חשוב להתמודד עם עצמך, אבל לא בכל מחיר. האמת, מזל שאני הולכת לטיפול שמכריח אותי להתעמת גם עם מה שלא נעים. "זה כל כך אינדיבידואלי", אמר לי אחד המעצבים הגרפיים במערכת כששיתפתי אותו בניסיון שלי להפסיק לעשן בהפסקת צהריים ועודד אותי עם המשפט המדכא: "תחשבי על זה ככה – אנשים מפסיקים לעשן רק לתקופות. בסוף הם תמיד חוזרים".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 72510cdc125ed2