טיים אאוט timeout

החצר האחורית של החצר האחורית: הייאוש ברחוב הגדוד העברי

| מאת: עדי סמריאס

בניית גן משחקים במקום שבו היו רציפי התחנה המרכזית שלחה את המכורים לסמים לרחובות אחרים באזור. בגדוד העברי התושבים מתלוננים והעסקים גוועים, אבל במשטרה ובעירייה מודים שאין להם פתרון אמיתי לבעיה, הם יכולים רק להזיז אותה ממקום למקום

  • https://static2.timeout.co.il/media/2017/08/sizes/TALI2429_H_wo_680_382.jpg
סמי, נרקומן בגדוד העברי (צילום: טלי מאייר)

שעת צהריים מוקדמת וברחוב הגדוד העברי משחקים שני ילדים בקורקינט על הכביש. מרחק ארבעה צעדים מהם, על המדרכה ממש בכניסה לדלת ביתם, ניתן לראות התקבצות של אנשים. נרקומן עוזר לזונה רזה מאוד להזריק במפשעה, במה שיכול להתפרש כאקט של חמלה ורעות. הם מלוכלכים ומותשים. וקשה להאמין איך למרות כל הרזון והחולי הם מצליחים להחזיק את עצמם בחיים. כנראה זה ההירואין. נוזל החיים של אלה שהפכו לתושבי הקבע של הרחוב במהלך החודשים האחרונים. תחנת הסמים במקום שוקקת. אחד מהם מחפש את הווריד בצוואר, בסוף הוא גם מצליח למצוא אותו. בממלכה העלובה הזאת של מוכי גורל המתפרשת על שפת מדרכה ברחוב צר אחד – הרצון לעוד מנת הירואין הוא הקובע את הכללים.

במבט מלמעלה ניתן לראות את הפיתוח העירוני באזור התחנה המרכזית הישנה. בין הריקבון והבניינים המתפוררים עומדים שלדי בניינים עתידיים. מדובר ב־ 280,000 מ"ר של פוטנציאל כלכלי לא ממומש. 1,100 יחידות דיור חדשות עתידות להיבנות כאן בשנים הבאות. כאלה שיוכלו למשוך את "המעמד היצירתי" לצד הכי עצוב של העיר. לצד עבודות הרכבת הקלה, תוכנית המתאר העירונית לאזור, המתפרשת על פני כ־ 78 דונם, כוללת מבני ציבור, כיכר עירונית חדשה, מדשאות, שבילי אופניים ושטחי ציבור פתוחים. מהמקום הכי נמוך בתל אביב למקום הכי לוהט. האזור שההזנחה הפכה אותו לתת־אוטונמיה עירונית במהלך שני העשורים האחרונים משנה את פניו.

עוד כתבות מעניינות:
בהלת הסמים המורעלים: למה זה קורה וממה כדאי להיזהר?
מה חושבים תושבי אזור התחנה המרכזית על הזנות בשכונה?
עשרות "דירות דיסקרטיות" פועלות בתל אביב – והמשטרה לא עושה דבר

מעל גינת הרציפים, עד לא מוזמן אזור סחר חופשי בהירואין, ניתן לראות את סמל משטרת ישראל מאיר באורות כחולים 24/7 . את האספלט המלוכלך החליפו מרבדי דשא, גן משחקים לילדים וגינת כלבים אחת. מחזה כמעט סוריאליסטי עבור מי שהורגל בעליבות המקום. בגינת לוינסקי ניצבת ניידת משטרה במהלך כל שעות היממה. רק בשבוע שעבר ערכו גורמי הביטחון וההצלה תצוגת תכלית במקום עבור הקהילה. לפני כן היה זה שוק האוכל שתרגל את שוכני האזור בדרך חיים נורמטיבית.

הגדוד העברי (צילום: טלי מאייר)

הגדוד העברי (צילום: טלי מאייר)

במשטרה טוענים שהיקף הפעילות העבריינית ברחובות השומרון, השרון, הגליל והנגב ירד באופן משמעותי. אפילו שביל עכו, המקום שבו יכלו המכורים להתאסף, להזריק ולהיזרק, נוקה. ניידת חונה גם שם לאורך רוב שעות היום, מונעת חזרה לפעילות. על אדמת הזולה אשר הייתה עמוסה במזרקים וקונודמים משומשים נשתלו עצי זית. הם נבלו די מהר. נער כבן 18 דוהר לאורך רחוב הגדוד העברי באופניים חשמליים לבוש במכנסי טריינינג וחולצת טריקו, השיער שלו קצוץ. פנים חתומות. באותה המידה הוא יכול היה לעבוד בסניף ארומה או מקדולנדס בחופשת הקיץ. השעה היא 12:00 בצהריים, שעת שיא מבחינת הביקוש. הוא עוצר ליד "העסק", מביט ימינה ושמאלה, זורק את הסחורה ויורה לעבר המכור האמון עליה כמה הוראות. זה ממהר להחביא את הסחורה. קהל הלקוחות מתחיל להתקדם לעבר ההתרחשות. אם הנער יהיה מספיק חכם ולא יתחיל להשתמש בעצמו – אולי יום יבוא והוא יהיה הבעלים הגאה של "עסק מצליח". חשוב גם שיהיה אכזרי מספיק. האדם עם הרכב המפואר שמפעיל אותו ועוד כמה שליחים כמוהו הוא בוודאי כזה. אחרת לא היה מגיע כל כך רחוק. מדי פעם הוא עדיין עובר שם בעצמו. רואה שהכל דופק. שלא קמו מתחרים אחרים. שהביקוש קיים. והוא קיים. אחד מכין לחברו זריקה, אפשר גם לקנות ב"בודדות" שם.

הוא מרוקן את החומר לווריד באמצע הרחוב. "סגן מנהל התחנה" מכין לאדם בעל חזות חצי נורמטיבית שורה מעל פלייר מקרטון. הוא שואף אותה בקשית שחורה וממשיך בדרכו. עימות חזיתי בחדר המדרגות עד לפני חצי שנה הגדוד העברי היה כמעט נקי מפעילות מסוג זה. מכורים כבדים פה ושם, בעיקר בנקודה אחת. זונה וזנאי שמתגנבים לחניון בשעת ערב מאוחרת. לא AM:PM של הירואין מהסוג שיש שם עכשיו. "מי שיטען שזה הרחוב וזה האזור, לא מבין על מה הוא מדבר", אומרת שלי, שגרה בגדוד העברי כבר שש שנים. "אני לגמרי קיבלתי את מה שהיה פה לפני, אבל עכשיו זה משהו אחר. מבחינתי זה היה livable, אבל עכשיו זה יום־יום לפגוש נרקומן שמזריק, במרחק חצי מטר ממני, וזה לא הזרקות ביד, זה בצוואר, במפשעות…".

שלי, עובדת בהפקות קולנוע, מספרת כי באחת הפעמים שבהן עלתה לדירתה נכנס אחריה אחד הנרקומנים. היא ביקשה ממנו לצאת וזה סירב וניסה להוציא לרחוב אופניים שהיו שם. היא נאבקה בו, ביד אחת מחזיקה בטלפון הנייד שלה ומטלפנת למשטרה, וביד השנייה מושכת לעברה את האופניים. כשראתה את מחט המזרק המשומש שלו מבצבץ מול פניה מדש הבגד, היא שחררה. המשטרה עצרה את האיש, אך תחנת הסמים המשיכה לפעול. שלי מתקשה למנות את מספר הפעמים שהיא דיווחה על הבעיה לרשויות. השותפה שלה תמר גרה שם שנה, סטודנטית שעובדת בשתי עבודות, "ראיתי את השינוי ברחוב השרון, שביל עכו, ופתאום התחלתי לקשר שיש פי ארבעה או חמישה נרקומנים ברחוב שלנו, בעוד ששביל עכו נקי. זה הלך והתגבר עד שתחנת הסמים התמקמה בכניסה לבית שלנו. אני חוזרת בשש בבוקר ממשמרת, ותמיד יש כאן סוחרים שאוספים את המזרקים כדי למלא אותם". תמר מעידה על עצמה שהצליחה להמיר את הפחד מאנסים בפחד מנרקומנים. "השליחים של גי'רף לא מוכנים לעלות לבניין", היא מתארת, "הם מפחדים. אני רוצה להרגיש בטוחה וזאת אחריות של המשטרה והעירייה. אני רוצה להזמין חברות אלי הביתה, אני לא רוצה שאנשים יגידו שאני אמיצה שאני גרה פה או ייעצו לי לעוף מפה".

"תמיד יש כאן סוחרים שאוספים את המזרקים כדי למלא אותם" (צילום: טלי מאייר)

שלי ותמר כבר למדו איך הדברים קורים. הן מתקשרות למשטרה, התלונה נרשמת, ניידת מגיעה ומפזרת את המכורים וכך חוזר חלילה. הן יודעות שהסכנה היא לא בהזרקות, אלא ברגע הקריז של המכורים, שתמיד מגיע. "אם יקרה משהו לאחת מאיתנו, ואני אומרת את זה בקטע הכי ציני, יגידו איך זה קרה ואיזה מחדל…" אומרת שלי, "אבל זה על פני השטח וכולם יודעים מזה. זה כל כך אופייני שעד שלא קורה משהו לא נוקפים אצבע. לפעמים אני נתקלת בתגובות מבינות וניסיון לעזור מצד הרשויות, אבל זה ברור שכולנו באותו לימבו. הצגה עצובה שכולנו משתתפים בה. מה הם יכולים לעשות? להגיד להם לזוז. זה תקף לעשר דקות".

במלחמה כמו במלחמה

מי שאמור להחזיר לשלי ותמר את תחושת הביטחון הוא מפקד תחנת שרת (המשרתת את אזור התחנה המרכזית, שכונת שפירא ונווה שאנן), סגן ניצב צחי שרעבי. שרעבי הוא אדם גאה. לפני כן שירת במרכז העיר, והוא מיד מבהיר: "אני רוצה שפה יהיה כמו שם". הוא כבר שמונה חודשים בתפקיד וזוקף לזכותו מספר הישגים. הראשון ואולי המשמעותי מכולם הוא "כיבוש" גינת לוינסקי. "אני לא אגיד שזה ניצחון, אבל אנחנו בדרך לניצחון", הוא אומר. "עוד רחוב ועוד תמרור. ועוד עמוד תאורה".

המטרה העיקרית של תחנת שרת כרגע היא להראות שיש חוק ויש ריבון. להראות שיש משטרה. את השיפור בנראות באזור ואת ירידת היקף הפשיעה הוא זוקף לזכות שיתוף הפעולה עם נציגי הקהילה, ארגוני הסיוע והעירייה. "אוהבים יותר או פחות, רתמנו את כולם יחד". גם המשרד לביטחון פנים חייך לשרעבי. ב־ 2013 עמדה מצבת השוטרים במרחב על 60 . ארבע שנים אחרי, והוא מפקד על 220 שוטרים. לדבריו עשרות תחנות סמים הוכחדו במהלך התקופה הזו. הדבר נעשה במסגרת מבצעים משולבים, אחת לכמה שבועות, בשיתוף גורמים רבים, ביניהם העירייה, מס הכנסה, חברות הגז, שירותי הרווחה של העירייה, משרד הבריאות ושירותי רווחה לא פורמליים. "זה לא עבודה קלאסית של משטרה, זה משטרה שמבינה שאין לה ברירה, ולכן היא רותמת את כל הגופים. אם אני רוצה לסגור היום תחנת סמים אני מביא את מס הכנסה, אם אני רוצה לסגור סקס שופ אני מביא את משרד הבריאות".

סנ"צ צחי שרעבי (צילום: נמרוד סונדרס)

סנ"צ צחי שרעבי (צילום: נמרוד סונדרס)

אירועים כמו שוק האוכל ותצוגת התכלית שהתקיימה בשבוע שעבר – הם רגע של נחת עבור שוטרי תחנת שרת. אבל גם רגע של מבחן ושרעבי רחוק מלהיות נאיבי. "מה שקורה היום זה שהדברים זולגים לצדדים, אבל זה לא באותה עצימות, וגם מספר המעצרים עולה. זה זולג לגדוד העברי, וגם לרחובות הקטנים. שבוע שעבר, בסמטת הר ציון – יש שם תחנת סמים של משפחת פשע מלוד – סגרתי את התחנה, נתתי לשוטרים 24 שעות לסגור אותה, ובסגורה הכוונה היא מרותכת. פרצו אותה תוך 24 שעות. הנרקומנים באו ועקרו את הדלתות", הוא מוסיף, "מבחינתם זה הרבה מאוד כסף. תחנת סמים זה כסף שאני, אתה והוא (מצביע על שוטר לידו) ואולי עוד כמה עמיתים שלך לא עושים בשנה. שתבין מה המשמעות הכלכלית. אני נותן לזה עוד יומיים ועם בטון סוגר את זה".

במלחמה כמו במלחמה, יש ניצחונות ויש הפסדים. תלוי ביום. תלוי בכוח האדם הזמין למשימה. תלוי גם בחשק של אלה האמונים על ביצועה. תלוי בהתנגדות. גינת לוינסקי, שהייתה פעם החצר האחורית של תל אביב, נמצאת בעיצומו של שינוי, אך בינתיים בגבולותיה נוצרו חצרות אחוריות חדשות. לכל הישג יש גם מחיר. "תחנות הסמים הגדולות היו מקור הצרות. החרש, שביל עכו, רחוב הנגב, הגדוד העברי. צריך אורך נשימה… בסופו של דבר אני לא יכול להגיד לנרקומן 'מחר אתה לא תהיה נרקומן', אבל כשהם יושבים במקום אחד ומאמללים את כולם – הבעיה נהיית יותר קשה. לדעתי ברגע שהם מתפזרים יהיה יותר קל לנצח אותם. אבל יש כאלה שטוענים שעדיף שיתקבצו במקום אחד".

אין פתרון, יש פיזור

עבור יואב בן ארצי, מנהל תחום התמכרויות, דרי רחוב ושיקום האסיר במינהל השירותים החברתיים בעיריית תל אביב, הרחובות הם הבית השני. מדי יום, במשך שנים, הוא יוצא לסיורים ברחוב במטרה להציע חלון הזדמנויות של חיים טובים יותר, נקיים, לדיירי הקבע שלהם. "איכשהו כשזה היה מרוכז בשביל עכו, לאנשי הטיפול היה יותר קל להגיע ולפגוש אותם במקום אחד. היום אנחנו מסתובבים הרבה מאוד גם בגדוד העברי ובי.ל. פרץ וגם במטלון וברחובות אחרים. נכון שאזור הרציפים נוקה והגינה מאוד אסתטית, עשו שם עבודה מאוד יפה, אבל זה על חשבון האזורים האחרים. ואותי מטרידים האזורים האחרים כי גרים שם אנשים, ואני מקבל המון תלונות מאנשים שסובלים שנכנסים להם לחדרי מדרגות ויושבים להם שם. זה מבהיל אנשים, זה סודק את הביטחון האישי. והם שם. אני יודע. הם שם".

15 אנשים מתו מאז תחילת השנה ממנת יתר בתל אביב. "אני לא תמים", אומר בן ארצי, "ולא חושב שהבעיה הזאת תיפטר, היא פשוט עוברת ממקום למקום, בשעות מסוימות, אבל אין מה להשוות את זה למה שהיה בשביל עכו, שם זה היה בכל שעות היממה".

גינת הרציפים בתחנה המרכזית הישנה (צילום: נמרוד סונדרס)

גינת הרציפים בתחנה המרכזית הישנה (צילום: נמרוד סונדרס)

על פי ההערכות מגיע ההירואין לאזור מקו רמלה־לוד, לשם הוא מגיע בעיקר מהגבול עם ירדן. לעתים כמויות קטנות יותר מגיעות מהגבול עם לבנון. משפחות הפשע במקומות האלה חולשות על התחום. בזמנים אחרים הלקוחות היו מגיעים אליהם, "המראות" היו קוראים לזה. מספר נרקומנים ברכב אחד עושים את דרכם לעיר אחרת כדי ליהנות מהשפע. היום כבר לא צריך. גם ביפו קיימות מעבדות סמים.

"מי שאוחז בזה הם ארגוני פשיעה גדולים, שאיתם כנראה צריך להתמודד בסוגיות הרבה יותר מורכבות יותר מסחר בסמים", אומר בן ארצי, "אני בכלל בתפיסה שאולי הסיפור הזה של הסחר בסמים משרת אותנו, היום העולם מתקיים בצורה כזאת או אחרת מהסחר הזה, ברמה הגלובלית. אני מניח שזה לא פוסח עלינו, זו לא פשיעה נקודתית. יש נהנים מהסיפור הזה, ואנחנו מושפעים מהמגמות האלו".

בונים על הנדל"ן הגאה

אם יש גורמים שאינם גוזר קופון מהמצב, אלה הם בעלי העסקים ברחוב הגדוד העברי. ניתן למנות אותם על יד אחת, מכולת אחת, בית קפה אחד, מנעולן, חנות לממכר ברגים שקיימת 40 שנה. הם ראו הכל. והם ערים לשינוי שמתחולל שם בחודשים האחרונים. בפינת הרחובות הגדוד העברי וצ'לנוב עמלים על בניין מגורים חדש, המשווק לקונים בתור "הבניין הגאה הראשון". במכירה מוקדמת פנתה חברת הנדל"ן שבונה את הבניין לחברי הקהילה הגאה, מתוך ההנחה שאזורים שבהם מתרכזים אנשי הקהילה הופכים לאטרקטיביים יותר. בינתיים המצב לא נראה מבטיח. "בוא תעשה כתבה, תראה אנשים עם מזרקים בצוואר הולכים ברחוב. לא משהו שרואים כל יום, יהיה לך בלעדי", אומר בעל עסק ברחוב, בשש בערב, לדבריו, הרחוב כבר מת. הוא מעיד שכאשר הוא מנסה לגייס עובדים הם מתפטרים אחרי יום, לא מסוגלים לשאת את המראות. "דיכאון, למה שמישהו יבוא אלי כשהוא יודע שיצטרך לשלם עשרה שקלים נוספים לנרקומן שמציק לו? בפעם הבאה הוא לא יבוא". אחר מעיד: "הם נכנסים למחסנים, מוציאים דברים. הפקחים טוענים שפינו אותם, אז הם עברו לפה. אני רואה את התחנה, לפעמים אתה רואה גם מכוניות מפוארות של עורכי דין עוצרות בה. זה מעגל. אי אפשר לצאת". השיחה עם סמי, מכור בן 34 , מדגישה עד כמה המעגל הזה חונק. "תסלחו לי רגע בבקשה", הוא מבקש כשאנחנו פונים אליו, "היא צריכה שאעזור לה להזריק בצוואר, הרבה לא יודעים להזריק, אני תכף חוזר". יש לו ותק של 20 שנה כמכור ברחוב.

סמי, נרקומן בגדוד העברי (צילום: טלי מאייר)

"עוד שכונה ועוד שכונה, כל פעם מחדש". סמי, בגדוד העברי (צילום: טלי מאייר)

את ההשפעות הפיזיולוגיות של השימוש הוא מכיר היטב, ולכן גם דואג לפזר בין המשתמשים מחטים נקיים, מזרקים ופדי אלכוהול. למי שצריך הוא עוזר, כמו ההיא שהזריק לה בצוואר, שנפגעה בפיגוע בדולפינריום, שלא כמו אחיו שפוצץ לעצמו את הנימים ברגליים עם ההזרקות. אצל חלק מהמכורים זה מסתיים בנמק. "הוא גם נדבק במחלה מהשימוש", הוא אומר. סמי השתחרר לא מזמן מהכלא, דווקא היה נקי כשהשתחרר, ואז הוא מעד ונשאב שוב. "כל פעם עוברים. עוד שכונה ועוד שכונה, כל פעם מחדש. קודם היינו שם (מצביע על הרציפים) אחר כך פה (שביל עכו) ועכשיו זה עבר לרחוב פה (מצביע לעבר הגדוד העברי)". חשוב לו לדבר. גם למכורים יש קול. "עדיף שישאירו אותנו בנקודה אחת, בלי ילדים ובלי אנשים שצריכים לראות מה זה", הוא אומר. רואים שהיה פעם גבר נאה. חזק. "מה הדבר שאני הכי אוהב? (צוחק) זאת שאלה טובה, אני אענה עליה בשני חלקים, אני אוהב להיות נרקומן, אני אשקר אם אני אגיד שאני לא אוהב סמים, אבל אם אלוהים ייתן לי הזדמנות לעשות משהו – הייתי רוצה להעביר את המסר לא להתקרב לזה, אפילו כדי להציל בן אדם אחד".

במעלה הרחוב מכור אחר מדדה לו אל עבר הגביע הקדוש שלו. בעבור 50 ש"ח יוכל לרכוש מנה מהאדם העומד בכניסה לבניין המגורים הסמוך, מרחק ארבעה צעדים מהילדים המשחקים, וממש בכניסה לדלת ביתם. השעה 11:00 , שעת השיא מתחילה עכשיו, הוא לבוש סחבות, חולני ומלוכלך, בדיוק כמו האדם שמניח את השטר בידו, בסך הכל "קוף", זה שבעבור סמים בחינם זוכה להחזיק בסחורה ולמכור אותה. הוא גם יקבל עליו את התיק ועול המעצר אם ייתפס בפשיטה. נציג משפחת הפשע המספק את ההירואין פשוט יעמיד שם אחד אחר ביום שלמחרת. במחזה העצוב הזה כל אחד משחק את התפקיד שלו, השכנות מתלוננות, המשטרה סוגרת את תחנות הסמים בעוד אחרות נפתחות, העירייה וכרישי הנדל"ן עמלים על פיתוח האזור ומימוש הפוטנציאל בזמן שבעלי העסקים הישנים גוועים. שירותי הרווחה שולחים את הנרקומנים לשיקום. רובם חוזרים לרחוב. חלקם ימותו בו. והספקים דואגים לספק את הסחורה כדי שהחיים במקום הזה לעולם לא יהיו כפי שחיים ראויים להיות.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: abf6601