קוואבנגה: כך נראית תל אביב מתחת לפני האדמה

מי אמר שאין אנדרגראונד בתל אביב? בטח שלא אנחנו. החל ממנהרות שרונה ועד תעלות הביוב של העיר - כתבנו מחל על כבודו, הלך לרחרח את החיים שמתחת לאספלט וחזר כדי לחפור על זה. מסע מסריח אל בטן האדמה

עודד כרמלי בתעלות הביוב של תל אביב. צילום: בן קלמר
עודד כרמלי בתעלות הביוב של תל אביב. צילום: בן קלמר
31 ביולי 2014

גייז, קיפודים, יהודים שמצביעים חד"ש – תל אביב מפורסמת בהרבה דברים. אנדרגראונד הוא לא אחד מהם. אבל העורכים ב־Time Out קשי עורף כעדר ג'מוסים בעיצומו של ויכוח פוליטי. ממרום מושבם בקומה ה־32 הם החליטו שיש גיליון אנדרגראונד, ושלחו אותי לחפור כתבה שתתכתב עם חשיפת מנהרות החמאס בעזה בכלל, ועם צאת הסרט החדש של צבי הנינג'ה בפרט. אבל אין, בתל אביב אין אנדרגראונד. אם מגרדים את פני השטח מגיעים מיד לסין. לא עזר בית דין לענייני עבודה: נשלחתי לעשות משהו המנוגד לגמרי לצו מצפוני – עבודה.

התחנה הראשונה שלי היא מנהרות שרונה. לקרוא למנהרות שרונה “מנהרות" זה כמו לקרוא למבצע בעזה “מלחמה" או לצל “מוזיקאי". לכל היותר מדובר במחילות. אבל מחלתי למנהרות, ומחלתי על כבודי, וירדתי לבטן האדמה – עשרה מטרים מתחת לאדמה. לא ממש ז'ול ורן.

הסיפור של מנהרות שרונה ארוך ומפותל בהרבה מהמנהרות עצמן. להלן תקציר מנהרת הזמן: את המנהרות חפרו הטמפלרים לפני 140 שנה במטרה להעביר חביות ממזקקת היין למחסן היין. אחרי שהטמפלרים החליטו שהמשיח האמיתי הוא בעצם היטלר, הבריטים הענישו אותם בגירוש למושבת מצורעים איומה ונוראה – אוסטרליה, ומסרו את המנהרות לידי הציונים, שהשתמשו בהן כדי להשמיש בשו־שו את מטוסי “השירות האווירי" הראשונים. אחרי מלחמת העצמאות העביר בן גוריון את מוסדות השלטון החדשים לשרונה, והמנהרות שימשו את המדפיס הממשלתי והמוסד. אחד החדרים התת קרקעיים נחתם בדלת פלדה גיגנטית, שמאחוריה הדפיסו כסף – ולפי השמועה גם החזיקו את אייכמן. לבסוף, ב־2004, חבר שלי רונן שירת פה כג'ובניק. פעם הלכתי לבקר אותו, ויחד הלכנו לאכול סנדוויץ' בעזריאלי.

כשאני מגיע לסיור, הצבא בדיוק מסיים תרגיל לאיתור מנהרות שרונה. וזה באמת לא קל למצוא את מנהרות שרונה: עד שתיחנך כניסה נפרדת, הכניסה אליהן היא מבר היין ז'אז'ו או ממסעדת קלארו, והמארחת בקלארו שואלת אם הזמנו מקומות. למזלי אני מקומבן יותר מצה"ל, ועד מהרה אנחנו יורדים למנהרה. המנהרה עצמה מוארת באותו אור צהבהב־מזויף שמאיר את שאר מתחם שרונה, אבל לא ניתן שלא להתפעל פעם נוספת מפלאי ההנדסה הגרמנית: ללא כל תומכות, מנהרת אבן הכורכר איתנה וישרה כאף של ארי. באמצע הדרך בין המחסן למזקקה יש אפילו כיכר תנועה לחביות – האפשרות היחידה ליו־טרן בכל אזור אבן גבירול.

מקורות יודעי דבר וח"ן מספרים לי שעד לפני חצי שנה השותים בז'אז'ו ובקלארו נהגו להוריד את המפסק הראשי של המנהרות ולהשתובב בחסות החשכה – אלא שאז מנהלת שרונה נעלה את ארון החשמל. אבל אולי האטרקציה הגדולה ביותר במה שמכונה בהגזמה פרועה “מנהרות הכותל של תל אביב" נמצאת דווקא על פני השטח. האוויר החם של מזגני המנהרות נפלט לפני השטח בין הקלארו לז'אז'ו, וכל כמה דקות עלמת חן אחרת נעמדת שם ומשחקת במרילין מונרו. ומי יודע, אולי גם בעזה נערות בחצאיות נעמדות מעל תעלות אוורור ודופקות סלפיז מטורפים של בורקות מתעופפות.

בסוף הסיור אני מנסה את בדיחת המנהרות שלי על היחצנית היפה נטשה. “נטשה", אני אומר לה, “תשמעי בדיחה. חמאסניק אחד אומר למפקד שלו: איך הציונים האלה גילו את המנהרות כל כך מהר?'. עונה לו המפקד: ‘אני חושד שיש לנו חפרפרת!' הבנת? חפרפרת? מנהרות?". נטשה משחררת חיוך מאולץ ומשפילה את מבטה לאייפון.

מנהרות שרונה. צילום: יולי גורודינסקי
מנהרות שרונה. צילום: יולי גורודינסקי

טוב, אז סטנדאפיסט כבר לא יֵצא ממני וגם עיתונאי לא – אבל אני עדיין צריך להגיש כתבת אנדרגראונד. לאן עכשיו? כמובן, אני יכול לרדת לרכבת התחתית של מטרופולין דן, אבל זה כבר נושא עיתונאי לעוס לגמרי. די, הבנו, שבע דקות מתחנת כפר סבא לתחנת מגדל שלום, נסיעה חינם בסוף השבוע, אורך מסילות באורך האיבר של השר ישראל כ"ץ. לא, אני לא רוצה לעשות עוד כתבת יח"צ למשרד התחבורה. אני רוצה לרדת לעומקם של דברים, לשורש הבעיה, לגשת ישר למקור הסכסוך הערבי־ישראלי: צואת אדם. אז אני הולך למי אביבים, תאגיד המים והביוב של תל אביב.

אבל לפני שניגש לחרא עצמו, צריך להגיד כמה מילים על החרא מדינה. בשנת 2001 נחקק חוק תאגידי המים והביוב – החרא שבקצפת ההפרטה. במקום שהרשויות המקומיות יספקו שירותי מים וניקוז שתן לתושביהן, המדינה הקימה 55 תאגידי מים וביוב ברחבי הארץ (אבל לא ביהודה ושומרון, כמובן. דווקא הימנים עוד חיים בסוציאלילנד) כדי לחסוך בביורוקרטיה הנוראה, הבזבזנית והארכאית של שכירים במשרה מלאה. התוצאה הייתה זינוק צ'יטאי במחירי המים. ומאחר שתאגידי המים הם חברות לכל דבר ועניין, לעליות המחירים נוסף גם המע"מ. כן, מע"מ על מים. מס ערך מוסף – על מים. הערך המוסף? משתינים עליכם.

מתחת לכל ביקורת

יום שני לפנות בוקר. אני מגיע למשרדי מי אביבים בבית אירופה. המקום יבש להפתיע, ומזכיר משרד עורכי דין יותר מאשר את סופר מריו. המנכ"ל, המהנדס הראשי והאחראי על התשתיות מציגים בפניי את ממלכתם התת קרקעית במצגת פאואר פוינט. 950 ק"מ צנרת מים! 650 ק"מ צנרת ביוב! 250 ק"מ צנרת תיעול! אם יש סצנת אנדרגראונד בתל אביב – מי אביבים מנהלים אותה. ולטענתם, הם מנהלים אותה טוב יותר מאשר עיריית תל אביב. כך, למשל, בשנים 2007־2009, לפני ההפרטה, העירייה החליפה 7.6 ק"מ של צנרת ביוב, ואילו בשנת 2013 תאגיד מי אביבים, שנמצא בבעלות העירייה אך לא בניהולה, חידש 20 ק"מ צנרת.

אבל הקִדמה אינה נמדדת רק בק"מ צנרת. האביבים מציגים לי את חוד החנית הטכנולוגית במלחמת האנושות בצואתה: ניפוץ קווי ביוב ללא פתיחת הכביש, החדרת שרוול עוקף צואה לצורך שיפוצים, החדרת רובוט לבדיקת הצינורות מבפנים, ואפילו מערכת התראה אוטומטית לפיצוצי מים וביוב באמצעות סנסורים המותקנים על הצינורות עצמם – עד לרמת הלקוח הפרטי. יפתח המנכ"ל מספר על וילה בצהלה, שהמערכת החדישה דיווחה על פיצוץ ממשמש ובא בצינור שלה. "בזמן שהם ישנו נשלח צוות למקום. השעה הייתה ארבע בבוקר, הדיירים ישנים במיטה. אין להם מושג שתוך חצי שעה כל הדירה מוצפת".

לפני שאנחנו יוצאים לשטח, או למתחת לפני השטח, יפתח מבקש שלא אציין במפורש את מיקום הצינורות בכתבה, "משיקולים ביטחוניים". בהתחלה אני חושב שהוא מחרבן עליי. אבל כשאנחנו מגיעים ליפו אני מבין למה בישראל אפילו צינורות יכולים להיחשב כחומר מסווג. ובכן, קוראים יקרים ומצונזרים, דמיינו לעצמכם רחוב יפואי, סמוך לים, בשעות הבוקר. ברחוב המנומנם שלושה מכסי ביוב. אם תרימו את הראשון או את השלישי תחשפו רק הפרשות. אבל אם תרימו את השני תגלו גרם מדרגות, ומתחתיו עוד גרם מדרגות, ומתחתיו עוד אחד. וכשתגיעו לקרקעית התת קרקעית תמצאו את עצמכם במנהרת ניקוז מים ענקמונית. כמה ענקמונית? ענקמונית מספיק כדי לשנע דרכה משאית או משאית תופת.

המריח הוא המסריח. צילום: בן קלמר
המריח הוא המסריח. צילום: בן קלמר

והמנהרה האדירה הזאת, שנמצאת מתחת למכסה ביוב תמים למראה, מובילה מקו המים של יפו עד לצומת וולפסון שבגבול חולון. צעיר ערבי, כנראה משכיל, מעשן בחצר ביתו ואינו מאמין למראה עיניו: חמישה אנשים פותחים את מכסה הביוב, נבלעים בו וסוגרים אחריהם את המכסה. בעיני רוחו, אנחנו צבי הנינג'ה. בעיני רוחי, אני דונטלו. מאחר שעכשיו קיץ, אנחנו צועדים במנהרה הנפילית בלי להירטב יותר מדי. בימים אלה רק זרזיף קל של מים מזוהמים, שנשטפים מהבתים ומהמוסכים, זורם פה. אבל בעונת הגשמים, אומרים לי האביבים, כל התעלה הזו מתמלאת בכל הגשם שניתך על יפו ודרום־מזרח תל אביב. בקצה המערבי של התעלה, שורה של עמודים שוברת את זרמת האלים לפני שהיא נשפכת לים, מפרה אותו ותשעה חודשים אחר כך באים עננים לעולם.

בדרך לתחנה הבאה אני קושר שיחה עם מארק, מהנדס התשתיות של מי אביבים, שמספר לי על נזקי ההפרטה. "כשעבדתי במחלקה של העירייה היינו רק אנשי מקצוע, וקיבלנו גיבוי מלא מהעירייה. בכל השנים שלי בעירייה לא ראיתי את היועץ המשפטי שם. עכשיו אני עובד מול עורכי דין ורואי חשבון ודירקטוריון שצריך להראות לו רווחים. בגלל זה מחירי המים קפצו, בגלל כל הביורוקרטיה הזאת. ועוד הקימו רשות מים לאומית כדי לפקח על תאגידי המים, שזה עוד עורכי דין ועוד רואי חשבון שבחיים לא ראו צינור. אני אומר לך, בפרטי יש הרבה יותר ביורוקרטיה מאשר בציבורי. ההבדל היחיד הוא שאנשי המקצוע הפכו לעובדי קבלן, ואת מקומם תפסו עורכי דין, חשבים ויועצים משפטיים".

אין כל ספק: מישהו הפליץ

התחנה הבאה שלנו נמצאת בגני יהושע המוריקים. שם, מתחת לערוגת פרחים תמימה, תל אביב מתחברת למוביל הארצי דרך קו אם המושבות. מאחר שחברת מי אביבים קונה את המים מחברת מקורות, אשכרה יש שם מונה מים עם מספר מונה והכל. אני שואל את יפתח המנכ"ל מה יקרה אם אסובב את השיבר הענק ואפסיק את הזרם. "לא יקרה כלום. המערכת הממוחשבת מיד תזרים יותר מים משלוש התחנות האחרות בעיר". "ומה יקרה אם אשלח שלושה חברים שלי לסגור את השיבר גם בתחנות האחרות?". "אז לא יהיו מים בתל אביב", הוא אומר.

בגלל המלחת אקוויפר החוף, 95 אחוז מהמים בתל אביב באים מהמוביל הארצי. רק חמישה אחוזים נשאבים מ־11 הבארות שעוד פועלות בעיר. באר פעילה אחת נמצאת גם כן בגני יהושע (אספר לכם איפה בדיוק בסיקרט) ואנחנו יורדים לשאוב קצת מים. על רקע שאון המשאבה, שבין השאר שואבת מחדש את מי ההשקיה בפארק, יפתח מוזג לכולם מים ישירות מצינור הבאר – לפני שהם נמהלים במים של מקורות. האמת? מדובר בחוויית המים השנייה בטיבה בחיי. והראשונה הייתה על פסגת הר מושלג בנורבגיה.

הואיל ואנחנו לא גרים בנורבגיה, כפי שהמפריטים מרבים להזכיר, אני שואל את מארק למה רחוב קינג ג'ורג' מריח כמו מחראה רומאית. "בגלל השמן של המסעדות", הוא מפתיע. "לפי החוק, מסעדה שמטגנת בשמן צריכה להתקין מפריד שומנים, מתקן די משוכלל שמפריד את השומן משאר השפכים ומפנה אותו לאתר מורשה לפינוי שומנים. אבל זה עולה הון תועפות. אז ההוא של השניצלים וההוא של הפלאפלים וההוא של השווארמה שופכים את השמן שלהם לצינור הרגיל, ושם הוא מתערבב עם המים ומתנפח ומתקשה והופך לגושים אדירים של שומן. בגלל זה מסריח לך בקינג ג'ורג' ובאלנבי, כי מפלס הביוב שם תמיד גבוה. פשוט לא אוכפים את החוק. איך יאכפו? לרוב העסקים האלה אין אפילו רישיון עסק".

צילום: בן קלמר
צילום: בן קלמר

מאחר שאני מרגיש התחממות ביחסינו, בדרך לתחנה האחרונה בסיור אני מנסה על מארק את הבדיחה שלי. "מארק", אני אומר לו, "תשמע בדיחה. חמאסניק אחד אומר למפקד: 'איך, איך הציונים גילו את המנהרות שלנו?'. עונה לו המפקד: 'זוכר את החפרפרת שראינו למטה? אני חושד בה שהיא חפרפרת!'. הבנת? חפרפרת שהיא גם חפרפרת?". הוא לא צוחק. "העזתים האלה אנשי מקצוע מצוינים. הם היו אנשי מקצוע מצוינים עוד כשהם עבדו אצלנו בעירייה. יופי של מנהרות הם חפרו שם".

התחנה האחרונה שלנו היא מתקן שאיבת הביוב של צפון העיר. סוף כל סוף אנחנו יורדים לראות את הגביע הקדוש, הפרה החולבת של תעשיית הביוב: לשלשת אדם. תחנת השאיבה מחולקת לשני חלקים. בחלקה האחד פועלות המשאבות ובחלקה האחר זורם הנוזל הנשאב. תחילה אנו יורדים למרתף המשאבות. הפעם אין כל מקום לספק: מישהו הפליץ. הריח מחליא, ומרתף המשאבות מלא במקקים מוטנטיים. המקקים האלה הם לא המקקים הרגילים שאתם רואים בבית או ברחוב. אם מקק רגיל נרתע מתזוזה של אדם, כאן האדם נרתע מתזוזת המקק. ברור לכולם שבכל הסכם שלום עתידי בין ישראל לפלסטין, השטח הזה יישאר בשליטה מקקית מלאה.

אנחנו נסוגים מפניהם ויורדים לצינור השאיבה עצמו. פה אפילו מקקים אין. כן, אפילו למקקים יש סטנדרטים. הריח מטמטם, מבחיל, משתק. האחראי הפרסי של המתקן, ומי שאחראי לשטיח הפרסי הנאה בכניסה, אומר שמתרגלים לריח, שזה הכל בראש, אבל מיליוני שנות אבולוציה הרגילו אותי אחרת. אני על סף הקאה אפית, אבל מתמיד בשליחותי העיתונאית לחשוף, למענכם הקוראים החושבים של ז'ורנל זה, את מה שנמצא מתחת לתל אביב. ומה שנמצא מתחת לתל אביב זה חרא. גלונים על גבי ליטרים של חרא. ואם במקרה עשיתם צרכים ביום שני האחרון, קצת לפני השעה 11 – דעו לכם שראיתי הכל.