טיים אאוט timeout

היה או לא היה: פרויקט אגדות אורבניות מיוחד

| מאת: אורן ברזילי, גיא פרחי, נועה בונה, שרון קנטור

אם תרצו, תל אביב היא העיר עם יחס האגדות האורבניות הגבוה ביותר מול שנותיה הספורות. יש שיאמרו שאחראים לזה מספרי הסיפורים שהקימו אותה, יש שיגידו שזה נובע מנוסטלגיה משובשת, אבל יש מצב שהאמת פשוט קצת משעממת

  • https://static2.timeout.co.il/media/2016/11/sizes/018-1_h_wo_680_382.jpg
האגדה מספרת

תל אביב היא עיר שמראשיתה הייתה מאוד מודעת לעצמה. היא נוצרה כאגדה: כל הסיפור של תחילת ימיה נכתב על ידי ההוגים והמקימים של העיר כמי שמשתתפים בסיפור. תל אביב לא נהייתה פתאום או במקרה מה שהיא, היא עיצבה את עצמה למשהו שהיא שאפה להיות. דיברו עליה שתהיה הניו יורק של האזור", אומר עופר רגב, חוקר תולדות תל אביב, ומצביע על כך שבמובן מסוים תל אביב היא עיר מומצאת, אגדה אורבנית בפני עצמה. "עגנון היה מעורב מאוד בהקמת העיר כמזכיר המשרד הארץ ישראלי. הוא דיבר על תל אביב שנוצרת מתוך איזושהי 'עננת חלום', על ידי אנשים שדמיינו משהו גדול בהרבה מהמציאות שלהם, וזה הצליח להם".

בעיר העברית הראשונה, המרדף האינסופי של "מי היה כאן קודם", שניטש מהשומרון ועד הגליל, אינו רלוונטי. אף חוקר מקרא לא הולך לחפש כדים מימי בית שני ליד הנמל ולא תמצאו אפילו שריד מגילה אחד שהיה שייך לירבעם על הרצפה בשוק הכרמל. ולמרות זאת, העיר שמקדשת את ההווה חוטאת בהתרפקות על העבר בדרך הכי תל אביבית – כלומר נרקיסיסטית – שאפשר: עם נוסטלגיה לעצמה וסגידה להיסטוריה הקצרצרה אך עשירה שלה. "בתל אביב באמת נולדו הרבה מיתוסים והסיבה לכך היא ההתפתחות המואצת שלה", מסבירה חוקרת תולדות העיר שולה וידריך, "הדינמיקה של ההרס וההתחדשות בהתהוות העיר הובילה במהירות לגעגועים עזים – לתום, להתחלה, לתל אביב הקטנה, לעיר שהיא רעיון שקם מהשממה. מהר מאוד היא סימנה מיתולוגיות והפכה את העבר הקרוב לנוסטלגי, כלומר סובייקטיבי ומועד לתוספות והמצאות. יש בה טיולים וסיורים בעקבות הענף הראשון, בית הסוהר הראשון, הפושע העברי הראשון – אין את זה בכזו תדירות באף עיר בעולם".

כשמדברים על מיתוסים ואגדות אורבניות, אנחנו בעצם מדברים על סיפורים. סיפור טוב יכול לגרום לאנשים להאמין בו ולהפיץ אותו גם אם הוא מבוסס על אמת חלקית או שקר מוחלט. לעתים הזמן הוא זה שעושה את העבודה: במטרופולינים שצמחו מכפרים במהלך מאות שנים משתמרים הסיפורים שהיו מספיק חזקים כדי לשרוד את פגעי הזמן וסופרו וסופרו שוב עד שהתעצבו לצורה מאוד מלוטשת וקשה להפרכה שכל ניסיון לערער עליה נראה מגוחך, ממש כמו הארכיאולוגים שחופרים ליד ערד מתוך ראיות ששם דווקא נמצאת עיר דוד המקראית.

בתל אביב היריעה ההיסטורית קצרה, כך שכדי ליצור מיתוס שקשה לפרק לגורמים, יש צורך במספרי סיפורים מיומנים. מאלכסנדר פן ועד טינקרבל – כולם תרמו, כל אחד בתקופתו, לפולחן האישיות של העיר שהצליחה לדחוס במאה שנים כמות סיפורים ואגדות אורבניות שערים אחרות מגיעות אליה בחצי מילניום. "אגדות אורבניות עונות על צורך, וזה מאפיין של חברה שממציאה את עצמה. לכן גם אין דחף להפריך אותן. הסיפור חזק מהמציאות. לרוב האנשים לא חשוב אם זה נכון או לא, אכפת להם מהסיפור", אומר רגב.
וידריך סבורה שריבוי הסיפורים לאו דווקא מצביע על תהליך בריא. הרי במקומות שבהם ההיסטוריה חיה, אין טעם להמציא סיפור. "זו עיר שלא שימרה שום דבר חוץ מסיפורים במשך שנים רבות. היא רק עוסקת בהתחדשות, בחתירה קדימה, בהרס הישן, ממגדל המים ועד גימנסיה הרצליה".

אבל איך בכלל נולדות אגדות אורבניות? מתי שמועה הופכת לאגדה? כאמור, המאפיין החשוב ביותר הוא סיפור פנטסטי. כוחה של אגדה אורבנית הוא במבנה: יש שרשרת מאורעות, התחלה, אמצע, סוף – כל הדברים שגורמים לבני אדם להאמין למשמע אוזניהם. ככל שהסיפור טוב יותר, כך אנשים יהיו יותר מוכנים להישבע שהוא באמת קרה. לבן דוד, לחבר של חבר, למישהו מהצבא. זה לא משנה אם הכרישים ברדינג הם בעצם שעתוק של התנינים מהביבים של ניו יורק או של לונדון – כשאתה מושקע רגשית בסיפור, אתה מאמין לו.

אבל למה שמישהו יהיה מושקע רגשית בסיפור שלא קרה לו אישית? "רוב בני האדם שואבים את הדעות והמושגים שלהם על העולם מהסביבה שלהם. בין שזה חבר או אמצעי תקשורת, זה תמיד מאדם אחר", מסביר רגב. "המנגנון לא באמת השתנה מפעם להיום. אם פעם הייתה כיכר השוק אז היום יש פייסבוק. וזו אמנות כמו כל אמנות: אם אתה טוב בה, היא תופץ". העובדה שרוב המידע שאנחנו צורכים מועבר אלינו באמצעות סיפורים ורק חלק קטן ממנו נחווה על ידינו גרמה לנו לפתח אמון כמעט עיוור בנרטיב מהודק, אבל גם מולידה את בת הדודה המשוגעת של האגדה האורבנית- תיאוריית הקונספירציה. זו מבוססת על ההנחה שסיפור שסופר לנו למעשה קרה אחרת. "מהותה של תיאוריית קונספירציה היא שאי אפשר להפריך אותה, לא משנה מאיזו זווית תתקוף. היא מכילה בתוכה את חוסר האמון בסיפור ובמערכת עצמה, כלומר כל מי שמנסה להפריך אותה גם נגוע כביכול באינטרסים", מסביר חנן כהן, מנהל האתר "לא רלוונטי" לבדיקת שמועות אינטרנט ומכתבי שרשרת.

ידיו של כהן מלאות בקנוניות רשת לבדיקה כעניין שבשגרה, אף שהייתם חושבים שבשנת 2016 האינטרנט יהרוג את האגדה האורבנית ויפריך אותה עוד לפני שנולדה. "בואו ניקח לדוגמה את מדריכי הטיולים, שיש להם שני אינטרסים שלפעמים סותרים: האחד הוא להיצמד לעובדות והשני הוא להיות מעניין ופיקנטי", מסביר כהן, "אז אם אתה מניח שכולם אומרים את האמת זו בעיה, כי היא לא תמיד הדבר הכי חשוב. לרוב גם בפייסבוק, הצורך לפקפק בפוסטים לא עולה פשוט כי המידע לא חשוב מספיק. ואם הסיפור מעניין ומעלה את קרנו של המספר אז אפילו הוא עצמו לא מעוניין לבדוק את המידע. גם לגוף תקשורת יש הרצון לומר את האמת ומצד שני למשוך קהל עם קליקבייט, ואנשים עדיין מתייחסים למידע בגופי התקשורת כאמין. השאלה היא תמיד מה חשוב יותר – לצאת מעניין או לומר אמת?".

אי אפשר להרוס את שוק העלייה מכיוון שהוא מלא חולדות

במשך שנים היה עתידו של מתחם שוק העלייה בעלטה. כאחד המקומות המרתיעים ביותר בעיר בשעות הלילה – בייחוד לנוכח היעדרה הבולט של תאורה מתאימה – נקשר שמו עם אגדה שכאילו נכתבה בעפרונו הרועד של אדגר אלן פו. על פי האגדה איש לא רוצה לגעת בשוק מכיוון שהמתחם כולו מוצף חולדות וכל שינוי מבני שייעשה בו ינחית על העיר מכת מכרסמים שממנה היא תתאושש רק בקושי. הסיפורים מרחיבים על שורה של יזמים שהעריכו את מצבו של מתחם העלייה, ובסופו של דבר, חרף הלוקיישן המתחדש והפוטנציאל הכלכלי הטמון בו, קטעו את תוכניותיהם באבן. בעירייה, עם זאת, עומדים על כך שאין שחר לטענות ומבשרים על התחדשותו של המתחם בעתיד הקרוב. "פרויקט מתחם שוק העלייה נמצא בהליכי הוצאת היתר בנייה וביצועו צפוי להתחיל בסוף שנת 2016", נמסר מן הדוברות. "אין קשר בין קידום הפרויקט לבין הטענות. הפרויקט כולל 147 דירות מגורים, אשר מחציתן מיועדות לדיור בר השגה להשכרה. נוסף לכך יוקמו במקום מרכז ספורט קהילתי וגינה ציבורית גדולה". עופר רגב מאשר: "אף פעם לא נמנעה הריסת בניין בגלל חולדות".

פסק הדין: לא נכון

בשורה התחתונה: אלפי עטלפים, בניין נטוש בחדרה, מצלצל מוכר?

חולדה. צילום: Shutterstock

חולדה. צילום: Shutterstock

בגן מאיר יש שטח שיועד לקבר המונים

והנה סיפור פסימי ודי עצוב: הימים ימי טרום מלחמת ששת הימים והמדינה בפניקה מוחלטת. אווירת חורבן ואפוקליפסה בכל מקום ולכולם ברור שהמלחמה הבאה תהיה הסוף של מדינת ישראל. אבל המדינה עדיין פרקטית ותוהה תהיות של מדינה במצור, למשל מה לעזאזל לעשות עם כל הגופות? השמועות מספרות כי הוכן שטח ענקי בגן ציבורי במרכז העיר, שבו ייחפר קבר המונים בעת הצורך. השמועה המצמררת הזאת, לפי עופר רגב, נכונה: "זה נכון וזה בגן מאיר, שגם קרוב לבית קברות. הכשירו את המקום כהרחבה של קבר המונים צמוד".

פסק הדין: נכון

בשורה התחתונה: ואתם חשבתם שכמה פריקים הם הדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות למקום.

מתחת לתל אביב נבנתה עיר תת קרקעית למקרה של מתקפה אטומית

בונקרים מסריחים מטחב, בתי חולים מאולתרים, שביל אקספרס בין הקריה לדיזנגוף סנטר ומאגרי מים מותפלים ומוכנים לשימוש. האגדה מספרת על "תל אביב התחתית" או "תת אביב" – עיר תת קרקעית שלמה שביום הדין, עם הטלת פצצה אירנית או מימוש איומי הימין הקיצוני כנגד מעוזי השמאל, אמורה לאכלס את כולנו. מרחיקי הלכת, המושפעים במידה בלתי מבוטלת מסדרת ספרי "הארי פוטר", טוענים שהכניסה לעיר נעשית דרך עמודי המודעות העגולים שבשכונת קריית ספר.

אגדת תל אביב התחתית מצליחה לקיים את השילוב הבלתי אפשרי בין חיזיון אפוקליפטי היסטרי (איום מיידי ואבסולוטי על העיר כולה) לאופטימיות חסרת תקנה (יש אתר מאובזר שרק מחכה לקיים אותנו בשעת צרה).

האמת כהרגלה נמצאת בול באמצע. מהעירייה נמסר כי בהחלט קיימות מנהרות תת קרקעיות מתחת לתל אביב. חלקן מנהרות של חברת החשמל שבהן עוברים כבלים של מתח עליון ומתח גבוה, וממש כדברי האגדה, חלק מהכניסות למנהרות הללו היו בעבר דרך מבני לוחות המודעות העגולים המפוזרים ברחבי העיר. בעירייה מאשרים גם את קיומן של מנהרות באזור הקריה ומתחת לדיזנגוף סנטר. כמו חניונים תת קרקעיים אחרים בעיר כגון חניון הבימה וגבעון, גם חניון דיזנגוף סנטר מיועד לשמש כמחסה בשעת חירום.

מדיזנגוף סנטר נמסר לנו כי החניון אכן משמש גם מקלט אטומי, אף שיש חילוקי דעות לגבי מועד האישור וכן הסטנדרט שלפיו הוא נקבע כמקלט כזה. כמו כן טוענים בדיזנגוף סנטר: "לקניון יש שבעה שערים ושבע בארות מי תהום".

פסק הדין: לא נכון

בשורה התחתונה: בשעת סכנה אין  להשתמש במעלית.

המגרשים הראשונים בתל אביב הוגרלו באמצעות צדפים

לנוכח המציאות שבה אנחנו מתקשים לשכור דירה של יותר מ־25 מ"ר ללא ערבות על הרטיבות, קשה להאמין שרק לפני 100 וקצת שנים הנדל"ן זרם כמים. אגודת אחוזת בית של יהודי יפו שמה לה למטרה להקים עיר עברית מודרנית חדשה ורכשה את כרם ג'באלי – קרקע שהשתרעה משני צדיו של רחוב הרצל. יו"ר האגודה, עקיבא אריה ויס – אדריכל, יהלומן וקולנוען ציוני – החליט שהדרך הטובה ביותר להגריל את המגרשים בין חברי האגודה היא על גבי צדפים. הוא אסף צדפים אפורים וצדפים לבנים, על חלקם רשם את מספרי המגרשים ועל חלקם את שמות המשפחות, וביקש משני ילדים (יש הגורסים ילד אחד) לשלוף את הצדפים מקופסאות ולהתאים ביניהם.

הסיפור רומנטי והולם את העיר שפעם לפחות פנתה אל הים. אבל מחלוקת סביב הצילום ההיסטורי של המעמד מטילה צל על האגדה. לפי בדיקתה של חוקרת תולדות העיר שולה וידריך, הצילום המפורסם אינו מ־1909 (שנת ההגרלה), אלא מאספה מוקדמת יותר של אחוזת בית. וידריך טוענת שבצילום מופיעים כ־160 אנשים בעוד שלהגרלת המגרשים הגיעו רק 41 אנשים. מנגד טוענים צאצאי המשפחות כי כשכל אחד מביא אישה וילד או שניים, 41 הופכים בקלות ל־160. הערעור על אמינות הצילום הביא גם לכפירה באמיתותו של המעמד עצמו, שיש מי שמעז לטעון שהיה הצגה בלבד.

פסק הדין: כמעט נכון

בשורה התחתונה: כך או כך, בבית ויס ההיסטורי שוכנת היום סוכנות נדל"ן יוקרתית שמחזיקה נכסים ששוויים הממוצע עומד על עשרה מיליון ש"ח. לא צדפים.

הרגלת צדפים. צילום: אברהם סוסקין

הרגלת צדפים. צילום: אברהם סוסקין

חבורת לול הייתה הראשונה להביא את החשיש לתל אביב

כמו כל דבר, גם הסיקסטיז הגיעו לישראל באיחור של עשור. לפחות כשזה קרה חיכתה להם חברה אופורית, מלאת תקווה ואופטימיות ומלווה בפלייליסט משוגע. חבורת לול, שעשתה אז הרבה דברים בפעם הראשונה, הייתה גם הראשונה, כך אומרים, להביא את החשיש למדינת ישראל. לפי ישראל גוריון, שהקליט אלבומים עם אריק איינשטיין ועם ג'וזי כץ, "אף אחד לא עשה את זה לפניהם". המציאות קצת פחות הירואית. חשיש נחשב חלק מפקודת הסמים שנוסחה אי שם ב־1919, כעשור לאחר הקמת העיר. ומכיוון שאין עשן בלי אש, לא סביר שהחוק חוקק בלי שאיזה פועל ערבי או עברי הדליק ג'וינט אחרי שהרג טורקי.

פסק הדין: לא נכון

בשורה התחתונה: אפשר לזקוף לחבורת לול את זכות הראשונים בנושא השיח שסביב השיח. עד אז היה מדובר במשהו שפשוט לא מדברים עליו ומאז מדובר במשהו שלא מפסיקים לאכול את הראש עליו.

סופר באבא היה  פתוח 24/7 כי לא  הייתה לו דלת

אי שם בסיקסטיז, בימי "לא מפריעים בין שתיים לארבע" והרבה לפני שתל אביב הפכה ל"עיר ללא הפסקה", נפתח מקום שלא סגור אף פעם. ה־24/7 הראשון בעיר היה סופר באבא "המקורי" (שאויביו כינו בהמשך "הקטן", כדי להבדילו מסופר באבא "הגדול" שהפך מאוחר יותר לרשת סופר יודה). ההתפעמות מהקונספט הייתה כה גדולה, שהיה צורך להצמיד לה סיבה גדולה דיה. ומה יכולה להיות הסיבה לכך שמקום לא נסגר? יפה – שאין לו דלת. אולי הם רצו לסגור, אולי שיוועו לשינה טובה, אבל פשוט לא הייתה למסכנים דלת. בימי כיפור, כך נשבעו ילדי השכונה, היו מציבים הבעלים בכניסה שומר עם חבל, כי בכל זאת בכיפור צריך להיות כמעט סגור. "בשביל מה היה צריך דלת?", מבהירה אורלי, בתו של ג'מיל ג'יבלי, בעל המקום הוותיק. "דלת שמנו רק לפני שנתיים, כשהעירייה חייבה אותנו לסגור בלילה".

פסק הדין: לא נכון

בשורה התחתונה: נכון, אבל הפוך. לסופר באבא באמת לא הייתה דלת כי אין צורך בה במקום שפתוח כל הזמן.

הקבצן, פקיד השומה והקצה של הפיתה

הייתה זו שעת אחר הצהריים מנומנמת, ועובדי הפלאפליה נהנו מכוס של קפה שחור לאחר שצלחו את שעות העומס של המזנון. למקום נכנס קבצן רצוץ, וכל מבוקשו היה לספק לתרנגולותיו את קצוות הפיתות שנזרקו לפח – עונג טהור של פחמימות ריקות –  ולעזוב את עובדי המקום לנפשם. אך אחרי שקיבל את שקית השאריות החל לספור את השפיצים, ומשסיים את הספירה פשט את חליפתו המרופטת וחשף את זהותו האמיתית: סוכן מס הכנסה בביקורת פתע. הקנס לפלאפליה כבר רשם את עצמו מתוך שיירי הפיתות הבלתי מדווחות.

אגדת הפלאפליה היא פיתוח ישראלי למהדרין. בגבעתיים קושרים אותה לסביח של עובד ("לא שמענו על כזה דבר", נמסר לנו בנימה מבודחת), בתל אביב לפלאפל שלמה המיתלוגי בשדרות נורדאו (שנסגר לפני כמה שנים) או לפלאפליות ההיסטוריות של שוק בצלאל, וברחובות היא ידועה בכלל כבדיחה שאינה מתיימרת להעיד על מקרה אמיתי. קסמה של האגדה נעוץ בכך שהיא מצליחה להסביר את הררי הפיתות המטוגנות המחולקות בפלאפליות כה רבות בחינם, בנדיבות שאינה אופיינית כלל לסוחר הישראלי המצוי. נראה שכך מקווים עובדי המזנונים החרדתיים להערים על סוכני המס ביום הביקורת ולהשמיד את הראיות באלגנטיות, במהלך שקונה עבורם גם את חיבת הלקוחות.

אף שלא ברור באילו שנים החלה להתפשט האגדה מפה לאוזן, עושה רושם שכוחה התעצם בעקבות מעלליו האמיתיים של משה בדש, שבמהלך שנות ה־80 התעמת עם רשויות המס בעקבות השומה שנרשמה לחברתו "פיקנטי". לדבריו, סוכני מס הכנסה ניפחו בזמנו את שומת פיקנטי כאשר טענו, בהיעדר הוכחות מתבקשות, כי החברה משתמשת בכמות בלתי סבירה של ביצים שרכישותיהן בלתי מדווחות להכנת סלטים. "הם הצליבו את כמות הביצים וכמות הסלטים, טענו שמכל הביצים האלה עשיתי מלא סלט ביצים וככה הגיעו למספר מטורף", נזכר בדש. "כמובן שבסוף השומה נפלה, כי יודעים מה מחיר העלות ויש עובדים שיכולים להעיד".

אליך לא הגיעו כדי לבקש קצוות של פיתות ולדפוק אחר כך קנס?

"לא, אבל שמעתי שזה קרה איפשהו באזור השרון".

פסק הדין: לא נכון

בשורה התחתונה: אז מה בא קודם – הביצה או הקצה של הפיתה?

פלאפל בפיתה. צילום: איליה מלניקוב

פלאפל בפיתה. צילום: איליה מלניקוב

הבונהם המיתולוגי נסגר כי הבעלים שתה את כל הבר

הימים ימי רבין ומוניקה סקס. אחרי תקופתם היפה של מקומות כמו המדבר הברנז'אי והגלולה המתוחכם והפרה היפסטרי, נפתח הבונהם הרוקנ'רולי, על שמו וברוחו של מתופף לד זפלין הפרוע והמנוח. מיקי ויינר – כיום הבעלים של הגאולה יחד עם זוגתו קרול – היה אחראי לכל האלכוהול שנכנס לתוך מה שכונה אז "גל הלהקות", שכלל, אכן, די הרבה להקות ואנשי סאונד. מיקי עצמו לא שתה רק פריגת עם סודה וערבים רבים הסתיימו בנזק.

"למקום היו חלונות מרובעים ואנשים היו משלמים לי 50 ש"ח בשביל להכניס בוקס בחלון. אבא שלי החזיק סטוקים של חלונות כאלה ככה שאפשר היה להחליף. גם הרבה ניפוצים של כוסות על הקירות היו. היו הרבה מופרעים בתקופה הזאת, שנות ה־90", נזכר ויינר.

לא סתם היינו יותר צעירים?

"גם, אבל לא רק. גם הגראנג' והרוקנ'רול שהיו פופולריים גרמו לזה".

אז זה נכון שהמקום נכנס לחובות כי שתית יותר מדי?

"הייתי שותה הרבה אבל לא את כל הבר. מה שכן, הרבה 'חברים טובים' רשמו אצלי את המשקאות ואחר כך נעלמו בלי לשלם. הם היו צוברים חשבונות, ועם המשכורת של תחילת החודש היו הולכים לבר אחר. בסוף החודש הייתי צריך לשלם לספקים וזה נכנס ללופים. עד היום יש אנשים שחייבים לי כסף".

היום בגאולה מישהו רושם?

"לא, אין דבר כזה. בבונהם גם הייתי מזמין מלא אנשים לדרינקים, פרגנתי יותר מדי לאנשים. הייתי ילד, זה היה הבייבי שלי. לגאולה אני קשור מאוד רגשית, אבל זה בכל זאת יותר ביזנס".

פסק הדין: לא נכון

בשורה התחתונה: אולי גם יש לך שותפה יותר אחראית? "זה בטוח".

מיקי ויינר

מיקי ויינר

תחנת הרדיו הפיראטית קול השלום לא שידרה מאוניה

ב־1973 הוקמה בישראל תחנת הרדיו הפיראטית הראשונה – ולא סתם רדיו פיראטי, אלא כזה שמשדר מאונייה. קול השלום, שידועה יותר כ־Voice of Peace, הוקמה ללא רישיון אבל עם הרבה כוונות טובות על ידי פעיל השלום אייבי נתן. למרות פיראטיותה של קול השלום והעובדה ששידרה שירים של פול אנקה וקריאות לשלום ואחווה, היא זכתה ללגיטימיות ולהכרה מצד הממסד. אחד הג'ינגלים הידועים של התחנה גרס כי שידוריה בוקעים מ־Somewhere in the Mediterranean, כלומר מ"אי שם בים התיכון" – הבטחה מסתורית ורומנטית בערך כמו הבית האחרון של "הוטל קליפורניה". מיקומה של הספינה "מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל" הוא שמנע, לכאורה, פעולות חוקיות נגד התחנה. בפועל כל מי שעמד על חוף תל אביב וצמצם את עיניו יכול היה להבחין באונייה שעוגנת במרחק של קילומטרים אחדים מהחוף. עובדה זו הביאה לשמועה שהאונייה היא מפגן סרק, תחנת ממסר מזויפת, ושהאולפן שמובטח להיות אי שם בים התיכון נמצא "אי שם ליד דיזנגוף". האמת היא אי שם באמצע. חלק מהשידורים נעשו מהאונייה, ופוליטיקאים אכן הובאו אליה בדוגית ומצופים, אבל שידורים אחרים, אשר רבו ככל שנקפו השנים, נעשו מדירה ברחוב זכריה, כפי שהעיד שדרן בתחנה שביקש להישאר אנונימי; או לחלופין "באזור קפה קליפורניה" כפי שהעידה אחת המפיקות, והוסיפה: "בשלב מסוים שידרנו את המוזיקה מהאונייה, אבל את כל התוכן המילולי מהיבשה".

פסק הדין: כמעט נכון

בשורה התחתונה: למה בחרו פוליטיקאים משמאל ומימין להתעלם מאי חוקיותה של התחנה? אם תשאלו אנשי ימין סהרוריים הם יאמרו לכם שהסיבה ההגיונית היחידה היא שאייבי נתן – האיש שנפגש עם נאצר על דעת עצמו ושבת רעב במשך 45 יום למען הפסקת הבנייה בהתנחלויות במהלך משא ומתן – היה בכלל סוכן שב"כ. וזוהי כבר תחילתה של עוד אגדה אורבנית.

קול השלום. צילום: Getty Images

קול השלום. צילום: Getty Images

מתחת למגדל שלום יש תחנת רכבת תחתית נטושה ורדופה

אוקיי, אוקיי, אוקיי. קודם כל אפשר להסכים שאין דבר כזה רוחות רפאים? סבבה. עכשיו, לאחר שהורדנו את ה־FBI מעלינו, אפשר לספר שיש הכנה לרכבת תחתית מתחת למגדל שלום. רב הקומות הכי מפורסם בעיר נבנה מראש עם שטח תת קרקעי נרחב שכלל לא מעט שימושים עתידיים כשאף אחד עוד לא חשב שעד שיבנו רכבת בתל אביב, היא תהיה עילית ולאף אחד כבר לא יהיה אכפת ממגדל שלום. כך שההכנה לרכבת תחתית, אם וכאשר,
עדיין קיימת.

פסק הדין: נכון

בשורה התחתונה: גם זו התחלה.

הגולדסטאר בבקבוקים הגדולים זולה יותר כי זו בירה אחרת

אגדה זו נובעת ממה שמכונה "פרדוקס הגולדסטאר" – בקבוקים גדולים של הבירה המקומית עולים פחות מבקבוקי השליש, אף שהבקבוקים מכילים 170 מ"ל יותר מנקטר גבריות זה. השוואת מחירים קצרה מגלה שמחירו הממוצע של הבקבוק הקטן בעירנו נע בין 7.60 ל־9.20 ש"ח והגדול – שהוא יותר גדול, מסבירים לכם – בין 6.60 ל־6.80 ש"ח. האוחזים בקונספירציה שבכותרת מוכנים להישבע שטעם הבירה שונה בשני הבקבוקים וכי ההבדל במחיר נעוץ בהבדל בטעם.

יעל ויראוך, מנהלת שיווק בירות מקומיות בחברת טמפו, מכחישה ומסבירה: "הגדולים עולים כמו הקטנים והצרכן לא משקלל את מחיר הפיקדון. על הגדולים יש פיקדון של 1.20 ש"ח כי הם בקבוקים חוזרים. כל בקבוק חוזר למפעל, עובר שטיפה יסודית וממולא מחדש. הבקבוק של השליש הוא בקבוק חד פעמי, כלומר מקבלים עליו 30 אגורות מתהליך המיחזור והזכוכית נגרסת".

אבל יש הבדל של יותר מ־90 אגורות בין הבקבוקים.

"מממ… לפעמים זה מבצע או תמחור לא נכון של הקמעונאי".

פסק הדין: לא נכון

בשורה התחתונה: אז את נשבעת שהבירה יוצאת מאותו הברז? "הגולדסטאר אותה גולדסטאר".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 750d02952ce142a498