טיים אאוט timeout

כולן בשביל אחת: איך נראה המרכז לסיוע לנשים אריתראיות מבפנים?

| מאת: שחר גולן

במרכז הסיוע לנשים אריתריאיות בדרום העיר העומס תמיד בלתי נסבל באותה המידה, גם בשבוע שבו נרצחה באכזריות סילבנה צגאיי בת ה-13. באמצעים דלים, ללא תמיכה עירונית או ממשלתית, מנסות העובדות לייצר רשת רווחה לנשים בלי מעמד וזכויות חוקיות בישראל. התלווינו אליהן בימים החשובים ביותר של המאבק

  • https://static2.timeout.co.il/media/2018/12/sizes/4Y1A2280_h_wo_680_382.jpg
מחאת הנשים, צעדה מגינת לוינסקי (צילום: שלומי יוסף)

ילד קטן משחק לבדו בסלון הדירה הקטנה בדרום העיר, מנסה להעסיק את עצמו בשעה שאמו ממיינת בגדים מתוך קופסאות קרטון. על קירות החדר מודבקים בצפיפות דפים שמציגים משפטים שימושיים באנגלית ובעברית ("כמה זה עולה?", "שים מונה בבקשה"). הטלפונים בחדר השני לא מפסיקים לצלצל. עובדות המקום משתדלות לענות לשיחות תוך שהן מטפלות בעוד שלוש נשים שהגיעו לבקש את סיוען. דלת הדירה פתוחה לרווחה כל הזמן, אין טעם לסגור אותה – מדי כמה דקות נכנס אדם נוסף המעוניין לבקש עזרה במילוי טופס, לקבל סיוע בתרגום של מסמך או רק לפגוש פנים ידידותיות ולנהל שיחת חולין.

>> למה אין מרכז נורמלי לטיפול בנפגעות תקיפה מינית בתל אביב? 

כך עובד המרכז הקהילתי לנשים אריתריאיות, שהוקם לפני שבע שנים ונחשב לאחד הגופים המרכזיים המסייעים לנשים מבקשות המקלט. המרכז, שנוסד על ידי נשים מהקהילה האריתריאית, מנסה להעניק לנשות הקהילה תחושת ביטחון ושליטה על חייהן. תחושת החופש שמנסה המרכז לתת לנשים המגיעות אליו בשילוב עם השירותים הניתנים והפעילויות המתקיימות בו, בהן קורסים מקצועיים בספרות ובאיפור ושיעורי עברית ואנגלית, מאפשרים למרכז לשמש עבור הקהילה מקום שאליו נשים יכולות להגיע בכל עת ולכל צורך.

אחרי הכל, לא מדובר בדיוק בימים רגילים.  בשבוע שעבר נמצאה בדירה בדרום העיר גופתה של סילבנה צגאיי בת ה־13 כאשר עליה סימני אלימות קשים. החשוד המרכזי ברצח הנערה הוא בן הזוג לשעבר של אם הנערה, שנתפס בינתיים על ידי המשטרה. הרצח העלה למודעות את מצוקתן הקשה של נשים מבקשות מקלט או מהגרות עבודה, נפגעות אלימות שנותרות ללא מענה הולם מצד המדינה. כנשים חסרות מעמד, מצוקתן כפולה. בישראל חיות כ-7,000 נשים מבקשות מקלט מאפריקה, חסרות מעמד מוסדר וזכויות בסיסיות, רובן מתגוררות בתל אביב. זוהי קבוצת אוכלוסייה פגיעה ביותר, של מיעוט נשי בקהילה עם רוב גברי מובהק.

מחאת הנשים 2018

עובד גם בטיגרית. מחאת הנשים 2018 (צילום: שלומי יוסף)

לפי ארגון א.ס.ף (ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל), כדי לקבל עזרה ממשרד הרווחה חייבות מבקשות המקלט להיות מוגדרות כמי שנשקפת סכנה מיידית לשלומן. במקרה שאינן מוגדרות כך, המענה היחיד הניתן להן הוא הגנת חירום במקלטים לנשים מוכות, לתקופה קצרה. הנשים אינן מבוטחות בביטוח בריאות ואין במקלטים כל הנגשה לשונית ותרבותית, מה שמקשה מתן טיפול הולם. עם יציאתן מהמקלט הן אינן זכאיות לשירותי תמיכה וטיפול מטעם הרווחה ולמענק הסתגלות. כך, לעתים קרובות הן נאלצות בלית ברירה לחזור לבן הזוג האלים. הבחירה שלהן לאחר היציאה מן המקלט היא קשה, כמעט בלתי אפשרית: לחיות לבד כמפרנסות יחידות לילדיהן, או להמשיך לחיות בצל האלימות.

לדברי אורית מרום, מנהלת תחום הפעילות הציבורית בא.ס.ף, "כל יום שעובר ללא טיפול מונע לנשות קהילת מבקשי המקלט הסובלות מאלימות במשפחה – הוא בגדר פשע. משרד הרווחה צריך לפתוח לאלתר את המרכזים למניעת אלימות במשפחה בפני מבקשות מקלט. עלות הטיפול באישה במקלט ייעודי לנשים נפגעות אלימות היא 14,000 ש"ח בחודש, לעומת עלות טיפול באישה ובמשפחה במרכז למניעת אלימות במשפחה העומדת על 1,400 ש"ח בחודש".

במאי 2014 פרסם מבקר המדינה דוח חריף על היעדר מענה וטיפול לאוכלוסיות הפגיעות בקרב מבקשי המקלט, בהן נשים נפגעות אלימות במשפחה. כמענה למתואר בדוח פרסם משרד הרווחה במרץ 2017 מסמך ובו המלצות לשיפור ושינוי אופן הטיפול בנשים. למרות זאת לא נראה שינוי במצב בשטח – אין מתורגמניות במקלטים, ולקהילה לא ניתנים שירותי מניעה או שיקום.

צילום: שלומי יוסף

"אני תושבת דרום תל אביב, אימא שלי נולדה פה. יש לי כאן שורשים", מספרת ענבל אגוז, מנהלת המשרד של המרכז הקהילתי לנשים אריתריאיות ופעילה בעמותת אחותי הפועלת למען קידומן של נשים ממעמד חברתי־כלכלי נמוך. "השכונה הייתה מאז ומתמיד מקום לא בטוח לנשים, לא במרחב הציבורי ולא במרחב הביתי. החיים כאן פחות בטוחים מאשר בשאר המדינה, על אחת כמה וכמה עבור נשים. זה המרכז הכי גדול בארץ של סחר בנשים. חוץ מזה, הסחר בסמים מביא מכורים שמתרכזים בשכונה, וגם הריכוז של הרבה אוכלוסיות מוחלשות בשטח קטן עם תשתיות גרועות הוא חלק מהבעיה. במהלך העבודה שלי במרכז אני רואה את העזרה והביטחון שהוא נותן לנשים מקהילת מבקשי המקלט. זו יכולה להיות אוזן קשבת,  בייביסיטר לילדים, מפגש עם נשים אחרות או השתתפות בפעילויות שאנחנו מקיימים".

קיומו של המרכז מבוסס על תרומות בלבד. "אין גורם ממסדי שמסייע לנו. מי שעוזר הם עמותות שונות, קרנות מחו"ל, נציבות האו"ם לפליטים וגם פעילים פרטיים בעלי מוסר פנימי. למרות התרומות, אנחנו פועלים תמיד בתחושה שהמקום עלול להיסגר בקרוב. למרכז קשה לגייס כספים מאחר שמדובר בעמותה שמנוהלת על ידי בני הקהילה, אני הישראלית היחידה שעובדת כאן", מציינת אגוז. "אין לנו מעמד ואנחנו לא זכאים לכלום, העירייה לא עוזרת לנו", מוסיפה עדן טספרמהיים, מנהלת המרכז. "יש הרבה נשים בקהילה שלנו שקשה להן. אנחנו נפגשות איתן כדי לעזור להן לטפל בבעיות שלהן, להשיג סיוע משפטי, תרגום בבתי משפט  ועזרה מול המשטרה. עכשיו אנחנו מנסות לגייס כסף כדי להעסיק כאן עובדת סוציאלית מקצועית, מישהי שתוכל לתת מענה טוב יותר עבור נשים שסובלות מאלימות. אני רק פליטה, כמוהן, ולא יכולה לעשות הרבה חוץ מלהפנות אותן לעמותות שמסייעות לפליטים".

רק לא דרום תל אביב

מלבד הפעילות היומיומית בקרב בנות ובני קהילת מבקשי המקלט, פועלות עובדות המקום בשיתוף עם גופים נוספים למען שיפור מצבן של נשות הקהילה. לאחר מאבק ארוך שבו לקחו חלק, הורידה הממשלה את גובה הפיקדון המנוכה ממשכורתם של מבקשי מקלט, מ־20 אחוז מגובה המשכורת לשישה אחוזים עבור קטינים, נשים וקשישים. לדברי אגוז, "עבדנו קשה כדי להגיע לזה, הגענו לכל הדיונים בכנסת. המהלך הזה משמעותי במיוחד עבור אימהות חד הוריות שעלולות להידרדר לזנות בעקבות הקושי לפרנס את ילדיהן". יוזמה נוספת שבה משתתף המרכז היא שילוב הנשים בקיבוצים, שם הן מקבלות דיור מוזל, עובדות ונתמכות על ידי הקיבוץ. לפי אגוז וטספרמהיים, "המעבר לקיבוץ מאפשר לנשים שסבלו מאלימות לחיות חיים אחרים. הן לא מפחדות יותר. חלקן עזבו כך את העיסוק בזנות, לחלקן יש בעל שנטש אותן ואת הילדים ולקח איתו את כל הרכוש. בקיבוץ הן יכולות להתחיל מחדש".

ביום המחאה, באורח נדיר ביותר, הן סגרו את המרכז כדי לחבור להפגנות המתקיימות ברחבי העיר. אחר הצהריים הן התכנסו בגינת לוינסקי, נישאות על אדי הסולידריות הכלל נשית, מקוות שאולי הפעם הקול שלהן יצליח להבקיע את גבולות נווה שאנן. "הרבה נשים מהקהילה האריתריאית לא יכולות להגיע בזמן כי הן עובדות", הודתה טספרמהיים בפני השותפות לדרך בנימה מתנצלת, גם אם לא ממש נחוצה. כבר בדרך להפגנה ניתן היה לחוש משהו מן המלכוד הכפול שבו הן נתונות, כאשר מצד אחד שפי פז ופעילותיה מפטירות אמירות גזעניות ומן העבר השני עוברי אורח מזלזלים בהן כנשים התובעות תחושת ביטחון. בכיכר, לצד אלפי מפגינות אחרות, הן הרגישו ששומעים אותן באמת – וכך התעוררה אופטימיות זהירה, משאלת לב בלתי מחייבת, שיהיה מי שיזכור את המרכז הזה, ואת התמיכה שהוא זקוק לה, גם ביום שאחרי.

סייעה בהכנת הכתבה: נועם כהן 

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: d270ae6c61fb1d0