טיים אאוט timeout

האייקונים התל אביביים הגדולים שעושים את העיר כבר 16 שנה

בעיר כמו תל אביב שטרנדים מתחלפים בה כמו גרביים צבעוניים, לא פשוט לשרוד 16 שנה. לכן אנחנו מצדיעים לאייקונים התל אביבים שהיו רלוונטיים בגיליון הראשון של Time Out ב־2003 וגם בגיליון 842 ב־2018. תעשו כבוד

גלית גוטמן
משחררת בשביל כולנו

גוטמן התפרסמה כדוגמנית ודי מהר עשתה את הטרנספורמציה לאישיות. בשנים האחרונות היא מגישה את תוכנית הבוקר של קשת, למרות בעיית הדיקציה (החיננית!), אבל תל אביבים רואים אותה בעיקר בערבים, בג'וז ולוז או בנילוס, ממשיכה להקרין את התמהיל המוזר של הקוקטיות והתכלסיות שאפיין אותה תמיד.

אפשר להתבייש במאמץ להיות יפה ואפשר גם לשחרר. גלית גוטמן משחררת, היא מודה שהמראה החיצוני חשוב לה, שהיא עושה דיאטה ובוטוקס, ושהיא לא מוכנה לוותר על היתרונות כל כך בקלות. והשחרור שלה משחרר את כולנו.

מילה מגלית גוטמן: "אין לי מה להגיד חוץ מתודה!".

גלית גוטמן בשבוע האופנה 2018. צילום: אסף ליברפרוינד

גלית גוטמן בשבוע האופנה 2018. צילום: אסף ליברפרוינד

רותי ברודו

קבוצת הקופי בר, או בשמה הרשמי R2M, היא חלק בלתי נפרד מה־DNA של תל אביב. מסעדת הדגל של הקבוצה, הבראסרי, נולדה יחד עם Time Out וחוגגת השנה 16 כשהיא עמוסה ורלוונטית מתמיד. "פתחנו את הבראסרי בתקופה של אינתיפאדה ומיתון", משחזרת רותי ברודו, מבעלי הקבוצה (עם בעלה לשעבר מתי). "המצב הביטחוני היה רעוע ואף אחד לא מיהר לפתוח מסעדה. לכן כשהבראסרי נפתח נוצר הייפ גדול".

במשך שנים ברודו הפעילה את הבראסרי ואת קבוצת R2M בלי להיחשף. ההליכה לריאליטי שינתה את הכל. היום היא לא נחה לרגע אבל גם חוששת לעתיד הענף, ומאיימת: "אם מאבק המסעדנים לא יצליח – אפרוש מהתחום".

לריאיון המלא עם רותי ברודו

רותי ברודו (צילום: עידית בן אוליאל)

דנה מודן
מה שתל אביב הייתה רוצה להיות

מאז "אהבה זה כואב" ששודרה ב־2004 כבר התרגלנו לקבל סדרות ישראליות עם דיאלוגים מצחיקים ואמינים, אבל כשהקומדיה הרומנטית של דנה מודן יצאה היא הייתה סוג של מהפכה צנועה. דנה מודן היא בעצמה מהפכה צנועה. בדרכה היא ממשיכה לעשות דברים יוצאי דופן, מאתגרים, מלאי ביטחון והכי תל אביבים, אפילו כשזה נהפך לכינוי גנאי. הסדרה האחרונה שלה "ככה זה", הזכירה לרגעים חלום ולרגעים משל זן. מדי פעם אפשר לראות אותה בעיר, בלתי מופרעת מהשינויים, לא לגמרי מתייחסת לתשומת הלב שהיא מקבלת אבל גם לא לגמרי מתעלמת. אירונית אבל לא מתנשאת, כמו שתל אביב הייתה רוצה להיות.

מילה מדנה מודן: "היה שווה את כל הדוחות שלא שילמתי".

שירזי
מעצב חיי הלילה כפי שאנו מכירים אותם

במשאית הראשונה במצעד הגאווה (שהייתה בכלל עגלה), בליין השואו רום האגדי באלנבי 58, בחיבור הסצנה התל אביבית לירושלמית באומן 17 – במשך יותר מ־20 שנות קריירה שירזי מצליח לחבר בין אקטיביזם, אמנות ותרבות מועדונים לכדי מופע אחד שעיצב את חיי הלילה בעיר כפי שאנו מכירים אותם כיום.

מילה משירזי: "אהבתי העזה לעיר הולדתי היא זו שגרמה לי לרצות לשנות, לעשות, להשפיע. היום אין על תל אביב בעולם! סחתיין על הבחירה שלכם, בהחלט כבוד".

צילום: אלי בוחבוט

אשכבה
הסיבה היחידה שאנחנו עדיין מאמינים בתיאטרון הרפרטוארי

הצגות באות והצגות הולכות, קומדיה למנויים עם אבי קושניר מחליפה אחרת, ורק "אשכבה" לעולם עומדת. המחזה המופלא של חנוך לוין, האחרון שהספיק לביים טרם מותו, רץ מדי חצי שנה במשך כמעט 20 שנה, וההצגות שלו סולד אאוט גם היום. "אשכבה" היא מוצג מוזיאוני כמעט, עשוי לפרטי פרטים כפי שחלם וביים לוין בעצמו, וגם הקאסט והצוות שעובדים על ההצגה נשארו בחלקם הגדול זהים לאלה המקוריים. כשהחושך יורד על האולם בקאמרי והזקן מספר על העיירה הקטנה פופקה, ש"הייתה גרועה מכפר" ו"גרו בה כמה זקנים, שהיו נפטרים לעתים רחוקות מאוד, בקמצנות, להרגיז" – העולם כולו הופך לחנון לויני ותל אביב של 2018 נדמית כעיר שיש בה עדיין תיאטרון מצוין ואנושי להחריד.

מילה מחנוך לוין: "הוי, פשפוש'קלה, לא לנצח תשחק בפושק'לה, יום אחד תרגיש חלושק'לה, יהיה מיחושק'לה, רופא ירביץ מישמושק'לה, ימצא שם איזה גושק'לה והמצב אנושק'לה, ולאחר ייאוש'קלה ונשיקה למוש'קלה, חיבוק לזוש'קלה והופ – סוף לקישקושק'לה".

האוזן השלישית
טבילת האש של כולנו

אמנם כבר לא מעוז התקליטים והמוזיקה האלטרנטיבית היחיד בתל אביב, אבל החנות שבה כל מתבגר חובב מוזיקה היה עובר טבילת אש שהייתה מוכיחה לו שהוא כלום ושום דבר בעולם הזה, עדיין ניצבת גאה ברחוב המלך ג'ורג', מקום מושבה מאז שעברה משינקין מכורתה ב־2005. נכון, היום היא כבר גם בר, מועדון הופעות, חנות כלי נגינה ואולי עוד כמה דברים, אבל קשה לדמיין את היום שבו חנויות אינטרנטיות יגרמו לכך ש"האוזן" תהיה רק איבר בגוף ולא מוסד מוזיקה תל אביבי.

מילה מהמוכר עם העגיל בדלפק: "טיים אימפלה? יאללה סע סע מפה, תחזור כשתיגמל מהחיתולים".

פלורנטין
מי מנהל את כל העסק הזה?

העירייה יכולה לקחת את הפחים הירוקים, הביוב יכול להמשיך לעלות על גדותיו, היזמים יכולים להכפיל את מספר התושבים בלי תשתיות מתאימות, וההייטרים יכולים להמשיך לבוז לנוחות שבירידה לבר מתחת לבית בפיג'מה – דבר אחד ברור: אין שכונה בתל אביב שמצליחה כל כך הרבה שנים להיות המקום הכי צעיר בעיר. צעיר כל כך שלעתים מפתיע שהשכונה לא קורסת לחלוטין. מי מנהל את כל העסק הזה לעזאזל? עד שהמשפחות הבורגניות לא ישתלטו כליל על המתחמים והמגדלים העוטפים את הרחובות הצרים בלב השכונה, החוזרים מהודו ובעלי הכלבים ימשיכו לצאת לג'קסון, לקנות ירקות בברכה ולאכול סנדוויץ' בבוקר אצל הדודות.

מילה מאהוד בנאי: "אל תנסו לקנות או לשנות את פלורנטין".

פלורנטין

פלורנטין

רם אוריון
אבי האינדי התל אביבי

אם יש בן אדם אחד בעיר שראוי לתואר "סנדק הרוק האלטרנטיבי" או "אבי האינדי" או שאר סופרלטיבים מסוג זה – זהו רם אוריון. אבל בזמן שרוב חבריו למפץ הגדול של הרוק הישראלי בשנות ה־90 נעלמו מהעין הציבורית במקרה הטוב או הפכו לג'וקבוקס אנושי במקרה הרע – אוריון לא מפסיק להיות רלוונטי לרגע, עם הופעות סולו, אלבומים חדשים ובעיקר שיתופי פעולה עם מוזיקאים צעירים ממנו כמו קוסטה קפלן, הילה רוח ורייסקינדר, שמבטיחים שהסאונד האוריוני ימשיך להתנגן במועדונים תל אביביים ובאוזניות של היפסטרים שלא הכירו את הרוקסן.

מילה מרם אוריון: "תודה ל־Time Out שלפני 16 שנה תרמו להישרדות שלי בתל אביב ובכלל בזכות עבודה שקיבלתי – שהצלחתי להחזיק בה כשנתיים! – כמבקר וכותב תקצירים במדור הטלוויזיה".

רם אוריון (צילום: איליה מלניקוב)

רם אוריון (צילום: איליה מלניקוב)

בית תאילנדי
בית ספר למסעדנות

בעולם המסעדנות התזזיתי כל מסעדה שמצליחה להחזיק יותר משנתיים היא כבר הפתעה לטובה, ואם האוכל עדיין טוב אחרי כמה שנים, מדובר בכלל בהצלחה אדירה. אז מה נאמר על בית תאילנדי שזה 22 שנה אי אפשר ליפול בה ומצליחה לשמור על הרמה הכי גבוהה שיש בעיר הזאת? אולי לא נגיד כלום ופשוט נזמין שוב שולחן לצהריים.

מילה מהסועד בשולחן הפינתי: "חריף!".

קוי נאה של בית תאילנדי (צילום: אנטולי מיכאלו)

קוי נאה של בית תאילנדי (צילום: אנטולי מיכאלו)

רונה קינן
פצצת כישרון בלתי מתאמץ

היא התחילה כילדת פלא שמלווה מאחורי הקלעים ובצידי הבמה מוזיקאים כמו טל גורדון וערן צור, וכבר בגיל 18 השתתפה במופע שארגן צור לשיריה של יונה וולך. מהר מאוד התברר איזה נכס לשפה העברית ולמוזיקה הישראלית צמח כאן, עד שקינן הפכה למרכז הכובד של הרוק הישראלי, עם נוכחות של משהו לא מכאן אבל הכי מכאן. פולק רוק, אינדי שמינדי, רוק ניינטיזי, גלגלצ – קינן קשורה לכל, והיום כבר אין ספק שהיא אחד הדברים הכי חשובים שקרו למוזיקה הישראלית בשני העשורים האחרונים.

מילה מרונה קינן: "'אייקונים תל אביביים' – אני אייקון, אני תל אביבית, זה קורה, אני על הסוס! 'ששרדו' – הו לא, לא כולם שורדים, גם זמני כנראה קצוב. '16 שנה' – באמת עבר כל כך הרבה זמן מאז גיליון '25 התל אביבים המבטיחים מתחת לגיל 25'?".

רונה קינן (צילום: אסף עיני)

הנסיך הקטן
פריז במלך ג'ורג'

כשתל אביבית רוצה לדמיין לרגע שהיא בפריז היא הולכת לנסיך הקטן. כשפרח שירה רוצה לספוג אווירה ספרותית שתדגדג לו בלב הפואטי שלו, הוא הולך לנסיך הקטן. כשגילמניסט רוצה למצוא ספר פילוסופיה אזוטרי, הוא הולך לנסיך הקטן. כבר 17 שנים שהנסיך – תחילה במלך ג'ורג', אחר כך בסמטה פלונית ומשם שוב במלך ג'ורג' – מספק מקום מפגש לאנשים ש"רוח" היא לא מילת גנאי עבורם. אמנם ימי השיא שלו ככסית קטנה עם קניוק ומשוררים מתקוטטים עברו, והוא יותר ויותר קורץ לקהל הרחב, אבל הקסם של הספריות והספות עדיין שם.

מילה מיורם קניוק ז"ל: "בשביל זה הקמתם אותי מהמתים?".

הנסיך הקטן קינג ג'ורג' (צילום: יולי גורודינסקי)

הנסיך הקטן קינג ג'ורג'. צילום: יולי גורודינסקי

רון חולדאי
לא מדוגדג

איש הברזל של תל אביב זה שני עשורים תמימים. כל מי שקרא עליו תיגר לא הצליח ממש לדגדג אותו, ומערכת בחירות אחר מערכת בחירות הוא מוכיח שבסופו של דבר – אחרי כל התלונות – העיר איתו. לטוב ולרע, תל אביב כמו שאנחנו מכירים אותה היום נוצרה בצלמו ובדמותו של חולדאי.

מילה מחולדאי: "מחכה כבר ל־16 השנים הבאות".

רון חולדאי (צילום: איליה מלניקוב)

המנזר
עושה כבוד ללילות

אחד המקומות היחידים בעיר שעדיין פתוחים עד שהשחר מאיר על מנקי הרחוב של אלנבי ועושה כבוד ללילות השכרות של תל אביב. אומרים שפעם לא היה קשה להשתכר בארבע בבוקר באמצע השבוע, היום זו כבר משימה לא פשוטה כלל. המנזר שומר על הגחלת ועל המוניטין של תל אביב כעיר ללא הפסקה, באותו מקום, עם אותה בירה ובאותה אווירה לא מחייבת.

מילה מהשיכור על הבר בחמש בבוקר: "אני לא שיכור!".

המנזר. צילום: יולי גורודינסקי

המנזר. צילום: יולי גורודינסקי

ליאור אשכנזי
יושב בנוחות על כיסא השחקן הכי טוב בקולנוע הישראלי

החל מזכייתו הראשונה בפרס אופיר בשנת 2001 על תפקידו ב"חתונה מאוחרת" התרווח ליאור אשכנזי על כס השחקן הטוב ביותר בקולנוע הישראלי, וככל שעוברות השנים כך הולך ומתבצר מעמדו בצמרת. אשכנזי הפך גדול לא רק מתוקף הוורסטיליות של המשחק שלו, אלא גם מחמת החן הבוגר והשקול המזוהה עמו, מעין גרסה מקומית ובועטת לקלישאות המזוהות בניכר עם ריצ'רד גיר.

עם התפקידים הגדולים שלו ב־16 השנים האחרונות ניתן למנות את "ללכת על המים", "כלבת", "הערת שוליים" ו"פוקסטרוט", אך את המשבצת החשובה ביותר הוא מגלם בתפקיד עצמו, כשחקן המזוהה יותר מכל עם תור הזהב של הקולנוע הישראלי. לאחרונה גילינו באשכנזי גם מידה בריאה של דיסידנטיות עם מעורבותו הגוברת במחאת האמנים, מה שרק מוסיף לפרופיל המתבקש משחקן במעמדו. הלוק, כמובן, היה שם כבר מההתחלה.

מילה מליאור אשכנזי: "אומרים שאם עשר שנים אחרי שלמדת משחק אתה עדיין עוסק במקצוע, סימן שאתה שחקן. לפי אנלוגיה דומה, כנראה 16 שנים מעידות על כך שאני באמת שייך".

ליאור אשכנזי, מתוך "בדרך חזרה"

שמעון מזרחי
אדישות כסימן היכר

האיש בעל הבעת הפנים הידועה ביותר לשמצה בתל אביב, ואנו כוללים ברשימה זו גם את שוש הזעופה מהנקניקייה במלך ג'ורג', עדיין כאן כדי להישאר. גם כאשר מכבי תל אביב מסתבכת באחת העונות האירופיות הגרועות ביותר שלה בשני העשורים האחרונים וגם נוכח הקללות הבלתי נסבלות מן הקהל היריב – אדישותו המשתמרת מוסיפה להיות נר לרגליהם של התל אביבים המתנשאים באשר הם. מזרחי הוא אייקון כדורסל לא רק ישראלי, וגם כאשר נדמה שמכבי מנושלת ממעמדה הוא יהיה שם ככלות הכל, משקיף בפניו החתומות מן היציע.

מילה משמעון מזרחי: :-I

שמעון מזרחי (צילום: Getty Images)

איציק ורותי
סנדוויץ' שהוא אפוס על זמני

כל עיר צריכה מקום כמו איציק ורותי. מקום שבשבילו 16 שנה הם כמעט מצמוץ בזמן, מוסד שהוא חור בקיר המוביל ישר אל תוך הלב, אימפריה קטנה שמשקיפה בבוז קל על העיר המשתנה סביבה ועל הטרנדים החולפים כבר יותר מ־60 שנה. הסנדוויצ'ייה הנצחית שרדה לא רק את עלייתו ונפילתו ונפילתו ונפילתו של רחוב שינקין, אלא גם חילופי דורות (רספקט לדודי ושולי) שמשמרים בקפדנות את המסורת העירונית שלפיה השעה ארבע בבוקר היא זמן מושלם ללחמנייה עם סלט קישואים או מקושקשת עם קבנוס.

במונחים של עיר שמדביקה את המותג "מיתולוגי" לכל דבר שמצליח לשרוד יותר מחמש דקות, הסנדוויץ' של איציק ורותי הוא אפוס על זמני של שעות פתיחה הזויות ולקוחות מאושרים – אמרנו לקוחות? יותר כמו כת של מעריצים – ובעיקר זיכרון כמעט אחרון מהעיר הקטנה שהייתה כאן פעם, לפני החלומות על ניו יורק וברלין. סיכוי טוב פלוס שהוא יהיה כאן גם כשנתעורר מהם.

מילה מהסנדוויץ': נמנמנמ.

הסנדוויץ' של איציק ורותי

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: f2fadbfc0df0