טיים אאוט timeout

המעבר הפרוע: האם לפסאז'ים המכוערים של תל אביב עתיד ורוד?

| מאת: ארנון בן דרור

הפסאז'ים העירוניים היו אמורים להביא שיק פריזאי לעיר העברית הראשונה. אחרי שנים שעמדו כמעט ריקים, משהו השתנה ומקומות כמו בית רומנו והפסאז' באלנבי הפכו למקומות בילוי לוהטים. תערוכה חדשה מעלה הצעות להחזרתם של אלו שעדיין עומדים אפלים ונטופשים לתקופת הזוהר

  • https://static2.timeout.co.il/media/2016/07/sizes/Untitled-1_h2_wo_680_382.jpg
מימין: פסאז' הוד בדיזנגוף 101. צילום: שגיא גולן. משמאל הדמיה של עומר פז

משרד כרטיסים, חנות סקס, שמאטע ביזנס, הזנחה גלויה ובאופן כללי אווירה קודרת ומקריפה – כך נראה כבר הרבה שנים פסאז' הוד הסמוך לתיאטרון בית ליסין בפינת הרחובות דיזנגוף ופרישמן שבלב העיר. קשה להאמין שאותה עזובה, המשמשת כיום כמשתנה מאולתרת, הייתה בסוף שנות ה־50 אחת האטרקציות הגדולות בעיר – קניון פרימיטיבי ששילב בין תרבות וצרכנות, עם קולנוע הוד, תיאטרון הקאמרי ובוטיקים נחשבים.

פסאז' הוד הוא רק דוגמה אחת, מובהקת, לכישלון הצורב של תרבות הפסאז'ים שניסו ליצור בתל אביב, ובהמשך בישראל כולה, לפני קום המדינה ובשנים הראשונות להקמתה. הכוונה לייבא לארץ את הפסאז'ים הפריזאים השוקקים, המתוארים בין השאר בכתביו של ולטר בנימין, הייתה בעלת פוטנציאל: בארץ חמה כל כך רחוב מוצל שאפשר לעשות בו קניות בלי להיטגן נשמע כמו רעיון מוצלח.

הפסאז' הראשון, פסאז' פנסק בהרצל 16 (בין לילינבלום ליהודה הלוי), נבנה ב־1925, ומאז נבנו בעיר עוד פסאז'ים רבים, כגון הוד, תמר (אלנבי־רוטשילד), בית אל על, התור (וולפסון־הרצל) ואלנבי (במקום שהיום נמצא בר הפסאז'). גם בשנות ה־20 של המאה הקודמת הייתה תל אביב מובילת טרנדים, והתופעה התפשטה לשאר ערי ישראל. למרות ההצלחה של חלק מהפסאז'ים התל אביביים בשנותיהם הראשונות (בית רומנו, למשל, שבו שוכן היום הבר־מסעדה רומנו, היה מוקד קניות לוהט), עם השנים נעלמו מהם הלקוחות, מוקדי התרבות נפלטו, חנויות הבוטיק עזבו, ומה שנותר הוא בעיקר סוכנויות עלומות ועסקים של מסחר זעיר על גבול המפוקפק.

הדמיה: נוגה שגב

הדמיה: נוגה שגב

"הרעיון של פסאז'ים היה יפה ונכון אקלימית, אבל בסופו של דבר זה לא עבד בארץ", מסביר האדריכל דקל גודוביץ', בנו של מהנדס העיר לשעבר ישראל גודוביץ'. "קודם כל לא הבינו אז את הצורך בחברה מנהלת אחת, כמו בקניון, שהמקום בבעלותה והיא אחראית לניקיונו, לטיפוחו ולניהולו. במקום זה הקבלנים מכרו עשרות יחידות לבעלי נכסים פרטיים. כולנו יודעים כמה קשה לטפח בניין משותף, אז על אחת וכמה מקום כזה. ברגע שאין אחראי אחד מרכזי, זה מוביל באופן בלתי נמנע להזנחה, בדומה אגב למה שקרה בתחנה המרכזית החדשה ובכיכר אתרים".

כמו קרואסון בלי חמאה

לא רק הפן הניהולי הכשיל את הפסאז'ים, לפי גודוביץ', אלא גם התכנון הלקוי. כמו בתחום הקרואסונים, כך גם בתחום הפסאז'ים – הגרסה כחול־לבן הייתה רק חיקוי חיוור למקור הצרפתי. במקום תקרות זכוכית גבוהות, חללים מוארים ומעברים נחוצים בין רחובות שוקקים, הפסאז'ים המקומיים התאפיינו בתקרות נמוכות, בחושך ובחוסר אוורור, ולעתים הם כלל לא שימשו כמעבר בין רחובות אלא פשוט כחצר פנימית של בניין מסחרי – מעין כוכים לא מזמינים שאין בהם צורך מבחינת הסרקולציה האורבנית.

"בית רומנו הוא לא באמת פסאז'", אומר גודוביץ'. "הוא גם לא מקורה וגם לא מעבר, הוא ללא מוצא. מנגד, בפסאז'ים שכן נבנו כמקורים אתה בדרך כלל נכנס לתוך תעלה חשוכה ונמוכה. אם באמת היו בונים את זה נכון, כמו בחו"ל, עם תקרות בגובה ארבע־חמש קומות – זה היה מצליח בענק, כי זה היה כמו המשך אמיתי, אורגני יותר, של הרחוב, וזה היה נעים, מואר ומאוורר".

גודוביץ' טוען גם שיש גם משהו אינהרנטי במנטליות הישראלית שלא הסתדר עם ההיגיון של הפסאז'. "התברר שהאוכלוסייה בארץ אוהבת, למרות החום הקשה, להסתובב ברחוב, לבלות בבתי קפה פתוחים, במרפסות. מי שלקח את הרעיון מארצות קרות, שבהן נעים להיכנס לפסאז', פספס משהו באופי הישראלי, המוחצן, הוורבלי, התקשורתי, שאוהב לראות אנשים, לצעוק, להתערבב".

הדמיה: נועה עבודי

הדמיה: נועה עבודי

במקרה שהישראלים דווקא רוצים ללכת למתחם מקורה, נוצרה עבורם עם השנים אלטרנטיבה מסחרית חדשה – הקניון – והם הצביעו ברגליים. "מרגע שהבינו שאפשר לשדרג את הפסאז', לתחום ולקרות לגמרי את המבנה, למזג אותו, להביא מאות חנויות וחברת ניהול אחת מרכזית, לשים שומר בכניסה – הדבר הזה ייתר לגמרי את הפסאז'ים המסחריים של פעם".

ראינו בכל זאת בשנים האחרונות פסאז'ים ותיקים, כגון פסאז' אלנבי ובית רומנו, שהפכו לברים מצליחים, ואת פסאז' הוד ופסאז' תמר (שיהפוך לשוק אוכל בבניין מאייר) שנמצאים לקראת או במהלך שיפוץ. יכול להיות שיש סיכוי לחללים האלה?

"המקומות האלה של חיי לילה זה מאוד בקטנה. אני לא חושב שהפסאז'ים כפי שהם כיום יצליחו אי פעם במדינה הזאת. נעשו בהם יותר מדי טעויות. הדבר היחיד שאולי זה שהם יידרדרו ויוזנחו עד שתבוא חברת נדל"ן, תרכוש פסאז' כזה מהבעלים הפרטיים השונים, ותהפוך אותו לסוג של קניון קטן בעיר יקרה (זה כבר קורה, למשל בפסאז' תמר – אב"ד)".

חורים שחורים בעיר

יש מי שלא התייאשו לגמרי מהפסאז'ים העזובים של תל אביב, למשל בוגרי בית הספר לעיצוב וחדשנות במכללה למינהל. תערוכת הגמר שלהם עוסקת השנה ביישומים מרחביים של כלכלה שיתופית, והסטודיו בהנחיית האדריכלית היידי ארד, המתמחה בתכנון אקולוגי ובבנייה בת קיימא, לקח על עצמו את המשימה להמציא מחדש ארבעה פסאז'ים מוזנחים: פסאז' הוד, פסאז' אלנבי, פסאז' פנסק ופסאז' התור.

"בתור מי שבאה מבנייה בת קיימא, הגישה שלי היא לגשת לבניינים בצורה קצת יותר צנועה, לא להרוס מקום שלא עובד, אלא לראות איך משפרים אותו", מסבירה מנחת הסטודיו ארד. "הפסאז'ים היו מקרי מבחן מעולים, כי אלה חורים שחורים במיקומים פנטסטיים, ולכן יש בהם המון פוטנציאל. באופן פרקטי העירייה, כמו שעושות עיריות בכל מיני מקומות בעולם, יכולה לשנות את הייעוד של הבניין ובשיתוף עם הבעלים הפרטיים לאפשר פרוגרמות של עירוב שימושים. לא צריך למחוק בניינים, אלא להיות יצירתי במציאת פתרונות".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: c422d06bb