טיים אאוט timeout

כשהנאצים דהרו לדיזנגוף: איך נראתה תל אביב בתקופת השואה?

| מאת: גיא פרחי

בכל פעם שהמדינה בוערת, ממהרים ללעוג לתל אביבים שלא מוותרים על בתי הקפה והמסיבות. מבט 70 שנה לאחור מגלה שאפילו כשהגיעו העדויות מהזוועות באירופה, התל אביבים סירבו לוותר על השגרה. כנראה זה הדבר היהודי לעשות

  • https://static2.timeout.co.il/media/2017/04/sizes/Flickr_-_Government_Press_Office_GPO_-_A_rally_in_Tel_Aviv_honoring_Holocaust_victims-zoltan-kluger_H_wo_680_382.jpg
צעדה לזכר קורבנות השואה באירופה, 1942 (צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)

במרץ 1943, בעקבות הידיעות על ניסיון המרד הראשון בגטו ורשה, הכריז ראש עיריית תל אביב, ישראל רוקח, על ביטול חגיגות הפורים בעיר. בכרוז רשמי שנתלה ברחובות – אמצעי תקשורת חשוב אז – הצהיר רוקח כי על התושבים לגלות סולידריות עם יהודי פולין ואסר על פתיחת בתי הקולנוע והתיאטראות, לצד הערה מסתייגת המתירה את פתיחת המסעדות ובתי הקפה. "בכרוזים דומים שהורו על קיום עצרות אבל, הציבור התבקש גם שלא ללכת לים אחריהן", מספרת פרופ' דינה פורת מאוניברסיטת תל אביב, ההיסטוריונית הראשית של יד ושם. היום אולי זה נשמע סביר לוותר על חגיגות כשבאירופה יהודים נטבחים, אבל בזמן אמת לא בטוח שזה היה מובן מאליו. "יש הרי משהו אנושי בלרצות ללכת לים", מסבירה פרופ' פורת. "כבר התפללת, זעקת, יש לך אחר צהריים עם הילדים ואתה רוצה ללכת לים. אין הרבה מושג על מספר ההרוגים באירופה, והתחושה הייתה שיש לאפשר את הפינה כי זה כל מה שנותר לנו".

קשה להסתמך על המחקר ההיסטורי כדי להבין מה באמת היה הלך הרוח ששרר בתל אביב בזמן הזוועות שהתחוללו באירופה. העדויות מאפיינות הלך רוח מבולבל ורווח סתירות; פריחה של רובע שעשועים סמוך לטיילת, גיוס יהודים לצבא הבריטי כדי להילחם בנאצים לצד הפופולריות של הבידור הקל, חרדה נוכח דהירת הגרמנים למזרח התיכון לצד רביצה בבתי קפה ובחופי הים. נשמע מוכר?

העובדות ההיסטוריות ברורות: כבר ב-1942 הסתובבו כאן יהודים שהגיעו מאירופה ואיששו את השמועות על השמדה שיטתית. "בתקופה ההיא תל אביב הייתה העיר המרכזית ביישוב, העיתונים עבדו ממנה והם קיבלו ופרסמו את הידיעות מאירופה", מסביר פרופ' חיים ויץ מאוניברסיטת חיפה. אלא שלא תמיד היה הציבור נכון לעכל את הידיעות שפורסמו. "אחרי טבח באבי יאר פורסם ש-30 אלף יהודים נרצחו בשלושה ימים. אנשים לא האמינו, חלקם זעמו על העיתון שפרסם ידיעה שכזו ועשה דמורליזציה ביישוב. כעבור יומיים פורסמה ידיעה שהתעקשה על המספרים שפורסמו, ומתחתיה נכתב: 'הקורא יקרא על אחריותו בלבד'".

הכרוז שנתלה לפני פורים, 1943

הכרוז שנתלה לפני פורים, 1943

בצל המאבק העיקש על השגרה, רגעי האבל הסתננו לפינות הקטנות והזניחות לכאורה. תיקי אלקיס, ילדה תל אביבית בזמן המלחמה, זוכרת את השינוי שהתחולל אצל אביה, שרבים מבני משפחתו נותרו בגרמניה ונספו. "אבא שלי היה אדם מסורתי, ובשבתות הייתי הולכת איתו לבית כנסת", היא מספרת. "בשנות המלחמה, משלב מסוים, הוא הפסיק ללכת. כשגדלתי הוא סיפר לי שחשב שאם כאלה דברים קרו ליהודים – כנראה אין אלוהים, ולכן הפסיק להיות דתי. הוא כנראה הבין בזמן אמת מה קורה". תקווה קפלן הייתה אז כבר נערה מתבגרת. "אבא שלי חשב שאני הולכת לנשפים, וערב אחד, כשרציתי לצאת, כעס שבזמן שהמשפחה שלי נרצחת אני יוצאת לבלות". תקווה בכלל הלכה לפעילויות של האצ"ל, אבל היא זו שיצאה מן הכלל. "אצל החברים שלי החיים התנהלו כרגיל. תלמידים הרי הלכו לבית הספר, נסעו לים, שיחקו כדורסל וגם הלכו לנשפים בערב".

רק לא ערבים

כמו שיעידו גם תל אביבים בימינו, קידוש השגרה המקומי הוא מנגנון הגנה אנושי למהדרין, שנדרש עוד יותר דווקא בתקופות סכנה. בתקופה ההיא היו החיים ביישוב קשים, עוד לפני הדיווחים מאירופה. במשך חלק ניכר מהמלחמה, גם תל אביב עצמה הייתה בסכנה קיומית. "כבר מ-1936 התושב המקומי בכלל עסוק בבעיה שנוצרה לו ליד הבית – המרד הערבי הגדול", מספר ד"ר חיים פיארברג. "התושבים הוגבלו בתנועה, יש רצח בגבולות העיר, ולצד אלה סוגיות פוליטיות שהתעוררו כמו חלוקת הארץ. זה לא שלא מתעניינים במה שקורה באירופה – הפסיקו להקרין סרטים בגרמנית וגם לא השמיעו את וגנר בפומבי – אבל כשיש יריות בשוק ובפלורנטין, כאן ועכשיו זה מן הסתם מעניין אותך יותר".

שרה מילברגר, נערה ועולה חדשה מגרמניה בתל אביב של אז, זוכרת היטב את הקושי בחיים באותה התקופה. "ממשפחתי אף אחד לא נשאר בגרמניה, כך שבאופן אישי ההשמדה לא פגעה בנו, אבל שמענו עליה ממשפחות אחרות. אני עצמי הייתי באותם ימים בטיפול רפואי בגלל תת תזונה. לאבא שלי לקח הרבה זמן למצוא עבודה והתגוררנו בצריף בז'בוטינסקי עם שירותים בחצר. פעם הלכנו להתחסן ביפו, כנראה עם פרוץ המרד, וכשחזרנו אמרו לנו שאנחנו משוגעים ושזה היה מסוכן".

החרדה המקומית הגיעה לשיאה כשהנאצים התקרבו לאזור דרך צפון אפריקה, ואיטליה החלה להפציץ את תל אביב, בספטמבר 1940. "אז יש היסטריה אמיתית, והרחוב בהלם מוחלט", מסביר פיארברג. "יותר מתנדבים לצבא הבריטי, רבים פונים לנציב העליון ומבקשים לשלם כסף כדי להסתלק מפה. השיא הגיע עם ההפצצות האיטלקיות על תל אביב, כמו זו באזור גן מאיר, ביום שישי אחר הצהריים. 125 תושבים נהרגו. זו טראומה אדירה. יש תיאורים של אמנים שהתכנסו בקפה נגה מחשש לחייהם. ועדיין, הפחד הגדול הוא בכלל לא מהגרמנים, זה עדיין נתפסו כציביליזציה. הפחד הוא להיות מופקרים לידי ערביי יפו, שהרי כבר היה ידוע שהמופתי הוא בעל ברית של הגרמנים, והאיטלקים הנחיתו כרוזים בערבית לרחוב בהפצצות הגדולות".

כשהסכנה המקומית חולפת, נפילת המתח היא דרמטית ולאו דווקא אצל היהודים. עם התבוסה הנאצית במצרים, הורגשה בעיר התפרקות כמעט טוטאלית של החיילים הבריטים, שהפכו את תל אביב ל"עיר בילויים אדירה", כמו שמגדיר זאת פיארברג, מהלך שהביא עמו תופעות שלא התקבלו בעין יפה על ידי הנוער המקומי. "התפתחה פה זנות וגם סמים מתרוצצים בעיר. הנוער לא אוהב את מה שהוא רואה, ומוקם כאן ועד להגנת האישה היהודית לצד ממש תגרות מול חיילים שיכורים". התופעות גם מביאות לעיצוב מחדש של מתחמי הבילויים בעיר שמורגש למעשה עד ימינו. "אזור הטיילת הפך למרחב הבילוי של הצבא, ואז יש נהירה לדיזנגוף כרובע בילויים אלטנרטיבי למקומיים".

בגלל ההקלה כאן היה קל יותר לשכוח ממה שנעשה באירופה? "במוח מקננת הדאגה, אבל מצד שני אתה צריך ללכת לעבודה, לבלות, והחיים נמשכים. אתה לא יכול להשפיע על המצב אז אתה חי. גם בגטו ורשה חיו כל עוד היה ניתן – במידה מה זו תפיסת העולם של היהודים".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 35bbb25404c29bc9