כך השתלטו הילדים על חיי הלילה של תל אביב
אם לאחרונה אתם מרגישים שאתם הכי זקנים במקומות שאתם יוצאים אליהם, זה מפני שזה נכון. הבלוק, האומן 17 וגם העירייה - כולם משקיעים בקלאברים החדשים
הם התרגלו לקבל את כל מה שהם מבקשים והם בהחלט לא מתפשרים על איכות. הם לבושים במיטב המותגים, מעודכנים במוזיקה האלקטרונית הכי חדשה אבל גם רוקדים לצלילי רוק קלאסי ואלטרנטיבי. בשנתיים האחרונות הם חרכו את הרחבות באומן 17, בבלוק, ובשבוע שעבר גם עיריית תל אביב־יפו נכנעה לטרנד וערכה עבורם מסיבת חוצות בכיכר גבעון. תכירו את הקלאברים החדשים: הילדים שלכם.
"אבא פעם יצא למסיבת רוקנ'רול עם חברים כשאני כמעט הלכתי לישון, אז אמרתי לאימא: 'זה לא פייר, גם אני רוצה ללכת עם אבא'. ואז אבא העלה את הרעיון לאורן (טופט – בד"ש) שיעשו מסיבה עם ילדים ורוקנ'רול, ואז הם פשוט עשו את זה", מסביר דין, קלאבר בן 8 מרמת השרון, את מקורות הטרנד. זה תמיד פשוט יותר ממה שזה נשמע.
אורן טופט, מפיק מסיבות "רוק־דים" באומן 17, מסכים. "המסיבה התחילה בעצם מהגרעין של הקהל שלי", הוא מסביר, "שהוא קהל מאוד נאמן שהולך איתי כבר 25 שנה. עכשיו הם פשוט באים עם הילדים שלהם. ההורים התחילו אצלי כשהם היו חיילים, ועכשיו הם מתחילים אצלי לא בגיל 20 אלא בגיל 5. מי שהיה במסיבה או שתיים בחיים שלו, לא מאמין שבאומן 17, שכבר ראה כמה מסיבות זדוניות בחיים שלו, יכול להיות דבר כזה שהוא כל כך טהור ויפה. פשוט דינמיקה מדהימה. רואים את ההורים רוקדים ושרים את המילים, כי זו המוזיקה שלהם, והילדים נסחפים יחד עם עם ההורים – על מטאליקה, גאנז אנד רוזס, דפש מוד".
אבל הקלאברים הצעירים לא רק בעניין של רוק אלטרנטיבי אלא גם של אלקטרוני. בשנה האחרונה נערכו במועדון הבלוק מסיבות עם סאונד ותאורה מותאמים לקהל הצעיר, עמדות יצירה לילדים ובלי אלכוהול. על העמדה חולש רונן גוטמן, שועל קרבות ותיק, שהרים באומן 17 המקורי בירושלים ומצעד הלאב פרייד ב־1998.
איך זה לנגן לקהל החדש הזה?
"המסיבות בבלוק הן מסיבות אחר הצהריים בשבת, אבל לא הרגשתי שאני מתפשר. ניגנתי מאוד דומה למה שאני מנגן לקהל שלי באברקסס. ניגנתי האוס, עם קצת נגיעות דיסקו, לטיני, מאוד שמח. הבת שלי, בת 11, סיפרה שהיא נהנתה בטירוף. יש אווירה. לפעמים רואים ילדים רוקדים עם ההורים, לפעמים רוקדים עם עצמם או מסתובבים. הילדים בגיל הזה רוצים להרגיש גדולים. גם עלו ילדים לתוך העמדה, היה איזה ילד שחצי מהתקלוט עמד לידי והסתכל על מה אני עושה, למד את העבודה. יומיים למחרת אבא שלו מספר לי שהוא יושב על סאונדקלאוד, מוריד סטים ומקשיב להאוס מהבוקר עד הלילה. זה חינוך!".
אייל גולדמן, אספן תקליטים ומרצה במכללת BPM שתקלט במסיבה האחרונה שנערכה בכיכר גבעון, מסכים עם גוטמן: "זה פשוט לעשות שמח, נקי, בלי פוזות. לא התנחמדתי בכוח, רציתי להביא להורים קצת ממה שהם חוו פעם, ולתת לילדים חוויה ראשונית של מוזיקה בעוצמה גדולה, אבל שיש בה את הדרייב האלקטרוני. מצד אחד זה נתן לי חופש לנגן קלאסיקות סטייל דאפט פאנק, מצד שני ניגנתי אדיטים שלי ליהודית רביץ, מצד שלישי ניגנתי קטעים שיכלו להתנגן בכל רחבה בחמש בבוקר".
ומה הילדים עצמם חושבים? נתלי מון, אימא לבת 3 שמבלה במסיבות, מצטטת את הקטנה: "הילדה יודעת להגיד קלאבינג, 'אימא בואי נלך לקלאבינג'. היא שומעת את הדיבורים, ואוהבת שהולכים לרקוד. הדור שלנו הביא ילדים אבל זה לא שהפסקנו לאהוב את זה פתאום, פשוט הבאנו ילדים בגיל יחסית מבוגר, וההרגלים של הקלאבינג התקבעו. וזה מוכיח את עצמו".
אבל עם כל הכיף, כמו בכל סצנה, גם כאן לא הכל מושלם. איתמר אטיאס, אב לשניים, מסביר. "זה יותר טוב מג'ימבורי, אבל עדיין צריך לשמור על הילדים ולהעסיק אותם", הוא אומר. "מצד אחד זה כיף, כי רואים אנשים מפעם. זה נחמד לראות אנשים, שככל שהזמן עובר רואים יותר קמטים ושקיות מתחת לעיניים. במסיבת רחוב זה קצת אחרת מאשר בחלל סגור, אבל כשהיינו בבלוק זה היה אינטנסיבי. המקום היה סגור, היה קצת עשן באוויר, הייתה יותר אווירה של קלאבינג עם הילדים מאשר במסיבת רחוב, וזה הפך את הסיפור הזה לקצת שונה".
מון מוסיפה: "הייתי במסיבה של הבלוק של הילדים. היה חביב, אבל מכיוון שזה היה בחלל סגור נראה לי שזה יותר מתאים לילדים גדולים. ילד בן 6 היה משתלב יותר טוב מהקטנה שלי. זה היה לה יותר מדי אינטנסיבי".
בסופו של יום, אם אלה קלאברים בני 35 או ילדים קטנים, נראה שכולנו נהנים מאותם הדברים בחיי הלילה, כפי שמסביר דין: "אני מגיע למסיבה, ישר הרבה אנשים לוחצים לי יד. יש שם קעקועים מאוד טובים, יש שם חברים שאפשר לרקוד איתם", ובעיקר בעיקר: "יש שם זמן איכות עם אבא".
