אני רוצה להתחיל מהשורה התחתונה: "עצמאות" הוא אחד הסרטים הישראליים הטובים ביותר של העשור האחרון. אם זה לא מספיק מרשים אתכם, אוסיף שזה גם הסרט הטוב ביותר של פדרו אלמודובר מזה זמן. כלומר, זה סרטו השני של משה רוזנטל ("קריוקי"), אבל נראה לי שאלמודובר היה גאה להיות חתום עליו, כי אף אחד מסרטיו האחרונים לא התקרב לתעוזה, לחדות האבחנה ולעומק הרגשי של הסרט הזה.
>>כמוני מסיכה: איך טום הארדי פיתח קריירת ראפ מתחת לאף של כולם?

צפיתי ב"עצמאות" פעמיים ובשתי הפעמים התחלתי לבכות בדיוק באותו מקום. דמעותיי התפרצו למראה העריכה הצולבת בין ריקוד יווני לאירוע שמתרחש במקביל, ובין שניהם לבין אירוע נוסף שמתרחש תשע שנים מאוחר יותר. מאז שפרנסיס פורד קופולה הצליב סצנה של הטבלה בכנסיה עם סדרת רציחות ב"הסנדק", במאים רבים ניסו עריכה קונטרפונקטית דומה, לפעמים שלא לצורך. כאן זאת בחירה דרמתית וקולנועית חכמה ועשויה לעילא, המשמשת כאחד השיאים של הסרט (תשואות מגיעות גם לעורכת דפי פרבמן).

התקציר הרשמי של "עצמאות", כפי שהוא מופיע באתרים של בתי הקולנוע, הוא כזה: "השנה היא 1987. בועז בן ה-12 מגלה סוד מטלטל על אביו הנערץ מאיר (אסי כהן) – גילוי שהופך את עולמו ומוביל לתוצאות הרסניות עבור משפחתו. עשור לאחר מכן, בועז רדוף האשמה יוצא למסע שבו ינסה להתמודד עם שדי העבר". כלומר, התקציר מסגיר ש"עצמאות" הוא סרט התבגרות תקופתי, המוגש לצופים דרך עיניו של ילד המתכונן לבר המצווה. במובן זה הוא דומה ל"אשליות מתוקות", הסרט הצרפתי הנחמד שיצא למסכים בארץ לפני כחודש.

אלא שרוזנטל משתמש בהומור כובש ובנוסטלגיה לצבעוניות של שנות השמונים ולשירים של אילנה אביטל כדי לפתות את הצופים, לפני שהוא משליך עליהם את הסוד המטלטל שמוזכר בתקציר. ואז הוא עושה מהלך אמיץ – הילד החמוד שבו התאהבנו (יאיר מזור), וגם העלם יפה התואר שהוא גדל להיות (עידו טאקו), מגיבים לגילוי באופן מחפיר, ומאתגרים את הצורך שלנו בגיבורים מעוררי הזדהות.

במהלך הצפייה הראשונה ב"עצמאות" חשתי שלמרות העטיפה המוכרת של דרמה קומית משפחתית, מעולם לא ראיתי סרט כזה. אמנם נעשו בעולם כמה סרטים על נערים שמגלים סוד דומה של אבא שלהם, אבל אני לא זוכרת בן שמגיב כמו שבועז מגיב. אפילו שאלתי בינה מלאכותית, וקיבלתי דוגמאות לסרטים בודדים שלא הכרתי. אלא שלפי תיאורי העלילות שלהם בוויקיפדיה הם נשמעים שונים לגמרי. הסוד המדובר נחשף קרוב לתחילת הסרט, ולטעמי הוא מהותי לדיון רציני בו, ולכן אני עומדת לחשוף אותו לפניכם. אם אתם חרדים מספוילר, הימנעו מקריאת הפסקה הבאה.

1987 זאת גם השנה שבה החלו לדבר בטלוויזיה על איידס כמחלה מסתורית שתוקפת הומואים. ולכן כשבועז מגלה שאביו הוא כזה, הוא מגיב באימה שמתפתחת לכדי הומופוביה אקטיבית, המניעה אותו לעשות מעשים בלתי נסלחים. דרך עיניו, הסרט מאמץ שפה ואווירה של סרט אימה, עם מוזיקה מלחיצה, צללים וזוויות עקומות (שבחים לצלם זיו ברקוביץ'). יש לציין שנקודת המבט הזאת תואמת גם את האופן שבו נושאים להט"ביים הוצגו בכלי התקשורת באותן שנים. השינויים הטונאליים – מקומדיה נוסטלגית לסרט אימה ולמלודרמה להט"בית – אינם פוגמים בגיבוש של "עצמאות", אלא מוסיפים לו מורכבות אנושית וחריפות רגשית.

תחושת האשמה שמניעה את בועז הבוגר בחלק של הסרט שמתרחש ב-1996 מתדלקת את ההומופוביה שלו, ומייצרת כמה מפגשים לא נעימים לצפייה ובהחלט לא מצחיקים. זה מעיד על האומץ של רוזנטל שמעז לצלול לשם. וכש"עצמאות" מתחיל לנוע קדימה ואחורה בזמן, בחיפוש אחר מקור האשמה, האריגה של האניצים העלילתיים עשויה ביד אמן. כמו ב"קריוקי", רוזנטל מהלך על חבל דק – הוא מגחך על השיגיונות של גיבוריו, ואפילו שופט אותם, בלי לייצר ניכור כלפיהם. ובין הצחקוקים, הסרט שובר את הלב.

ההשפעה המדוברת של אלמודובר ניכרת לא רק במבנה העלילתי, אלא גם בסגנוּן החזותי של חלק מהסצנות – בצבעוניות שמנגידה צבעים חמים וקרים ובקומפוזיציה של הדמויות. סצנה שבה בועז מתיישב מאחורי אמו הזכירה לי העמדה דומה ב"פרח הסוד שלי". לצד זאת, המשחק הנפלא של כל השחקנים והשחקניות תורם לאותנטיות הרגשית של הסרט.

זה לא חדש שאסי כהן הוא שחקן דרמטי מעולה. כאן הוא מגיש הופעה עדינה ומרגשת מאוד בתפקיד האב האוהב, שהצופים ממשיכים לאהוב גם כשבועז מתכחש לו. קרן צור מצוינת גם היא בתפקיד פחות סימפטי, כאם שתולה את חייה באלה של בנה. מור דימרי ונטע אורבך מקסימות כאחיות הבוגרות של בועז, ויאיר מזור הוא תגלית של ממש בתפקיד הגיבור הצעיר, שאחרי שהוא מאבד את מודל הגבריות שלו ונשאר בבית מלא נשים, מסתבך עם ההגדרה העצמית שלו. עידו טאקו מתמודד יפה עם המשימה המורכבת של גילום בועז בבגרותו, כשבהעדר חן הילדות דמותו הופכת לקשה יותר לעיכול. כל ששת השחקנים מועמדים לפרסי אופיר על הופעותיהם, ולמיטב ידיעתי זה חסר תקדים (כמו גם הסך הכל של 16 מועמדויות – כולן ראויות).

כמו ב"קריוקי" גם כאן יש כמה סצנות מוזיקליות נהדרות שתורמות לסרט רובד של מחזמר. משום שרוזנטל סיים את סרטו הראשון בריקוד יווני, היה ברור לי שהוא לא יוכל לעשות זאת שוב. במקום זאת הוא מצא ואריאציה המייצרת מעין ריקוד קולנועי משילוב של תנועה ומוזיקה, וחותמת את "עצמאות" בסצנה שמרימה אותנו מתוך הכאב.
4.5 כוכבים
בימוי: משה רוזנטל. עם אסי כהן, יאיר מזור, עידו טאקו, קרן צור. ישראל 2026, 109 דק'

• המסך
• קולנוע
• משה רוזנטל
• אסי כהן