יהודה פוליקר, אהוד בנאי, דני סנדרסון, תיסלם ושלום חנוך עלו בזה אחר זה בלייב פארק בראשון לציון. בין הלהיטים והנוסטלגיה המרגשת נחשף גם משבר חילופי הדורות של הרוק הישראלי
קיץ, כידוע, הוא תמיד שעתם הטובה של פסטיבלי המוזיקה. אם בחורף אנחנו בעיקר מכונסים בתוך עצמנו ומאזינים למוזיקה בד' אמותינו, הקיץ, שבו עולות המעלות, הוא הזמן הטוב לפגוש את האמנים האהובים על הבמה. זה נכון לפסטיבלים גדולים בחו"ל כמו קואצ'לה או פרימוורה, וזה נכון גם לישראל – עם מותגים גדולים כמו אינדינגב, למשל, שנערך בסתיו, שבישראל, כידוע, הוא קיץ בלי להגיד שזה קיץ. ועכשיו נולד עוד מיני-פסטיבל חדש. תחת השם המאוד קליט "הערב הגדול של הרוק הישראלי", לייב פארק בראשון לציון (שזכה לאחרונה לשם החדש אמפי MAX מטעמים מסחריים) אירח אתמול בערב הופעות דחוס במתכונת של פסטיבלי מוזיקה גדולים – כמה אמנים בכרטיס אחד, בערב אחד. במקרה הזה נבחרו חמישה אקטים להיות ההדליינרים של האירוע: יהודה פוליקר, אהוד בנאי, דני סנדרסון, תיסלם ושלום חנוך.
>> שחור באוזן: פלייליסט משלים לפרק הראשון של "זהב שחור"
במובן הזה, אי אפשר היה שלא לחשוב על המקבילה האמריקאית – פסטיבל דזרט טריפ, שהתקיים באוקטובר 2016 באינדיו שבקליפורניה, בדיוק באותו מתחם שבו מתקיים קואצ'לה, וכונה בפי מבקריו "אולדצ'לה". במשך שישה ערבים בשני סופי שבוע הופיעו שם בוב דילן והרולינג סטונס, פול מקרטני וניל יאנג, המי והטרחן הקשיש רוג'ר ווטרס – שכבר את ההופעה ההיא, לפני עשור, ניצל כדי להביע עמדות אנטי-ישראליות. נחמד מצדו.
וגם כאן היה ברור מאוד מי קהל היעד של פסטיבל כזה – לא הקהל הצעיר, שמתעניין בז'אנרים ובאמנים אחרים, אלא קהל מבוגר יותר. האנשים שהיו צעירים כשהאמנים הללו היו בשיאם חזרו הפעם כדי לנסות לסגור מעגל, ואולי גם לטעום שוב קצת מהנעורים שלהם עצמם. הליינאפ של הערב נראה כאילו נשאב ישירות מהופעת "עיר הנוער" בסוף שנות השמונים. כל אחד מחמשת האקטים היה בשיאו האמנותי בשנים האלה. רק שמאז עברו 40 שנה.
אבל יד הזמן נגעה בכל אחד מהם קצת אחרת. יהודה פוליקר היה הראשון לתפוס את הבמה – ועליו בהחלט אפשר היה להרגיש את הזמן שחלף. הלהקה עשתה כל מה שיכלה כדי לגבות אותו, אבל פוליקר לא ממש עמד בעוצמות של השירים שלו, כמו "פחות אבל כואב", שאיתו בחר לפתוח את ההופעה. הקול הזועק והמצמרר של פוליקר נשמע הפעם שחוק מתמיד, והייתה תחושה שהוא נזקק מאוד להגברה ולעוצמת הנגינה של הלהקה הטובה שלו כדי לצאת בסדר מהאירוע. זה הרגיש קצת מפוספס וחסר את הלחלוחית הרגילה, שבדרך כלל היא מנת חלקו של הצופה בהופעות פוליקר מן העבר.
אחריו הגיע אהוד בנאי, שכדרכו הגיע הרבה פחות פומפוזי והרבה יותר צנוע. עם הכיפה על הראש, שאותה הוא כבר לא מסתיר, ואפילו עם זוג ציציות על הבמה, הוא סיפק הופעה מאוד לא מתיימרת – אבל מאוד מרשימה. הקול של בנאי נשמע כאילו יד הזמן לא נגעה בו. אולי זה קל יותר כשאתה שר "דילני" ולא מתאמץ כמו בשירה הפוליקרית, אבל היה שם משהו – בעיניי – הרבה יותר טהור.
גם הבחירה לבצע את "עבודה שחורה", שיר מחאה מ-1987 על האפליה והיחס הגזעני לעולים מאתיופיה בישראל, הייתה טעונה במיוחד בפסטיבל שנשען כמעט כולו על להיטים בטוחים. גם ההחלטה לאפשר לאבטה בריהון, נגן הסקסופון שלו, להתפרע באמהרית הייתה ממש לא מובנת מאליה, בהתחשב במקום ובזמן. כמו במוזיקה הישראלית בכלל, גם בערב הזה בנאי לא היה ההדליינר הראשי – אבל אולי העמדה הטיפה אנדרדוגית אפשרה לו להגיע טוב יותר להופעה שלו. זה היה מצוין והזכיר איזה פרפורמר טוב ומגניב, ובעיקר איזה זמר ויוצר גדול, הוא אהוד בנאי.
דני סנדרסון היה הבא בתור, בהופעה שהרגישה קצת כמו מילוי צ'ק-בוקסים. כאחד שהלך ללא מעט הופעות של סנדרסון בחייו – הייתי ונותרתי מעריץ גדול – כמעט אפשר היה לכתוב את הסטליסט מראש. סנדרסון מעולם לא היה מישהו שנאבק בדרישות הקהל. הקהל שילם כסף, והוא בא לתת לו את מה שביקש. בין אם זה "תשע בכיכר", אפרופו הרצון להתחבר מחדש אל הנעורים, הקלאסיקות של כוורת – "גוליית", "שיר המכולת" ו"נתתי לה חיי" – או "אלף כבאים", שחתם בצורה מושלמת. הסט הלהיב את הקהל, אבל נראה לי שסנדרסון היה יכול להרשות לעצמו קצת יותר אומץ. או לפחות את "לא יפריד דבר".
ברוכים הבאים לפריים טיים – וזה התחיל עם תיסלם, דווקא להקה שהקהל ציפה וחיכה לה, ואפשר היה להרגיש את זה באנרגיות. הלהקה הרשתה לעצמה לסטות קצת בשוליים, למשל עם "כלניות", שיר פחות מוכר שלה, או ברגע הכמעט חתרני של הערב: יאיר ניצני הציג את "פרצופה של המדינה", הקדיש אותו לקהל וקרא לכולם ללכת להצביע. למי להצביע? אפשר רק לנחש, וגם הקהל כנראה הבין בדיוק למה התכוון המשורר. אבל זה היה הרגע שבו הערב הזה נזכר שרוקנרול לא אמור רק לרצות את הקהל, אלא גם להסתכן באי-נוחות. מעבר לזה, זו הייתה הופעה "טייט" – מאוד מהודקת, מאוד מכוונת מטרה וכזאת שלחלוטין עשתה את העבודה.
את הערב סגר האיש שכולם חיכו לו – שלום חנוך, שגם כאן מאוד הלך עם הזרם. כל שירי הקראוד-פליזינג האפשריים, כולל "מחכים למשיח" ו"סוף עונת התפוזים". בתחום אחד חנוך כן הפתיע לטובה – איכות הקול שלו. בניגוד לפוליקר שפתח את הערב, חנוך שסגר אותו לא נשמע כל כך טוב מזה שנים. הוא החזיק מעמד לאורך ההופעה, כנראה שגם הזמן הקצר יחסית שהוקדש לכל אקט – 40 דקות גג – עזר בהקשר הזה, ועשה את חלקו בצורה הטובה ביותר. לא מובן מאליו לאדם שאוטוטו נכנס לעשור התשיעי לחייו.
במונחי הכדורגל, ההופעה הזאת קצת הזכירה לי את "משחקי האגדות" – אותם משחקים שבהם נבחרות ותיקים של ברצלונה או ריאל מדריד היו מגיעות לישראל, עם כמה שמות גדולים ועוד כמה מובטלים שפעם רשמו איזו הופעה בבוגרים, למשחק שאליו אתה מגיע בעיקר כדי להיזכר. אתה יודע שריבאלדו או רונאלדיניו בני 55, אבל רק לראות אותם שוב ולהתחבר לקסם שלהם – לפעמים שווה את הכרטיס. להבדיל, גם האמנים האלה רחוקים מהשיא שהיה להם פעם, אבל נדמה שעצם נוכחותם עשתה את העבודה עבור הקהל. הוא בא להיזכר בהם, ואולי בדרך גם בילדים שהם היו.
בעיניי, היה משהו מאוד שמרני בבחירת האקטים. זו הייתה הופעה שמאוד התעקשה לא לחרוג מהגבולות ולבחור רק מניות בטוחות. להקות רוק צעירות יותר, כמו מוניקה סקס או איפה הילד, נעדרו מהליינאפ. הבחירה הייתה מראש לדבר לבומרים – לאנשים שגדלו עם האמנים הללו וגם התבגרו יחד איתם. זה אכן עשה את העבודה מולם, אבל אי אפשר היה שלא לתהות גם על המוזיקה הישראלית בכללותה.
לפני שלוש שנים לייב פארק בראשון לציון אירח הופעה גדולה מסוג אחר – רצף שש ההופעות של רביד פלוטניק וטונה, שפוצצו את הפארק הראשל"צי מפה לפה. הייתי באחת משש ההופעות האלה, ובואו נגיד שלא סתם טונה בכה על הבמה – זה היה רגע מעצים. אבל אם עולם ההיפ-הופ, שפלוטניק וטונה מייצגים, כל הזמן מתחדש ומתעדכן, הרוק הישראלי חוזר בסופו של דבר לאותם אקטים כבר 40 שנה. לא נמצא מישהו שייכנס לוואקום שהותירו פוליקר, תיסלם או שלום חנוך.
ואם תסתכלו על מפת ההופעות הכללית, היא לא מאוד שונה. האמנים שממלאים את הבמות הגדולות של הרוק הם אותם שמות בסדר מתחלף. האמנים שהופיעו אתמול בראשון לציון ממשיכים להיות אלה שממלאים את הבמות הגדולות גם היום. יכול להיות שהכישרון שלהם פשוט גדול מדי ולא מאפשר חילופי דורות, אבל כשחזרתי מלייב פארק, זה הרגיש כאילו הגיטרות אמנם נשארות, השירים מפעם יפים וההופעה עוד טובה ומהודקת – אבל רוח הנעורים של הרוקנרול נמצאת היום אצל אמנים אחרים, ששרים אחרת לגמרי. איפשהו במרווח שבין אודיה לג'ימבו ג'יי.