תקשיבו טוב: 13 הפודקאסטים הישראלים שהכי אהבנו ב-2024

איך מפלרטטים עם ריקי גל? מתוך הפודקאסט "איך לעשות דברים". צילום מסך/ כאן 11
איך מפלרטטים עם ריקי גל? מתוך הפודקאסט "איך לעשות דברים". צילום מסך/ כאן 11

השנה כולם פחות או יותר הצטרפו לספורט הלאומי ופתחו פודקאסט, אבל גם בין אלפי ההסכתים שבשטח, היו כמה שהתבלטו מעל לכולם. המשעשע, הפוליטי וזה שלימד אותנו איך לעשות דברים - אלו הפודקאסטים הטובים ביותר של השנה האחרונה

28 בדצמבר 2024

2024 היתה הרבה דברים, ברובם שליליים, אבל אם יש בה דבר אחד שתפס סוף סוף היא תופעת הפודקאסטים. נדמה שלכל אדם תחת השמש כבר יש אחד (כן, גם כותב שורות אלה), ומלאה הארץ במיקרופונים וברילס של דקה. אבל גם בתוך מבול הפודקאסטים, יש כמה שהצליחו להיות אחרים – לפרוץ בין הרעש שמלווה את כולנו ולעשות משהו טוב. להצחיק, להיות מקורי ומעל הכל להיות מעניין. הנה 13 פודקאסטים שבלטו השנה במיוחד, ושווים את הזמן היקר שלכם.

>> עמיתולוגיות: מיכל בוטון ואנה שפירו לא ימכרו סופגניה ב-20 ש"ח

השעשועון של גבע אהרון

כבר נכתב לא מעט על הפוד המעולה הזה – אבל הנה עוד כמה מילים בכל זאת. אהרון גבע הוא יוצר ובמאי ("חאנשי"), אבל לא פחות – צרכן גדול של תרבות הסלבס הישראלית שהחליט לעשות משהו שנגע לליבי, ופשוט לפתוח את התרבות הזאת לרווחה. בפוד הוא מקיים שעשועון היתולי ומשועשע בחרוזים שבו הוא פוגש את המפורסמים, ומתקיל אותם בשאלות על עצמם – או לפחות על עצמם כפי שמשתקף במדיה לאורך השנים – כשלרוב הוא יודע את התשובה יותר מהם (ובדרך כלל היא טילטיל). גם אם אתם לא חלק מהביצה, קשה שלא להינות מאוד מפיסת השיגעון וההומור הזאת.

הקרנף

אחד הפודקאסטים העולים של השנה האחרונה הוא אחד שמוכיח שלפעמים פחות זה יותר. הקומיקאי יואב רבינוביץ', בפוד שלוקח בקושי עשרים דקות, מסביר את הדעה המורכבת שלו על ענייני היום – וזה הופך ללהיט, כי גם אם אתה לא מסכים או מוקרנג', פשוט אי אפשר להפסיק לשמוע. יהיו שיראו בזה מעין גירסה עברית לימיו הגדולים של סטיבן קולבר, אני פשוט רואה בזה מקום לשיחה טיפה שונה – ולמקום שהתפתח לכולנו במוח, שבו הדעה האחרת (והלא פופולרית) מתחבאת באפלה.

נחל עוז – המוצב שהופקר

במעבר חד? הוכחה שלפעמים גם פודקאסט יכול להיות גם יצירת מופת. מוצר נדיר יחסית בעברית של פודקאסט סיפורי (ולא קבוע, יומי או שבועי, כמו רוב הפודים שמצליחים) – רק חמישה פרקים, אבל נגיעה ישירה בטראומה של ה-7.10. העיתונאיות המוערכות קרן נויבך וצליל אברהם צללו לתוך הסיפור הקשה והכואב של מוצב נחל עוז, שם התקיים הקרב עם מספר האבדות הרב ביותר לצה"ל בטבח שבעה באוקטובר. אי אפשר שלא לעצור את הנשימה, ונויבך ואברהם יודעות גם לספר את הסיפור היטב.

רצח בקומה השנייה

ואפרופו "נחל עוז", הנה עוד דוגמא לפודקאסט שבא לספר סיפור: הפעם מדובר בעיתונאית גלי גינת, שבחמישה פרקים מגוללת את הסיפור הדי מדהים של משפחת אבו ג'ליל – הראיות לרצח, האישום וגם הניסיון להילחם בהרשעה – ולפתוח מחדש את התיק. סיפורים שבדרך כלל רואים רק בחו"ל (או בטלוויזיה), מגיעים גם למדיום ההאזנה – וזה יוצא מצוין.

אצל קלצ'קין

אחד האבסורדים הגדולים סביב העידן שבו אנחנו חיים הוא הפער – מצד אחד אנחנו חיים בעולם של סיפוקים מהירים, טיקטוק וקצב גבוה; ומצד שני גם יכולים לעכל הרבה יותר שיחות ארוכות ומעמיקות. דוגמא מצוינת לכך היא הפוד הזה של אריאל קלצ'קין – שקפץ ל"רלוונט", וחזר לעצמאות עם סגירת הפלטפורמה – בשורה של שיחות מעניינות עם אנשים חכמים (או לכל הפחות, למי שרוצה להיות חכם יותר), שמציעה זווית אחרת על המציאות.

איך לעשות דברים

שיר ראובן היא אחת הקומיקאיות הטובות בישראל, וכבר זמן רב שחיכיתי לשמוע אותה בפוד שכזה. בפודקאסט, שהופק ע"י כאן 11 ונערך ע"י אלעד בר נוי (אבל מבוסס על מדור שראובן כתבה ממש בעיתון הזה בעבר), ראובן פוגשת אנשים מיוחדים שמלמדים אותה… איך לעשות דברים. זה נשמע פשוט, אבל המרואיינים והמראיינם הם הכל חוץ מפשוט, כי השיחה הופכת למעניינת במיוחד, אמיתית ואפילו מרגשת לפרקים. משהו בשילוב שבין הציניות לאמפתיה של ראובן הופך את הדיאלוג לקסום במיוחד, אישי יותר, ובעיקר יוצא מהשבלונה של "ראיון בפודקאסט". יופי של דבר.

גיקונומי

אחד הפודקאסטים הוותיקים בישראל (מפה לשם, עוד מעט כבר עשור באוויר), שתמיד מצליח לתת ערך. הוא החל בתור יוזמה של ראם שרמן ודורון ניר, שני חברים לסטארט אפ – היום שרמן בעיקר מחזיק את המושכות – ומעל הכל משמש במה לאנשים מעניינים, כאלו שיש להם מה להגיד, שמקבלים את הצ'אנס סוף סוף לדבר. בתוך תרבות הסאונד בייטס והציוצים שאנחנו חיים בה, יש משהו מאוד מרענן במקום שמאפשר שיח ברמה קצת יותר גבוהה, קצת פחות רדודה – ומאוד לא פופוליסטית. בטח אחרי ה-7.10, זה לא מובן מאליו.

כמעט מפורסמים

במילה אחת: טראש. בכמה מילים: כמה כיף שיש את הטראש הזה. הפודקאסט בהגשת צליל הופמן ועדן יואל, שבהתחלה שידר ברדיו תל אביב וכיום נמצא תחת חממת הרכילות של "ישראל היום", הוא פנינה אמיתית של התייחסות לזוטות ולתרבות הסלבס המקומית – עם לא מעט ביקורת, אבל גם עם לא מעט אהבה ושקדנות לדבר. העביר לי לא מעט ימים מבאסים, ברמה האישית, והפך להצלחה לא קטנה. כיף אמיתי.

באות בזמן

פודקאסט שעבר כמה גלגולים – אבל בגלגול הנוכחי הפך למשבצת של הירגעות ואנחת רווחה קולקטיבית. דליה גוטמן, מפיקה ותיקת שנים ואישה רבת פעלים, הגישה את הפוד בהתחלה עם נורית גפן (שעברה להגיש פוד עם הנכד שלה), והיום מתחברת לשלישייה שתמיד כיף לשמוע: שחר סגל ורועי בר נתן, האנשים שמאחורי "ציפורי לילה מתגעגעות" המיתולוגית בגלי צה"ל, וגם המוזיקאי עילי בוטנר. יחד הם פותחים פרלמנט משעשע, אקטואלי, לפעמים עצוב ולפעמים שמח – המקום שאליו אפשר לברוח.

מסיבת הפתעה

החיבור הקוסמי שלא ציפינו ובכל זאת קרה. "בית הפודיום" מפגיש בין שני קומיקאים משני דורות – טל פרידמן, אחד האנשים המצחיקים בישראל נקודה, ומתן חלק – הקומיקאי הצעיר והכותב המוכשר. שניהם נפגשים לפוד לא צפוי, לא מתוסרט, כששניהם לא מדברים לפני ההקלטה – ופשוט שופכים סיפורים. הדבר הכי מצחיק שאפשר לשמוע עכשיו באוזניות, ואם זה מה שאתם מחפשים – "מסיבת הפתעה" בהחלט תהיה לכם בית טבעי.

סדרתיות

אז איך עשו את הסדרות הגדולות ששינו את חיינו? הפודקאסט שמנסה להסביר – בעזרת שתי מבקרות הטלוויזיה רותה קופפר וגילי איזיקוביץ', שמצליחות להיכנס יחד עם היוצרים של הסדרות לקרביים של המוסדות הטלוויזיוניים הגדולים. מ"מ.ק. 22" ועד "עניין של זמן", מ"החמישייה הקאמרית" ועד "השיר שלנו". לכל אחד יש את הסדרה שלו ואת הפרק שיהיה קרוב לליבו – המסע, והחדירה לפרטים הקטנים, שווה את הכל.

לך תחפש

במוקד עומד איש אחד – יוסי מרשק. אחד הקומיקאים הטובים בישראל רגיל בדרך כלל להתחפש, אבל כאן הוא בתור עצמו, אבל לגמרי בתור עצמו. במסגרת התהליך שעובר על מרשק שבו הוא הולך ונהיה פוליטי, הוא מראיין אנשים בקול רציני לחלוטין (אבל לא לגמרי נטול הומור, בכל זאת מדובר במרשק), צולל איתם לעומק – ובעיקר מפרק את הטראומות הגדולות שאחרי 7.10. היתרון הגדול בפוד הזה, בניגוד אולי למקומות אחרים, היא שהוא מסרב להיות צפוי – ומכיל שיחות מאוד מעניינות עם אנשים טובים.

שיר אחד

כי אי אפשר להרכיב רשימת פודקאסטים ישראליים בלי לדבר על היצירה הענקית של "כאן 11", שלימים עברה גם לטלוויזיה – תוצר עבודתם של ניר גורלי, תומר מולבידזון ומאיה קוסובר, שנכנסים לקרביים של המוזיקה הישראלית והשירים גדולים. אי אפשר להעביר פרק שלם של "שיר אחד" עם עיניים יבשות, ויש סיבה – היא מצליחה לגעת ברגש האמיתי והקולקטיבי. פוד על זמני שאפשר לשמוע בכל מצב (אני חזרתי לכמה פרקים בשלבים שונים של החיים), ותמיד מצליח לספר סיפור מוזיקלי – וגם סיפור לאומי לפעמים – דרך הפרטים הקטנים. כולם כבר הספיקו לשבח, אבל גם אני אצטרף – מי שלא שמע, חייב את זה לעצמו.