מתוק לו: טעמנו את פופקורן החטיפים של עלית והזדעזענו

בשבועות האחרונים אפשר לראות פחות או יותר בכל מקום את קמפיין חזרת מוצרי עלית-שטראוס למדפים. למי ששכח או הדחיק, לפני כמעט שנה, בשלהי חודש אפריל, מוצרי החברה ירדו מהמדפים עקב גילוי של סלמונלה בכמה מחומרי הגלם. ההפסקה הארוכה נתנה וודאי פגעה ברשת, אבל גם נתנה להם זמן להתאפס, לבחון מחדש כמה דברים ולהבין שהתחרות בתחומי השוקולד והחטיפים גדלה, ואי אפשר יותר להסתמך על אותה הפרה החולבת.

עיקר הקמפיין מתמקד בחטיפים מוכרים ואהובים שחזרו לזמינות – מקופלת, כיף-כף, טעמי, טורטית, פסק זמן וכל הקלאסיקות שאתם מכירים. נכון לעכשיו, לא ראיתי יותר מדי הפתעות חדשות, ובעיקרון זה בסדר. אנחנו היינו שמחים להסתפק בקלאסיקות, אבל כאמור, עבור עלית נוצר צורך עסקי לשדרג ולשכלל. וכך אפשר למצוא לאחרונה סוג של מפלצת פרנקנשטיינית של חטיפים – שקיות קטנות וכחולות של פופקורן בטעמי החטיפים המוכרים של עלית.

עד כה יצאו שקיות פופקורן בטעמי פסק זמן, טעמי, טורטית ובלונדי, ולפחות במבט ראשון – הרפרנס היה די ברור. הייתי בטוח שהחבילות האלה נועדו להתחרות במגוון חטיפי הפופקורן שהפכו לפופולריות בקיוסקים בשנתים האחרונות. בנוגע לפופולריות אצל הקהל אני לא יודע, אבל עצם העובדה שהם מככבים בקיוסקים כן מרמז על קהל שמבקש את זה. האם הם ביקשו גם פופקורן טעמי? לא ברור, אבללא נפספס הזדמנות לטעום.

החבילות של אוסם קטנות יותר מהאחיות עם האוריאו וה-M&M's מאמריקה – 70 גרם במקום 150 – ורק אחרי פתיחת השקית אפשר להבין בכלל שמדובר במוצר שונה לגמרי. את החטיפים מחו"ל כבר טעמתי ויחסית חיבבתי, למרות שהמוצר לא בהכרח היה באיכות הכי גבוהה (כפי שמרמז המחיר), אבל למרבה הפתעתי – את המוצרים של עלית חיבבתי אפילו פחות. בניגוד לאמריקאים, שהלכו על פופקורן בשקית שמשוך במעיין ממרח בטעם החטיף, בעלית בחרו לייצר פופקורן מקורמל עם ציפויי שוקולד חלב ושברי אגוזים שונים, בהתאם לטעם החטיף. והבחירה האיומה הזו יצרה חטיף כמעט בלתי אכיל.

 

עוד לפני הטעימה, הבעיה הראשונה מתחילה כבר עם הריח. מבין שלושת החטיפים שאכלתי (לא מצאתי את הבלונדי, ובדיעבד טוב שכך) אף אחד לא הריח כמו החטיף שהתיימר לייצג. זה הפך לברור עוד יותר עם הטעימה – פתחתי עם חטיף הטעמי, שהיה המחריד מבין השלושה, וחטפתי הפצצת סוכר ממוקדת לתוך בלוטות הטעם. טעמי הוא חטיף די מאוזן בסך הכל, אבל גרסת הפופקורן שלו קורמלה (כלומר, צופתה בעיסה סוכרית קשיחה), כוסתה בריכוזי שוקולד חלב, שברי אגוזי לוז ופצפוצי אורז. זה לא דמה בשום צורה לטעמו של טעמי – הכל התנגש, נלחם אחד בשני, והרגיש כמו פופקורן מהקרקס שנפל על הרצפה ואסף עוד כמה ממתקים בדרך. עכשיו הבנתי למה השקית קטנה – אי אפשר לאכול יותר מכמה ביסים, אחרת מתים מהרעלת סוכר.

יחסית לפצצת הסוכר האכזרית של הטעמי, הפופקורן פסק זמן היה פחות נורא, אבל עדיין קשה לאכילה. גם באופן פיזי – מדובר בכדורים קשיחים שלא ממש כיף לפצפץ עם השיניים – וגם בטעמם המתוק מאוד. להגנתם אגיד שהפעם לפחות הצלחתי להיזכר במעורפל בטעמו של פסק זמן, למרות שזה לא ארך יותר מדי כי הסוכר שוב השתלט. הטוב מבין השלושה – הכל יחסי – היה הטורטית. קשה לקרוא לזה טעים, אבל לפחות היה את אותו טעם מאפיין של טורטית, סוג של זיכרון יין מיושן. לחובבים, ואלה שיכולים לסבול את טעם הסוכר העוצמתי, זה עוד חטיף הגיוני. אבל כך או כך, לא לחטיפים האלה חיכינו. סלחו לי, אני הולך לשטוף את הפה עם צינור לפני שרופא השיניים שלי יחטוף התקף לב.