ביקרנו בפסטיבל אוכל רחוב באתונה. חזרנו עם רעיונות לתל אביב
אחרי סיבוב באתונה אנחנו יודעים עכשיו בדיוק מה חסר לסצינת אוכל הרחוב של תל אביב: לובסטר רול במחיר שפוי, מק אנד צ'יז על הדרך, אינג'ירה שיוצאת לרחוב וטיפה לשבור את ההרגל של פיצה-המבורגר-שווארמה. סורי, התאהבנו במקל מוצרלה ואנחנו חייבים לשים עליו טבעת בצל
מבחינת גיוון בקולינריה, תל אביב היא מלכת המזרח התיכון. יש כאן ייצוג למטבחים מכל קצות הגלובוס, ואוכל רחוב שמכסה כמעט כל מאנץ' אפשרי. לעומת זאת, מי שמבקר באתונה ונשאר בגבולות רחוב ארמו התיירותי נדון להסתפק בגירוס ולוקומדס, עם זליגות קטנות לצדדים, לרוב לא מוצלחות במיוחד. גם אנחנו החזקנו בדעה הזאת עד שלגמרי במקרה הגענו לעיר בדיוק בזמן ל- Athens Street Food Festival – אירוע מתוקשר שמתקיים במשך שלושה סופי שבוע בחודש מאי.
>> הגודל לא קובע: בית הקפה הכי קטן בתל אביב נפתח ליד כיכר דיזנגוף
בהאנגר שממוקם במרחק רבע שעה הליכה מכיכר מונאסטיראקי מצטופפים דוכני אוכל צבעוני, מגוון ומשגע, שמושך את האתונאים הגרגרנים ותיירים סקרנים. גם אם מתעלמים ממחירי המנות – ואי אפשר, למרות שניסינו, כי מדובר ב-7 יורו (28 ש"ח) למנות שלא מרגישות כמו דוגמית – מסתבר שאתונה לא פראיירית בכלל בכל הנוגע להפתעות קולינריות. הצלחנו לשים יד על כמה וכמה ביסים שהיינו שמחים לפגוש בתל אביב, חוץ מהשילוש הקדוש של פיצה-המבורגר-שווארמה.
1. ג'אנק איטלקי
עם כל הכבוד לפיצה, ויש המון כבוד, לאוכל רחוב איטלקי יש עוד המון מה להציע. לדיפ דיש פיצה שפגשנו כאן לא התגעגענו כלל, כי מה שקרה בניינטיז צריך להישאר שם, אבל מקל מוצרלה – שלא לומר נבוט מצופה פירורי לחם מתובלים ומטוגן בשמן עמוק – שבר אותנו. כשבוצעים את האינסטרומנט נשפכים ממנו נהרות מוצרלה מותכת שאי אפשר להפסיק לטבול ברוטב עגבניות ולזלול עד שלא נותר פירור. ואם במוצרלה עסקינן, למה לא להוסיף ארנצ'יני, פיצה פריטה ופנצרוטי על חתיכת קרטון בעמידה ברחוב כמו בנאפולי. זה לא עד כדי כך מסובך.
2. מק אנד צ'יז
מסיבות שלא הצלחנו להבין, הטריט האמריקאי מאטריות מסולסלות ורוטב גבינה מותכת נותר בארץ בגדר קוריוז. מדי פעם אפשר לפגוש מק אנד צ'יז כמנת צד או מילוי, כמו בלחמניות המושחתות בנונונו הזכור לטוב, אבל כמנה עצמאית בקערית לזלול על הדרך כמעט ואין (חוץ מפורטר סמוק האוס, כפרה על הפולד פורק שלהם) ואין עונג גדול מלנעוץ מזלג בתערובת הלוהטת ולהעלות ביס פסטה לוהטת ברוטב סמיך, שמנוני ומסמם חושים. כנראה שבארץ, מטעם המדינה המתחרדת, רוב העסקים יוותרו על בייקון, אבל בהחלט נשמח לתוספת ירקות מטוגנים קלות. ואם מישהו מחליט להרים את הכפפה, זאת גם לא צריכה להיות מנה יקרה במיוחד.
3. אויסטרים ולובסטרים
שף גיא גמזו כבר הוכיח יותר מפעם אחת שאפשר למכור אויסטר בארבעה שקלים, שהם שווי ערך ליורו. בפסטיבל באתונה לא מצליחים לרדת לכזה מחיר, אבל מפצים בכל השאר – למשל סרטנים כחולים ברוטב ביסק, רגלי קינג קראב שלוקות בחמאה ולימון והמנה היקרה ביותר – לובסטר רול ב-13 יורו, קצת יותר מ-50 ש"ח. בחלומנו אנו רואות דוכן פירות ים פשוט פשוט, כמו לפני שנים בנמל יפו – ספוט שבישראל המפולגת של שנת 2025 נדון כנראה להישאר בגדר חלום.
4. אוכל רחוב אתיופי
אחרי שסוף סוף זכינו למסעדת שף אתיופית, נפתח לנו התיאבון. בדוכן באתונה נצפו מיני־אינג'ירה עם קיטפו (בשר נא), תבשיל דורו וואט ותבשיל כבש (טיבס), שמייצגים מעט ממה שלמטבח האתיופי האותנטי יש להציע גם בגזרת אוכל הרחוב. לקהילה בארץ ולפודיז סקרנים מגיע שיקום שף אמיץ יוצא העדה, ויפתח ספוט אוכל רחוב שיפרוץ את גבולות החמארות בדרום העיר. אנחנו מבטיחים להיות הראשונים שיתייצבו וינשנשו הכל בהנאה ניכרת.
5. קורן דוג
נקניקייה על מקל עם ציפויים ורטבים משוגעים נחשבת חטיף לגיטימי לא רק באתונה אלא ברוב בירות הקולינריה, חוץ מתל אביב משום מה. מה, לא מגיע לנו ביס מטוגן על מקל? הגרסה במזללת JMT הקוריאנית נהדרת, פיקנטית וסקסית עם גבינת מוצרלה נמתחת, ואין סיבה שלא יהיו עוד כמותה בעיר. סליז במיטבו.
6. גירוס
אותו דווקא לא פגשנו בפסטיבל כי אין סיבה למכור קרח לאסקימוסים וגם לנו אין פלאפל בפסטיבלים, אבל תכלס מדובר באוכל רחוב מושלם – בשר או עוף בסגנון שווארמה, עגבניות, צזיקי וצ'יפס בקונוס מפיתה קטנה ורכה שסופגת את כל הטעמים. פה ושם אפשר למצוא בתל אביב מנה שקוראת לעצמה גירוס, לרוב עם שיפורים שאינם קשורים למקור (סלסה ורדה? סירייסלי?), ובמחיר שביוון היה גורם לשבירת כמה צלחות, ולא בקטע טוב. רק בתל אביב אפשר לקחת אוכל רחוב שמוכיח את עצמו כבר 100 שנים, לפרק אותו בעילה של פרשנות מקומית – ואז לתמחר אותו כמו סטייק.
