אפקט הקורונה

פסטיבל אפוס נדחה: 6 הסרטים שכדאי לזכור לראות

מארגני פסטיבל אפוס הודיעו על דחייתו בשל הגבלות הקורונה. ובכל זאת - הנה כמה המלצות חמות לכשיתקיים

"ברסנס על ברסנס"
"ברסנס על ברסנס"
12 במרץ 2020

פסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות נדחה בהתאם להנחיות הממשלה סביב הניסיון להקטין את התפשטות הקורונה. בימים כתיקונם, מקרין הפסטיבל סרטים על תיאטרון, מוזיקה, המילה הכתובה, מחול וגם, ובכן, קולנוע. השנה תוכננו גם ציוני דרך לבטהובן, פליני וכמובן – מחווה לאנייס ורדה. כי אף אירוע לא שלם בלי מחווה לאנייס ורדה. הפסטיבל אמור היה להתקיים במוזיאון תל אביב לאמנות בין התאריכים 11.3-14.3. כרגע לא ידוע מתי יתקיים הפסטיבל, אבל הנה שישה סרטים לשים בזיכרון.

כל העולם הוא ברודוויי

אם אתם אוהבים את ברודוויי, לא תרצו לפספס את סרטו המאוד מבדר של אורן ג'ייקובי, שמגולל את סיפורו של אזור התיאטרון של ניו יורק מסוף שנות ה-60 ועד היום. אפשר רק להצטער שהוא לא מתחיל מהתחלה. שלל מרואיינים מפורסמים (הלן מירן, איאן מק'קלן, יו ג'קמן, הרולד פרינס, אנדרו לויד וובר ועוד) מספרים על הקריסה של עולם התיאטרון בשנות ה-70, עת המוני תיאטראות נסגרו ובמקום התגברה הנוכחות של סרסורים וזונות; על האיידס שעשה שמות בברודוויי בשנות ה-80 ועל הפלישה הבריטית שהחייתה את האזור המתמוטט עם מחזות כ"אמדאוס" ומיוזיקלס כ"קאטס" ו"עלובי החיים"; ומאוחר יותר על השיפוץ היזום של המרחב, והפיכתו לאבן שואבת לתיירים ולמשפחות. לצד קטעים מלהיטי במה כמו "שורת המקהלה", "פנטום האופרה" ו"המילטון", הסרט עוקב גם אחר החזרות על הצגה חדשה בכיכובה של השחקנית הטרנסג'נדרית אלכסנדרה בילינגס ("טרנספרנט"). הסיום האופטימי מספר על הביקורות הטובות להן זכתה ההצגה, ולא מגלה לנו שהיא ירדה מהבמה אחרי ימים ספורים.
אולם קאופמן, שבת (14.3) 15:30

איאן מק'קלן ב"כל העולם הוא ברודוויי"
איאן מק'קלן ב"כל העולם הוא ברודוויי"

מרסלין – אישה ותקופה

ארבעה סרטים על קולנוענים יש בפסטיבל. הצצתי באלה המוקדשים לפליני ולברטולוצ'י – שניהם במאים אהובים עלי במיוחד – ואיבדתי עניין (הסרט על פליני ממש מקושקש). על פורמן ראיתי סרט נהדר בפסטיבל חיפה האחרון, לכן החלטתי לוותר על הסרט הפחות מוכר שיוקרן באפוס. דווקא בסרט הצנוע על מרסלין לורידן מצאתי עניין, בעיקר בשל הדמות הייחודית והחיונית שעולה ממנו. אחרי ששרדה את בירקנאו והבינה שלא תראה עוד את הוריה, הצעירה היהודייה העבירה, כך היא מספרת בזיקנתה, שש שנים בזיונים של בחורים בלונדיניים. ב-1961 הצטלמה לסרטו התיעודי של ז'אן רוש "כרוניקה של קיץ", ראתה שזה לא מסובך ויצאה לעשות סרט על אלג'יר. סרטה של קורדליה דבוז'אק מדלג על נישואיה הראשונים, ומתמקד בזוגיות שלה עם הדוקומנטריסט הנערץ יוריס איבנס, שאיתו יצרה סדרה של סרטים בווייטנאם, סין והסביבה. לורידן מספרת שהמספר החקוק על זרועה שכנע את הו צ'י מין שהיא לא סתם בחורה במיני. אחרי מותו של בן זוגה האהוב, שהיה מבוגר ממנה בשלושים שנה, לקח לה שנים רבות לחזור לביים ולכתוב ספרים אוטוביוגרפיים שזכו להצלחה גדולה. לורידן עצמה מובילה את הסרט שצולם כשהייתה בת 90. היא נפטרה שבועות ספורים אחרי תום הצילומים.
אולם קאופמן, שבת (14.3) 17:30

"מרסלין – אישה ותקופה"
"מרסלין – אישה ותקופה"

ברסנס על ברסנס

הטוב מבין הסרטים שבהם צפיתי הוא דיוקן עשיר ומרתק של ז'ורז' ברסנס, האיש שרצה להיות סופר גדול ובגיל 30 הפך לשנסונר ולדמות מיתולוגית בתרבות הצרפתית. מתברר שברסנס נהג להנציח את עצמו ואת מכריו במצלמת פילם, כך שהסרט ערוך משלל סרטונים שהוא צילם, חלקם בטרם הפך למפורסם, בהם של המאהבות המבוגרות שפרסו עליו את חסותן ואפשרו לו לגדול כאמן. שיריו השנונים והנוקבים מושמים בקונטקסט אינטימי, חברתי ותרבותי, והסרט הוא תענוג מתחילתו ועד סופו.
אולם אסיא, שבת (14.3) 20:30

"ברסנס על ברסנס"
"ברסנס על ברסנס"

מירגה גרז'ניטה-טילה: מנצחת

ניצוח על תזמורות הוא אחד התחומים שעדיין מתמהמהים בפתיחת שעריהם לנשים (כפי שאפשר היה לראות בטקס האוסקר האחרון). ולכן מירגה גרז'ניטה-טילה ילידת ליטא היא דמות יוצאת דופן מכל בחינה. בגיל 30 היא הייתה לאישה הראשונה שהופקד בידיה הניהול המוזיקלי של התזמורת הסימפונית של בירמינגהם (קדמו לה שמות גדולים כמו אדריאן בולט וסיימון ראטל). כשהאישה הגפרורית עולה על הפודיום ומניפה את שרביט הניצוח, היא מציתה את התזמורת. סרטה הסימפטי של דניאלה שמידט-לנגלס פשוט מאוד בגישתו – צילום של חזרות, שיחה קצרה עם הכנר גדעון קרמר, מפגש עם הוריה וסבתה המוזיקאים של מירגה שמספרים על הזמרת הקטנה שהייתה למנצחת. אבל דמותה של גרז'ניטה-טילה כל כך כריזמטית וכובשת, והמוזיקה שהיא מפיקה מהתזמורת (מוצארט, ויינברג, דביסי) כל כך טובה, שתשמחו לבלות איתה 86 דקות. דרך אגב, את סרט התדמית על פלסידו דומינגו עזבתי אחרי כעשרים דקות מפאת השעמום, והאנטיפתיה שעורר בי הסקסיזם של הטנור הגדול.
אולם רקנאטי, חמישי (12.3) 18:00

עולמות המד"ב של אורסולה לה-גווין

אני בכלל לא מכירה את העולם של ספרות המד"ב, אבל את שמה של אורסולה לה-גווין שמעתי לא פעם, ולכן ביקשתי לצפות בסרטה של ארוון קארי. התוודעתי לאישה מעניינת וחסרת פחד, שהונעה לכתוב עוד ועוד ומצאה בית בתחום המד"ב לפני שיצירתה התקבלה גם מחוצה לו. לה-גווין, שהספיקה להתראיין לסרט לפני שהלכה לעולמה ב-2018, מדברת בכנות על התפתחות המודעות הפמיניסטית שלה ועל הרומן עם בעלה ההיסטוריון, שאותו פגשה על אוניה בדרכה לצרפת. מרואיינים נוספים, בהם הסופרים ניל גיימאן, מייקל שייבון ומרגרט אטווד מספרים על העולמות הייחודיים שיצרה, שבוחנים שאלות של מגדר ומיניות, ואלה מאוירים עבור הצופים באנימציה נאה. אחד משיאי הסרט הוא הנאום חוצב הלהבות נגד אמזון שלה-גווין נשאה בזקנתה, דווקא בטקס שבו קיבלה פרס מהמיינסטרים. חסרת פחד עד הסוף.
שבת 14.3, אולם קאופמן 14:00

"עולמות המד"ב של אורסולה לה-גווין"
"עולמות המד"ב של אורסולה לה-גווין"

ג'קסון פולוק: מוטות כחולים

קינוח זריז לסיום. הסרט הקצר הזה מצליח לקבץ ב-16 דקות כמה אבחנות מרתקות ומעשירות. "מוטות כחולים", שנחשב היום לאחד השיאים הגדולים של הציור האמריקאי, נמכר בחייו של ג'קסון פולוק ב-6,000 דולר, אבל אחרי שהחליף כמה ידיים, ב-1978 הגלריה הלאומית של אוסטרליה רכשה אותו ב-2.1 מיליון דולר, סכום שעורר שם למטה זעם רבתי (היום הוא מוערך ב-350 מיליון). לצד הסיפור כיצד הציור "כמעט הפיל ממשלה", היסטוריונים של אמנות מספקים ניתוחים קולעים ומאירי עיניים של החשיבות של "מוטות כחולים" ושל פולוק כפורץ דרך.
אולם רקנאטי, חמישי (12.3) 16:30 (לפני "ברנרד הייטינק")
אולם אסיא, שישי (13.3) 15:30 (לפני "אולאפור אלייסון בעקבות השמש")

"ג'קסון פולוק: מוטות כחולים"
"ג'קסון פולוק: מוטות כחולים"

← פסטיבל אפוס, מוזיאו תל אביב לאמנות, רביעי-שבת (11.3-14.3). לאתר הפסטיבל

מרוצים מחיי התרבות בתל אביב? בואו לענות על סקר טיים אאוט העולמי