סעו מפה: 9 סרטים מומלצים (ואחד קצר) בפסטיבל הקולנוע בירושלים

ביום חמישי הקרוב (18.7) ייפתח פסטיבל הקולנוע ירושלים ה-41, הפעם בצל המלחמה. למרות חוסר הסימפטיה אל ישראל ברחבי העולם, צוות הפסטיבל הצליח להרכיב רשימת סרטים נאה שקובצה מהפסטיבלים הגדולים.

>> פקחית, סקסית וראויה לאוסקר: סקרלט ג'והנסון עושה קסמים // ביקורת
>> "הדונם של סבתא" הוא סרט שנון ומצחיק – עד האגרוף בבטן // ביקורת

ויהיו גם אורחים מחו"ל: אתמול פורסם שאל אורחת הכבוד, השחקנית ג'ניפר ג'ייסון לי שהפסטיבל יקרין ארבעה מסרטיה (ממליצה במיוחד על "ג'ורג'יה אחותי"), יצטרף קוונטין טרנטינו, שכבר זכה לתואר ישראלי של כבוד. השניים יפקדו בנוכחותם הקרנה של "שמונת השנואים" שתתקיים ביום חמישי, 18.7, בשעה 16:45, רגע לפני הפתיחה הרשמית של הפסטיבל. כידוע, טרנטינו תמיד מבדר במפגשים עם קהל, ולכן כל הכרטיסים כבר נחטפו, אבל אולי תצליחו להתארגן על משהו.

בין הסרטים הבולטים – "אל תצפו ליותר מדי מסוף העולם" של הקולנוען הרומני הגדול ראדו ג'ודה ("מין חסר מזל או פורנו משוגעים") שזכה לביקורות מתפעמות בחו"ל. עדיין לא ראיתיו ולכן איני יכולה לספק המלצה מושכלת, אבל זה יהיה הסרט הראשון שאני מתכוונת לראות בפסטיבל. אני מתכננת לצפות גם ב"מייקינג אוף" של סדריק קאהן המעולה. לפי תקציריהם שני הסרטים עוסקים בסוגים שונים של עשייה קולנועית. בשורות הבאות תמצאו המלצות על תשעה וחצי סרטים שכבר ראיתי ואהבתי.

תלמה // Thelma

סרט הפתיחה של הפסטיבל הוא קומדיה חביבה על סבתא זפטא שיוצאת למסע ברחובות לוס אנג'לס, כדי להשיב לעצמה כסף שנגנב ממנה בהונאה טלפונית. הסרט נישא על כתפיה של ג'ון סקוויב הנהדרת בת ה-94, שאחרי עשרות תפקידים קטנים בטלוויזיה פרצה לתודעה לפני כעשור, כשהופיעה ב"נברסקה" של אלכסנדר פיין. אליה מצטרף ריצ'ארד ראונדטרי בן ה-81, מי שנודע בשנות השבעים כבלש הפרטי שאפט, והשניים מתגלים כזוג אנרגטי וחינני. במערכה האחרונה מופיע מלקולם מקדואל, גם הוא בן 81, כך שסרטו הראשון של ג'וש מרגולין הוא מחווה משמחת לב לכשרון ולכוח ההתמדה של דור הוותיקים. זאת מין קומדיית פעולה שמתקדמת בקצב הקלנועית, וגם אם יש חורים בעלילה, היא מהנה בהחלט. יש לציין שזאת בחירה שונה מאוד לאירוע הפתיחה בהשוואה לסרטים משנים עברו, כמו "פרזיטים" ו"משולש העצבות". נראה שבשל המצב החליטו בפסטיבל ללכת על אסקפיזם מרומם לב.

תוצרת אנגליה: הסרטים של פאואל ופרסבורגר // Made In England: The Films of Powell and Pressburger

בשנות הארבעים של המאה שעברה צמד הקולנוענים מייקל פאואל האנגלי ואמריך פרסבורגר היהודי-הונגרי יצרו יחדיו כמה מהסרטים היפים ביותר מעולם, בהם "הנעליים האדומות", "עניין של חיים ומוות" ו"נרקיס שחור". הסרטים האלה נודעו בצבעוניות מופלאה, בהמצאות עתירות השראה ובתשוקה סוערת, אך גם הסרטים בשחור לבן שיצרו בימי המלחמה כמו "A Canterbury Tale" קסומים ויפים להפליא. אחד המעריצים הגדולים ביותר של הצמד הוא מרטין סקורסזה, שגילה את סרטיהם בטלוויזיה כשהיה לכוד בבית כילד חולני, והוא מגיש את הסרט התיעודי הנהדר הזה מנקודת מבטו האישית. לצד רקע ביוגרפי (כולל קטעי ראיונות ישנים ומבדרים עם השניים) וניתוח של הסרטים, הוא מספר ומדגים כיצד הם השפיעו באופן ישיר על סרטיו שלו, בהם "השור הזועם" ו"עידן התמימות". סרטו של דיוויד הינטון הוא צפייה חובה לאוהבי "קולנוע טהור", כמו שסקורסזה מגדיר את יצירתם של הצמד החד פעמי הזה.

הסרט הנאצי של היצ'קוק // Hitchcock's Pro-Nazi Film

שמו של הסרט התיעודי הזה הוא פרובוקציה, אבל הוא מעורר תהייה שנענית באופן מעניין. ב-1944, בזמן מלחמת העולם השנייה, אלפרד היצ'קוק הגה וביים את "סירת הצלה", המתרחש כולו בתוך סירה שבה מתקבצים שמונה ניצולים אמריקאים ובריטים מספינה שטובעה על ידי צוללת גרמנית. בשלב מסוים הם מושים מהמים ניצול מאותה צוללת, ובהיותו ימאי הם מפקידים בידיו את ההגה.

מתברר שהסרט המשובח הזה נתקל בזמנו בהתנגדות עזה מצד שלושה אנשים מפורסמים. הראשון היה הסופר ג'ון סטיינבק ("ענבי זעם"), שכתב את התסריט על פי רעיון של היצ'קוק, וכעס על כך שדמות הגבר השחור עוותה בסרט לכדי סטריאוטיפ (גם השחקן קנדה לי, שהיה אקטיביסט לזכויות האזרח, לא חש בנוח עם התפקיד). סטיינבק אפילו דרש להוריד את שמו מהקרדיטים. שני האחרים היו מבקר הקולנוע בוזלי קראות'ר והעיתונאית עתירת ההשפעה דורותי תומפסון, שטענו ש"סירת הצלה" מאדיר את דמותו של הנאצי כ"סופרמן" (כפי שקוראת לו טלולה בנקהד בסרט) בעודו מציג את האמריקאים כחסרי יכולת, וככה לא מנצחים במלחמה.

את רוב הפרטים אפשר למצוא בדף הוויקיפדיה של "סירת הצלה", אך הבמאית דפנה באיוויר מוסיפה רקע על המעורבים בסיפור ומאיירת בחומרי ארכיון מאירי עיניים. זאת הערת שוליים מעניינת לקריירה של הקולנוען המיתולוגי, וחבל שהפסטיבל לא מנצל את ההזדמנות להקרין לצידה את הסרט שבו היא עוסקת.

 סנטוש // Santosh

סרט הביכורים של סנדיה סורי, שיצא מפסטיבל קאן עם זר של ביקורות טובות, יוצק כתב אשמה חריף נגד החברה ההודית המעמדית אל תוך תבנית של דרמת פשע משטרתית עשויה היטב. אחרי שבעלה השוטר נהרג בהפגנה, האלמנה הצעירה סנטוש (שהאנה גוסוומי היפהפייה) הופכת לשוטרת בעצמה. אחרי שלב התלמדות היא נעשית מעורבת בחקירת אונס ורצח של בת 14 מקאסטה נמוכה, ובהדרגה מתוודעת לחוסר הצדק המוסדי שהיא חלק ממנו. הסיקוונס הארוך שמציג חקירת חשוד באמצעות עינויים מעט מאתגר, אבל המערכה האחרונה עזה ומטלטלת. הדמות הכי מורכבת ומעניינת בסרט היא זו של מפקחת המשטרה הוותיקה (סוניטה רג'וואר המצוינת), שמדברת פמיניזם שוטף ומטשטשת את הקווים בין טוב לרע.

ד|א|א|א|א|א|א|ל|י! //Daaaaaali!i

קוונטין דופייה, הקולנוען הצרפתי שחתום על "שני גברים וזבוב" ו"מי שמעשן משתעל", יצר עוד קומדיה סוריאליסטית שטותית ומבדרת, והפעם היא מוקדשת לסוריאליסט המפורסם מכולם. לא פחות משישה שחקנים מגלמים את סלבדור דאלי האגו מניאק, שמוזמן לראיון בחדר מלון אך עוזב ברגע שהוא מגלה שאין שם מצלמה. אדוארד באר מצחיק במיוחד באופן שהוא מושך את המילים, אך גם כל שאר השחקנים – לפעמים הם מתחלפים באמצע סצנה – מיטיבים לעצב את הדמות הקריקטורית של הצייר הנרקיסיסט בעל השפם המסולסל. אנאיס דמוסטייה היא העיתונאית שמשכנעת אותו לחזור בטענה שהשיגה מצלמת פילם גדולה לצורך צילומי סרט תיעודי. זה מין חלום בתוך חלום בתוך חלום, ששואל איגיון עלילתי וחזותי מהסרטים של דאלי ובונואל, והוא מלא המצאות משעשעות לאורך 77 דקותיו. מומלץ כאתנחתא בין הסרטים הכבדים יותר.

יהלום פרוע // Wild Diamond

פעם נשים צעירות חלמו להגיע להוליווד. היום הן שואפות להיות משפיעניות רשת (ואז להגיע להוליווד). סרט הביכורים של אגאת רידינגר, שהתחרה על דקל הזהב, עוקב אחר ליאן בת ה-19' המתגוררת בדרום צרפת ומתחזקת עמוד אינסטגרם שבו היא מנסה לבנות את עצמה כאייקון אופנה (לצורך כך היא מפלחת אביזרי אופנה מחנויות). טלפון שמזמין אותה לאודישן לתכנית ריאליטי מעורר בה את התחושה שהיא קרובה להגשמת חלומה. כשאמה, שמביאה הביתה שלל גברים אנונימיים, מגחכת עליה, הצעירה שולחת לעברה תשובה מתריסה, המעידה על מודעות פמיניסטית בסיסית – וגם על ריקנות עולמה. יש כאן יותר פורטרט של דמות מאשר סיפור, אבל מאלו קביזי מרשימה בבכורתה הקולנועית והסרט מעצב דימוי עז ומלנכולי של דור אבוד. חלק מעוצמת ההבעה של "יהלום פרוע" נובעת מהפער שבין הוויזואליה הריאליסטית המחוספסת לבין הפסקול הנוגה בגוון קלאסי.

טאבו: עמוס גוטמן

במרכז הסרט התיעודי היפה זה על הבמאי הנפלא – שהלך לעולמו בגיל 38 אחרי שהשלים ארבעה סרטים באורך מלא – נמצא ראיון מצולם שערך ממש בימיו האחרונים, כשמחלת האיידס המוכחשת ניכרה היטב על פניו הגרומים. זה ראיון כן ועצוב שמעיד על מודעות עצמית גבוהה. פרט לעמוס גוטמן מתראיינים בסרט אנשים בודדים שהיו קרובים אליו – אחותו ובן זוגו – וגם הם אינם מדלגים על המהמורות באופיו. שאולי מלמד מתבונן בתשומת לב בסרטיו הארוכים והקצרים של גוטמן, שהביאו לקולנוע הישראלי סוג חדש ואחר של רגישות אומנותית, ומצליב דימויים מתוכם להדגשת ייחודו כיוצר. זהו דיוקן אינטימי ומהורהר של אמן להט"בי – לפני שהמונח היה קיים – שהתקשה למצוא את מקומו בחברה ובתרבות הישראלית, ולכן הוא שינה אותה. סרטו האחרון, "חסד מופלא", זכה בפרס וולג'ין לסרט הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע ירושלים 1992 (הוא ניצח את "החיים על פי אגפא"), ולכן זה המקום הנכון לצפות גם ב"טאבו: עמוס גוטמן".

כובשים את ונציה // Taking Venice

ב-1964 הממשל האמריקאי החליט לראשונה להתערב בביאנלה של ונציה. אלה היו ימי המלחמה הקרה והמטרה היתה לנצח את הקומוניסטים בכל מקום שאפשר – על פני כדור הארץ וגם מחוצה לו – ולהוכיח לעולם שקפיטליזם יכול להניב אומנות גדולה. האוצר אלן סלומון, שהפך את המוזאון היהודי בניו יורק למקום לוהט, נבחר להוביל את כוח המשימה. סלומון גילה שהביתן האמריקאי הישן במתחם התערוכות של הביאנלה אינו מספק, וקיבל אישור מילולי להציג את רוברט ראושנברג, ג'ספר ג'ונס ואומני פופ-ארט נוספים בבית הקונסוליה האמריקאית על גדת התעלה המרכזית. התערוכה הכתה גלים, אבל אז התברר שהצגתה מחוץ למתחם עלולה לגרום לפסילתה. סרטה התיעודי אמיי וולך מתאר באופן מפורט, עשיר וסוחף את הרגע שבו מרכז הכובד של עולם האומנות עבר מפריז לניו יורק, דרך ונציה.

שוגרלנד אקספרס // Sugarland Express

לרגל חמישים שנה לסרט הראשון שסטיבן ספילברג ביים לקולנוע ("דואל" נוצר כסרט טלוויזיה), הפסטיבל מציג עותק מחודש שלו וזאת הזדמנות נדירה לתפוס אותו על מסך הקולנוע (גם אם זה המסך הלא-מאוד-גדול של אולם 2). התסריט, שנכתב בהשראת אירועים אמיתיים, מספר על אישה (גולדי הון בתפקיד לא טיפוסי) שמבריחה את בעלה מהכלא, והשניים יוצאים לגאול את בנם מהמערכת שמאיימת להרחיק אותו מהוריו. בדרכם הם לוקחים שוטר כבן ערובה, וזה הופך לסרט מרדף לרוחבה של טקסס, כשבעקבותיהם דולק עדר הולך וגדל של מכוניות משטרה. כבר בגיל 28 הדגים המאסטר הצעיר את כשרונו הגדול בשילוב אקשן סוחף עם דרמה אנושית. שנה אחרי כן הוא ביים את "מלתעות", והשאר הוא היסטוריה.

שום דבר מיוחד

סרטה של אפרת ברגר נמשך רק 14 דקות, אך העבודה עליו נמשכה חמש שנים והוא מלא כל טוב. על בסיס ראיון שהבמאית ערכה עם העובדת הזרה מיילין מלניו על שגרת יומה המשמימה כמטפלת באישה זקנה ועל חלומותיה לעתיד, היא יצרה סרט יפהפה, המשלב טכניקות שונות של צילום, אפקטים חזותיים ואנימציה. מלנכולי, משעשע ועתיר המצאות, הסרט שקטף פרסים בפסטיבלים בחו"ל יוקרן בתכנית 1 של קולנוע ישראלי קצר ב-21.7 בשעה 12:30.

>> פסטיבל הקולנוע ירושלים, 18-27.7. עוד פרטים, תוכניה מלאה וכרטיסים כאן