שמישהו יתן להם אוסקר: עוד 5 סרטי איכות מומלצים מפסטיבל חיפה

במהלך שלושה ימים בפסטיבל חיפה צפיתי בעשרה סרטים, כמה מהם אהבתי מאוד ומכמה התאכזבתי, בהם "ערך סנטימנטלי" של יואכים טרייר, שגרף את הפרס השני בפסטיבל קאן וזכה לביקורות משתפכות. לטעמי יש בו רעיונות נרטיביים יפים, אבל למרות המשחק המצוין מצאתי שהטיפול הדרמטי בתמות המרכזיות שטחי ולא משכנע. בחרתי להמליץ על חמישה סרטים שאהבתי מאוד, ושיש להם הקרנות נוספות בהמשך הפסטיבל. יש לציין שבינתיים נוספו הקרנות לכמה מהסרטים היותר מבוקשים, בהם "הסוכן החשאי" שעליו המלצתי בשבוע שעבר. 

>> הלאה כרמלה: 8 סרטים מומלצים לתפוס בפסטיבל חיפה
>> העיר הטעימה: 31 מקומות מומלצים לאכול ולשתות בחיפה

1. לא היה לי אלא כלום

סרטו התיעודי של גיום ריבו מספק הצצה מרתקת אל מאחורי הקלעים של עשיית "שואה" המונומנטלי ופורץ הדרך של קלוד לנצמן, עליו עבד במשך 12 שנים. ריבו נסמך על כתבים של לנצמן ועל קטעים שלא נכנסו לסרטו, ומגיש שיעור מאיר עיניים בעשייה תיעודית. כשלנצמן החליט שסרטו יעסוק במוות, ולא בהישרדות, הוא חיפש את הדרך לגעת במוות (לדבריו, מחסור במסר אופטימי גרם לכך שהוא לא הצליח להשיג תורמים אמריקאים). לצד ניצולים שעבדו בתוך תאי הגזים – שהזכור בהם הוא הספר אברהם בומבה – הוא רצה לראיין את הפושעים הנאצים, אך אלה היו סרבנים. אז הוא ארגן לעצמו זהות שקרית ומצלמה נסתרת, אבל גם זה לא תמיד עבד, כי בשנות השבעים הטכנולוגיה היתה מסורבלת והנאצים היו חשדנים (אחד שבכל זאת הסכים להתראיין בעבור תשלום נאה, בלי לדעת שהוא מצולם, מצא לעצמו צידוק מפותל). רק כשלנצמן הגיע לפולין וראה את השלט טרבלינקה – שם הכפר שלצד מחנה ההשמדה – הוא הבין שכדאי לשוחח גם עם האנשים שגרו ליד. אחד מהם טוען שהוא מזהה שלנצמן יהודי כי הוא מדבר צרפתית במבטא יהודי. זהו נספח מעניין מאוד ל"שואה", אך הוא מומלץ גם עבור מי שלא צפה בסרטו של לנצמן.
>> שישי, 10.10, סינמטק, 10:00

2. החבר השקט

החותם המיוחד של אילדיקו אניידי ("על גוף ונפש") ניכר בכל שוט בסרטה היפהפה והכובש, הטווה שלושה סיפורים בעידנים שונים, שכולם מתרחשים באוניברסיטה גרמנית עתיקה (הסרט צולם במרבורג) ובגן הבוטני שלה. שלושת הסיפורים עוסקים ביחסים בין בני אדם לצמחים, ומעלים את השאלה אם יש להם חיים תבוניים. החבר השקט שבכותרת הוא עץ הג'ינקו הגדול, שלפעמים נדמה שהסרט מסופר מנקודת מבטו. בשנת 1908 גרטה היא האישה הראשונה שמתקבלת ללימודים בחוג לבוטניקה, ב-1973 הסטודנט האנס מטפל בגרניום של הסטודנטית שעליה הוא דלוק, וב-2020 פרופסור טוני וונג (טוני לונג מ"מצב רוח לאהבה") מנצל את סגר הקורונה כדי לערוך ניסוי בעץ השקט. החיבור בין הסיפורים השונים, שנפרשים על כמה עונות, הוא רעיוני ורגשי, והסך הכל הוא מסה קולנועית קוסמת, משוכה בהומור ובאמפתיה.
>> שישי, 10.10, טיקוטין, 20:00

3. צליל של נפילה

סרטה הגרמני של מאשה שילינסקי, שמוקדם יותר השנה הוקרן גם בפסטיבל ירושלים, הוא מעין אפוס משפחתי כפרי הנפרס בסדר לא כרונולוגי על פני ארבע תקופות, מתחילת המאה שעברה ועד ימינו. כתבתי "מעין אפוס" משום שזה סרט אליפטי ואימפרסיוניסטי. אין כאן סיפור סוחף, אלא מארג זמנים מבלבל וחילופי נקודות מבט מבלבלים עוד יותר (לקח לי זמן להבין שהגבר קטוע הרגל והצעיר קטוע הרגל הם אותו אדם). אבל המבע הקולנועי חושני ומלטף וכל סצנה בפני עצמה יפה להפליא, ובהדרגה הדברים מתחברים למסה לירית על הגורל הנשי (הילדה הבלונדינית עם הצמות שבפוסטר היא האמא שלא מבינה בדיחות בתקופה מאוחרת יותר). הסרט זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן והוא חושף בפני הצופים כשרון קולנועי גדול. קחו נשימה ארוכה (149 דקות) ולא תצטערו.
>> שבת, 11.10, טיקוטין, 20:15

4. משמרת מאוחרת

בשווייץ יש מחסור הולך וגובר באחיות, וסרטה האינטנסיבי והמצוין של פטרה וולפה מראה לנו מה זה אומר. הסרט עוקב אחר אחות נדיבת לב ומיומנת מאוד, שבמהלך משמרת ערב בבית חולים בציריך היא מתרוצצת בין החדרים ובין החולים (בהם בעלי ביטוח פרטי המצפים ליחס מיוחד) ועושה כמיטב יכולתה להספיק הכל ולספק את כולם. שלא כמו בסדרות בתי חולים, אין כאן התמודדות עם מקרי קיצון, אלא ניסיון להראות ערב טיפוסי, וזה מספיק דרמטי ומלחיץ בשביל להחזיק אותנו חסרי נשימה. לאוני בנש הנהדרת ("חדר מורים") מובילה את הסרט באון, והבימוי האלגנטי והשוטף של וולפה – שבחרה בתנועות מצלמה ארוכות וחלקות המדמות את המקצוענות של הגיבורה – תורם לעוצמת החוויה.
>> שבת, 11.10, רפפורט, 11:30. שני, 13.10, אודיטוריום, 13:45

5. בלו מון

בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה לורנץ הארט וריצ'ארד רוג'רס כתבו יחד רבים מהפזמונים האמריקאים היפים ביותר, בהם "My Funny Valentine" והשיר שבכותרת. הארט נמוך הקומה נהג להתאהב באנשים שלא התאהבו בו בחזרה והטביע את יגונו במשקה, מה שהקשה על השותפות. בתחילת שנות הארבעים רוג'רס החליט לכתוב עם תמלילן אחר – אוסקר המרשטיין ג'וניור – ויחד השניים שינו את פני המחזמר. סרטו של ריצ'ארד לינקלייטר מתרחש ב-31 במרץ 1943 – ליל הבכורה של "אוקלהומה!", שמונה חודשים לפני מותו של הארט. מסיבת הפרמיירה נערכת בסארדי'ס במנהטן, ואשף המילים המריר (אית'ן הוק בתפקיד חייו) מקווה לשכנע את רוג'רס (אנדרו סקוט הנפלא) לשוב לכתוב איתו. הוא גם מאמין שהלילה יצליח לשכנע את בת טיפוחיו היפה אליזבת (מרגרט קוואלי) לשכב איתו. עד שהם יגיעו הוא משוחח עם הברמן (בובי קנבאלה) על משמעות הסוף של "קזבלנקה" ועם הסופר א"ב ווייט על העכבר שמבקר בדירתו. רוברט קפלאו כתב תסריט נבון, שנון ועצוב על איש נבון, שנון ועצוב, ולינקלייטר ושחקניו הוציאו ממנו את המיטב. "בלו מון" חודר עמוק ללב ונשאר שם שעות אחרי תומו. אם לא תספיקו לראותו בחיפה, הוא יוקרן בקרוב גם בפסטיבל הקולנוע הגאה בתל אביב.
>> שני, 13.10, טיקוטין, 20:30

>> פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-41 חיפה, עוד פרטים וכרטיסים: https://www.haifaff.co.il/