מטאור: כישלון לוגיסטי מטורף והופעה אחת בלתי נשכחת
ההופעה המדהימה של פליינג לוטוס לא יכולה לפצות על מחסור במים, היעדר צל מול הבמות, תורים בלתי נגמרים ובעיות קשות בסאונד. ממטאור ציפינו ליותר, הרבה יותר
המרחק בין כדור הארץ לשמש הוא 149,600,000 ק"מ. המרחק בין ישראל לאירופה הוא 3,037 ק"מ. המרחק בין פסטיבל מטאור, כפי שנתפס בתודעה הצרכנית, לפסטיבל שהתקיים בפועל במהלך סוף השבוע הוא לא מדיד. אילו היה, זה היה משהו בין 3,037 ק"מ ל-149,600,000 ק"מ. מרחקים עצומים שאף אדם לא צפה. הזמן היחיד בו הפער הצטמטם ואולי הגיע לנקודת האפס היה כשפליינג לוטוס עלה לבמת נוגה וקירב את השמש לכדור הארץ ואת מטאור לסטנדרטים אירופאיים. זה הישג גדול, להביא לפסטיבל זעיר יחסית בלהבות הבשן את "ג'ימי הנדריקס של דורנו", כמו שתיארה אותו שדרנית Radio 1 מארי אן הובס. ופליילו (פליינג לוטוס), על במה תלת ממדית שממחיזה תודעה מפוזרת, ניגן כמי שיכול לחבר בין הארצי והרוחני, הגוף והנפש, האינטלקט והאינסטינקט הרגשי – אבל לא באמת הצליח לפצות על הכשלים שהפכו את מטאור לפסטיבל חובבני במונחים לוגיסטיים.
וזה מצער. נרנג'ה היא חברת הפקות שהגיעה למעמד הנדיר של הטאלנטים שלה. היא נקודה זרחנית בשמיים אפורים. ערן אריאלי, האדם שדחף לבדו תעשייה עצלה, שהתחיל מקלקסיקו בבארבי, המשיך לרדיוהד בפארק הירקון ועבר לפסטיבל בסדר גודל בלתי נתפס במיקום חלומי – הוא הפליילו של המפיקים. אולי בגלל זה הפסטיבל היוקרתי והיקר כל כך חטא בהיבריס וכשל בכל מה שקשור לתשתיות ולהתמודדות המאוחרת עם הביטולים הפוליטיים.
הרצון הטוב ניכר לאורך כל הדרך. זאת לא רק האהבה הגדולה למוזיקה שמניעה את המפעל המרשים של אריאלי, אלא גם מקצועיות שהתבטאה כמעט בכל דבר אפשרי: האתר הנלווה לפסטיבל, הבוקינג הראשוני והחילופים הזריזים, הקריאה לאמנים מקומיים, העמידה במכבש הלחצים שיצרו חברי ה-BDS החרוצים, המענה החכם בפייסבוק, הפרסום, השילוט, השימוש האסטרטגי בביטול של לנה דל ריי – על כל אלה ועוד, נרנג'ה היא באמת גוף שמימי שנע במערכת השמש. ועדיין, אין הסבר מספיק טוב לכך שהביטולים המקדימים (לנה דל ריי, אוף מונטריאול וכו') דוממו את נרנג'ה בימי הפסטיבל עצמו: מה קרה לג'ינג'יות? איפה ליטל סימז? למה האני דיז'ון לא עולה על הבמה? והיה גם דודו טסה, שנקרא להחליף את אוף מונטריאול ברגע האחרון אך בוטל כשהיה בדרך לפסטיבל בגלל הלו"ז המשובש שתיפקד כמו תחבורה ציבורית בישראל – כלומר לא תיפקד. ההופעות הקדימו (פאוסט עלו 40 דקות לפני הזמן), איחרו (זהבה בן אף נאלצה לעבור לבמת מאדים הקטנה יותר) והתקלות הטכניות היו רבות ומביכות לפרקים (המיקרופון התקול בסקסופון של קמאזי וושינגטון, בעיות הסאונד שאילצו את דודו פארוק לרדת מהבמה).
עוד שיבושים שהעיבו על שלושת הימים שהיו אמורים לעבור באופוריה: תורים משתרכים בכניסה, שעלו לחלק גדול מהקהל בהופעות שלמות. מי שהקדים, עמד בתור בין שעתיים לשלוש עם ערימות של ציוד. מי שאיחר והגיע בשעות הלילה, נכנס בקלות יחסית. התור נחלק לארבעה שלבים מייגעים – הראשון עם האוטו, השני בקבלת צמיד לפסטיבל, השלישי (אולי הגרוע מכל) בבידוק הראשוני והרביעי בבידוק הסופי שכלל גלאיי מתכות שמדי פעם צנחו אל הקרקע. חוץ מהתסכול הגדול, היו גם החרמות של חפצים ואוכל – דאודורטנים, צנצנות של נוטלה וקרמים להגנה מהשמש. בהמשך, עם הלשון בחוץ, גילו באי הפסטיבל שאין מקום בקמפינג והקימו אוהלים במקומות לא מסומנים. הכאוס, כמו שאפשר לדמיין, זלג לכל עבר.
במתחם הקמפינג, שהוקם סמוך לשלוש במות (נפטון, צדק ושבתאי) שפעלו בעוצמה עד אור הבוקר, לא היו מספיק מקורות מים. גם המקורות שהיו עבדו בקושי והמתקלחים נאלצו לסבול הפסקות ארוכות וחוזרות (כפי שהעידה בטוויטר אחת המבלות: "המים נפסקו באמצע, המון בנות עומדות ערומות חסרות אונים עם שמפו בשיער מחכות שיקרה משהו. המים חזרו, כולן שמחות, ושוב הפסיק אחרי דקה. אחלה ארגון, פסטיבל מטאור"). שלוש הבמות היו צמודות זו לזו, פנו לכיוונים דומים וגרמו לסאונד להשתבש. האמנים בלעו את הרוק בזמן שהקהל ניסה להבין בכוח למי הוא מקשיב – ליאנג לין? לאיוון סמאדג'? לג'ספר ג'יימס? אין לדעת. גם השילוט בקושי נראה ולכן ההתמצאות בשטח גררה הרבה בלבול. בעיות נוספות היו בצמידי הטענת הכסף – פרקטיקה שמעליבה צרכנים ומשום מה ממשיכה להתקיים בישראל; מעט מדי בקבוקי מים בברים (בעלות של עשרה שקלים לבקבוק קטן); אוכל יקר להחריד (40 ש"ח למנת ג'אנק פוד); חניה לא מסומנת ויותר מהכל, היעדר צל. דווקא בפארק הפקאן, ליד נחל, בין עצים – לא היה צל. מעט הציליות שהיו הוקמו בצדי הבמה ולא במרכז – כך שבימים הרותחים, בזמן הופעות כמו זו של זהבה בן וקמאזי וושינגטון – היה צריך לבחור האם להיטגן תחת השמש הקופחת או לראות את ההופעה מהצד הרחוק, תחת צל, בצפיפות נוראית. הטפטפות, שעבדו בקרטוע, לא עזרו לתחושת ההישרדות.
ערימת השגיאות, חוץ מהנזק הישיר שגרמה לו – חלק מהאנשים פשוט ברחו מהפסטיבל, גרמה גם לנזק עקיף ומשמעותי – ההופעות עצמן, מהנות ככל שהיו, לא דחקו את הסבל לפינה. לא פליילו שהמוזיקה שלו היא מסאז' לרקמות, אבל גם מעוררת מחשבה; לא סולווקס שהצטיינו בכל – הסט המפואר, הבמה המושקעת והאווירה ששמורה רק ללהקות כמו אל סי די סאונדסיסטם; לא פושה טי ודנזל קארי שבלטו בגזרת ההיפ הופ – כל אחד מהצד האחר של המתרס; לא הקול היפהפה של מייק מילוש; לא ההצגות והכריזמה של דודו פארוק; לא ההומור של באטלס; לא התאורה האפילפטית בהופעה של הילה רוח; לא התבונה המוזיקלית של קותימן והאורקסטרה; לא הטירוף של טאטרן; לא הטמפו הייחודי של טורנדו וואלס; לא העוצמה הטבעית של זהבה בן ולא הנוכחות של קמאזי וושינגטון בקהל.
ואולי וושינגטון הוא הסמל הגדול מכל לאופן שבו כישלון לוגיסטי יכול להרוס את החוויה כולה. דווקא וושינגטון, השם הגדול ביותר לצד פליינג לוטוס, עלה על הבמה בשעות הרותחות של יום שבת. במקום הופעת שקיעה שתוביל את המעבר הנדרש בין היום ללילה, הוא עלה לבמה ב-13:00. מלבד העובדה שהמיקרופון של הסקסופון כשל גם אחרי שהוחלף, החום דחק את האנשים לצדדים וקמאזי כסולן נבלע בגלל המיקום הבעייתי. במקום מסע בתולדות הג'אז וקבלה של המסרים שתיאר על הבמה וניגן כמטאפורה (פלורליזם במקום פוליטיקה של זהויות), זאת היתה הופעה דקורטיבית, סתמית, שעברה ברקע.
למטאור, שלדברי המארגנים היה רק הראשון במסורת מתהווה, יש הרבה ללמוד אפילו מאינדינגב המאורגן להפליא – וחבל שזה לא נעשה קודם, עוד לפני שתיכננו את האופרציה מול החרמות. גם הבעת סלחנות, בגלל שזאת הפעם הראשונה, נעצרת בגבול מסוים – והגבול הזה עובר ב-670 ש"ח לכרטיס מלא. זה הרבה כסף שאמור היה להיות מושקע בכל החוסרים והבעיות, או לפחות בחלק מהם. גם יוזמות מופלאות צריכות להיות מגובות ביכולת, בטכניקה ובניסיון – אלא שבמקרה הזה השמש נשארה רחוקה מכדור הארץ.
אבל תודה על פליינג לוטוס.