יוצאות קבוע

סיפורה של בובה

מיכל ואלונה הלכו לרכוש בובות שמכינות נשות שבט הג'האלין, ויצאו עם שיעור מרתק בהיסטוריה מקומית

בזאר של פרויקט לועבה חילווה (צילום: מיכל ורשאי־ארלוק)
בזאר של פרויקט לועבה חילווה (צילום: מיכל ורשאי־ארלוק)

מיכל היא אימא, תל אביבית מצויה ושוחרת תרבות הספה, ואלונה (10) היא בתה הלומדת בכיתה ד' בגבריאלי ומחפשת הרפתקאות. בכל שבוע הן ייצאו יחד לבילוי משותף ברחבי העיר וישתפו בחוויותיהן, כדי שתוכלו לדעת לאן כדאי ללכת ומאיפה אולי שווה להתרחק. והפעם: ביקור בבזאר של פרויקט לועבה חילווה, הכולל בובות שמכינות נשות שבט הג'האלין מהגדה המערבית.

אימא: "אלונה, מה עשינו בצהרי שישי?".

אלונה:
"הלכנו לשוק הפשפשים".

אימא:
"למה?".

אלונה:
"נסענו לקנות בובות שנשים ונערות בדואיות רקמו בעבודת יד".

אימא:
"ומה מיוחד בבובות האלו? איפה גרות הנשים והנערות שהכינו אותן?".

אלונה:
"בכפר שאני לא זוכרת איך קוראים לו".

אימא:
"קוראים לו חאן אל אחמאר – 'החאן האדום' – והוא נמצא בגדה המערבית. מתגוררות בו משפחות משבט שנקרא הג'האלין".

אלונה:
"נכון. ופגשנו שתי נשים ישראליות שעובדות בעמותה שעוזרת לנשים הבדואיות מהכפר הזה".

אימא:
"למה הן צריכות לעזור להן?".

אלונה:
"כי פעם לפני שקמה המדינה השבט שלהן גר בנגב והם היו רועי צאן, אבל אז סילקו אותם משם, והם נדדו הרבה זמן עד שהם מצאו לעצמם מקום בירדן".

אימא:
"ואז מה קרה?".

אלונה:
"השטח שהם גרו בו בירדן הפך להיות שטח של מדינת ישראל, ומדינת ישראל לא רצתה שהם יישארו בו".

אימא:
"והמדינה התחילה לנגוס בשטחים של הכפר שלהם ובשטחי המרעה שלהם, ומאז גם קשה להם להתפרנס וגם הם מפחדים שבסוף יצליחו לגרש אותם".

אלונה:
"נכון, וזה לא יפה".

אימא:
"מה לדעתך צריך לעשות?".

אלונה:
"לעזור להם".

אימא:
"אבל את יודעת שהם לא אזרחי מדינת ישראל".

אלונה:
"מה אכפת לי!".

אימא:
"מבחינתך מי שגר בשטח של המדינה שלך, את צריכה לעזור לו".

אלונה:
"בדיוק".

בזאר של פרויקט לועבה חילווה (צילום: מיכל ורשאי־ארלוק)
בזאר של פרויקט לועבה חילווה (צילום: מיכל ורשאי־ארלוק)

אימא: "אני ממש ממש מסכימה איתך. והנשים האלו שפגשנו היום, ענת וגליה, הגיעו לכפר כדי לעזור לנשות השבט, והן גילו שהמעמד של הנשים שם לא מי יודע מה".

אלונה:
"נכון. הן סיפרו לנו שנשים שם לא מתחתנות עם מישהו שהן אוהבות, אלא עם בני דודים שלהן".

אימא:
"למשל. ובאופן כללי שהמעמד שלהן נמוך. והן חשבו איך להעצים אותן. ואיך הן עשו את זה?".

אלונה:
"הן לימדו אותן לרקום בובות, והן מוכרות אותן עבורן ונתנות להן את הכסף".

אימא:
"איך הן ידעו ללמד אותן את זה?".

אלונה:
"כי גליה מלמדת עיצוב בובות. והיא לימדה אותן. הנשים המבוגרות שפעם רקמו, נזכרו איך לרקום, והצעירות למדו".

אימא:
"ולבובות האלו קוראים 'לועבה חילווה' שזה בעצם־".

אלונה:
"'בובה יפה', והן באמת יפהפיות ומיוחדות. בדרך כלל כתוב על כל בובה את השם של מי שרקמה אותה, אבל על שלי לא היה, אז אני לא יודעת. מה נעשה?".

אימא:
"נצטרך לדמיין מי רקמה אותה".

אלונה:
"אני אמציא למי שרקמה אותה שם וככה אקרא גם לבובה".

אימא:
"איך?".

אלונה:
"רנא".

אימא:
"שם יפה. תגידי, מה זה עשה לך לקנות את הבובה הזו?".

אלונה:
"זה עשה לי טוב, כי אני יודעת שכשאני קונה אותה אני עוזרת להרבה נשים. וגם יש לי עכשיו בובה נורא יפה. אבל זה גם עצוב".

אימא:
"מה עצוב?".

אלונה:
"שהם עניים, ואין להם תנאי מחיה טובים כמו שלנו, וצריך לעזור להם".

אימא:
"ענת אמרה שהן נוסעות פעם בשבוע לעזור להן".

אלונה:
"גם אני רוצה לעזור להן".

אימא:
"אנחנו יכולות להצטרף אל ענת וגליה מתישהו".

אלונה:
"כן!".

בזאר של פרויקט לועבה חילווה (צילום: מיכל ורשאי־ארלוק)
בזאר של פרויקט לועבה חילווה (צילום: מיכל ורשאי־ארלוק)


אימא:
"ומה עשינו עוד בשוק הפשפשים אחרי הבובות?".

אלונה:
"הלכנו למסעדה שקוראים לה פועה".

אימא:
"ומה מיוחד בה?".

אלונה:
"שכל הפריטים שיש בה הם מהשוק. הריהוט, הכלים, התמונות, המפות".

אימא:
"יש בה תחושה אקלקטית כזאת. זה יפה בעינייך?".

אלונה:
"מאוד! וגם האוכל שם ממש טעים. רק שהמלצרית קצת עצבנה אותי".

מיכל:
"יכול להיות שזה כי זה שהמקום היה עמוס והיא הייתה קצת בלחץ?".

אלונה:
"לא, זה לא קשור. היא הייתה מעצבנת. 'אין לנו קולה, אין לנו כזה, אין לנו את זה, אני הולכת'".

אימא:
"אוקיי".

אלונה:
"מעצבנת".

אימא:
"אבל היה שם כיף".

אלונה:
"נכון, וטעים".

אימא:
"עכשיו, דברי אליי בציונים גברת".

אלונה:
"חמש".

ציונים

אלונה: 5/5
מיכל: 5/5

ניתן לרכוש בובות דרך אתר עמותת ידידי הג'האלין