זיכרונות מהגומחה: פרידה מבר הרוקוקו שייסגר בסוף החודש
בעלי דעה, מחוסרי כל, ילדות משוררות, נערים יפים - בר הרוקוקו (לשעבר הקורדרוי) באלנבי הכיל את קהל הבליינים המגוון ביותר בעיר. שי סגל נפרדת מהמקום בו הכירה את חבריה הטובים ואת אהובה
נתתי חיבוק לעפר שבדיוק נכנס לאחל לי מזל טוב והדבר הבא שאני זוכרת זה רצפה. רצפת העץ השומנית שפי כמעט נישק. זה היה הרגע שהגוף שלי יצא לעצמאות והותיר את מה שמכונה "אני" בעבר. איבדתי את ההכרה במרפסת של אלנבי 99 ביום הולדתי ה־25. לא חיכה לי מסע אסטראלי. כל מה שקרה זה שהעולם נעצר. היה חושך ואז הקצתי במיטתי. חבריי אמרו לי שזה GHB . שהשארתי את הכוס שלי ללא השגחה בגומחה שכבר אז פעלה בעוצמות של דייסון 8V. באתי לקורדרוי כדי להעביר את קטנותי ויצאתי אל מחוץ לזמן. זה הזיכרון החזק ביותר שלי מהשנים ההן, כשהרוקוקו, "הרוקו", היה קורדרוי. זיכרון של כלום אחד גדול.
>> תוגת ההיפסטרים – בר הרוקוקו נסגר
ישבו שם בעלי דעה ומחוסרי כל, ילדות משוררות ונערים יפים, דור שהצטופף עם דור שהחליף דור, ובאוזני כולם התנגן השיר המכוער של הזמרת מרדית' ברוקס מ־1997, “Bitch”. "אני שונאת את העולם היום", היא שרה, וקולקטיב הקורדרוי הפך בדיזולב חסר משמעות לקולקטיב הרוקוקו. מעט השתנה. כלום לא השתנה. הרוקו המשיך לפעול במתכונת של חיה רדופה. לימים נפלטו אליו בליינים מהאוצר והומלסים טריים. קארין, אישיות חשובה בבר, התרוצצה כדי לשמור על הצביון שלו.
הרוקו התרוקן מאנרגיה והתמלא באנרגיה, התרוקן והתמלא, כך שוב ושוב עד שבאחד הלילות המוות ביקר שם. בעלי הדעה בכו. הילדות בכו. השיר של ברוקס לא התנגן. מאונט אירי כתב ש"כשמוות אמיתי נכנס הביתה, כל השירה נאלמת", וככה היה.
תוך מספר ימים הרוקוקו ייסגר בגלל עניינים לוגיסטיים וישאיר אחריו בליינים לעגנים ובליינים שרואים בסוף סמליות. חלק מאלה ואלה, הצינים והמתרפקים, יודע שחיינו בו כמו בשיר של ג'ינג'יות. סוף שבוע אחרי סוף שבוע אחרי סוף שבוע, בלי כוונה להישבר. הכרתי את חבריי הטובים ביותר שם, וגם את האדם שאני אוהבת מכל, שהיטיב לסכם: איט וואז דה בסט אוף טיימס, איט וואז דה וורסט אוף טיימס.