הצללים של "צללים" נולדו בשבעה באוקטובר, והתגשמו רק במועדון
"ופתאום מתוך החשכה המנחמת עלתה לי השראה והתחלתי ליצור את המופע "צללים - Shadows" שמציג בקולבו בימים אלו. אולי כדי להוציא אנשים מהבית, אולי רק כדי להזיז את עצמי לעבר היצירה ולא הדיכאון" // אורי גולעד, היוצר של ההצגה האימרסיבית, בטור מיוחד על הפחד עצמו
בשביעי באוקטובר קמתי באוהל שלי, מרעש של טילים שמתפוצצים מעלי. בשעות הבאות ניסיתי לנער מעצמי את ההאנגאובר, ולהתמודד עם הסיטואציה שהולכת ומתבהרת, שבה אף אחד לא בא לחלץ אותנו. הייתי חלק מאירוע ההפקה של מידברן, עוד אחד מהאירועים שקרו בעוטף עזה ביום הנורא ההוא. אחרי שעות בשטח, כששורדים מהנובה שהתחילו להגיע אל השדה שבו שהינו, הבנו שאנחנו צריכים לצאת משם. בשיירות של שלושה רכבים כל פעם לקחנו את הדרך הארוכה דרומה על מנת להצפין רחוק מהכאוס. בגלל בחירות רנדומליות והרבה מזל כמעט כולנו יצאנו בחיים מהאירוע, מלבד חגית רפאלי-מישקין ז"ל, שרק יותר מידי זמן לאחר מכן גילנו על גורלה.
>> "הקול הייחודי שלו יחסר": אנשי תרבות נפרדים מעפרי גופר ז"ל
אחרי שהגעתי הביתה התרסקתי על הספה, בכיתי והלכתי לישון. משהו נשבר. בחודשים הבאים אני והספה נשארנו חברים טובים מידי. לא היה לי כח להיפגש עם אנשים או לצאת. היו כל כך הרבה סיפורים שונים לכולם וכולנו סבלנו. הייתה הרגשה של חוסר תקווה שאולי עדיין מהדהדת בכולנו.
יום שלישי אחד קיבלתי טלפון מאדיר דהן, הבעלים של הקולאבו וחבר קרוב. "מה איתך?" הוא אמר. "כלום" אמרתי, כי מה אומרים במצב כזה? אפילו בשביל להוציא מהפה את הקלישאה של ה"בהתאם למצב" לא היה לי אנרגיות. לא עברה חצי שעה ואדיר ובת זוגתו קירה היו אצלי בדירה. אחרי שכנועים רבים, הם איכשהו הצליחו לגרד אותי מהספה ישר אל הקולאבו. כשנכנסתי הבנתי מה הם בנו שם. הקולאבו יצרו מרחב ריפוי. לא בקטע היפי עם בריכות קרח וקטורת מרווה. משהו אחר – קהל קטן, מוזיקה חזקה מידי, שלא מאפשרת לך לחשוב, בר. כאילו שגרה, משהו שמתיימר לחזור אל מה שהיה לפני ונשבר בשבת ההיא.
אנחנו, אדיר ואני, כבר שנים מדברים ומנסים לבנות מופע תיאטרון שיתאים לחלל הייחודי שהוא הקולאבו ופתאום מתוך החשכה המנחמת הזו עלתה לי השראה והתחלתי ליצור את המופע "צללים – Shadows" שמציג בקולאבו בימים אלו. אולי כדי להוציא אנשים מהבית, אולי רק כדי להזיז את עצמי לעבר היצירה ולא הדיכאון. תהליך היצירה מתוך שבר ובזמן מלחמה הוא תהליך מורכב. השחקן שאומר שאולי לא יגיע לבכורה בגלל שיזמנו אותו למילואים. הרגישות הכללית של היוצרים, שאיבדו חברים בנובה. העיסוק בהעמדות ותאורה כשמסביב נופלים טילים. כל אלו ועוד הקשו עלינו. אבל עם כל זאת גם יצרנו יחד משהו שגדול מסך חלקיו.
היצירה שלנו מבוססת על הספר "דרקולה" של בראם סטוקר, אך עברה עיבוד לחוויה מודרנית בה התמה המרכזית היא החשכה. הצל שמלווה כל אחד מאיתנו, החשש מלהסתכל לו בעיניים. הפחד מלהתמודד עם החלקים שהיינו רוצים להסתיר מעיני כולם. "צללים" היא חוויה אימרסיבית, השתתפותית. וככזו אתה כצופה מחליט לאן ללכת ומה לראות, מה לחוות. האם לדבר עם הדמויות השונות או לשמור על שקט. לנסות לראות את כל החללים השונים או להשאר בחלל אחד. המופע מדבר על הבחירות שלנו בחיים.
אנחנו מזמינים את הקהל להבין האם הוא רוצה לרדוף אחרי היצר, או אולי להילחם בו? לעשות מה שכולם עושים או ללכת נגד הזרם? הפעולות שלנו הם הקובעות את מסלול חיינו, הם מה שיוצר אותנו. כך הצורה והתוכן של המופע מתאחדים. אם היינו בוחרים במסלול אחר, עדיין היינו כאן? אלו שאלות שאני שואל את עצמי מאז השביעי באוקטובר ועכשיו הקהל מוזמן להתמודד איתם במסיבה שמארח רוזן מסתורי במועדון לילה עם מוזיקה אלקטרונית מדהימה של הדי ג'י רינה. יונג אמר שלכל אחד יש צל וככל שמתעלמים ממנו הוא הופך לכהה וסמיך יותר. בתקופה הזו כשנראה שהחשכה גוברת אני מקווה שהמופע יאפשר לאנשים להסתכל לצל שלהם בעיניים ובכך להפסיק לפחד.
ההצגה האימרסיבית "צללים" מתקיימת במועדון קולאבו. לפרטים ורכישת כרטיסים