קובי בראיינט אנס. למה אתם נבהלים כשמזכירים לכם את זה?

מי טו שינתה את האופן שבו אנחנו מתאבלים: אם אתה אנס, תרומתך התרבותית אינה רלוונטית. זה לא אומר שמותו של קובי בראיינט הוא לא טרגדיה

קובי בראיינט בבייג'ין, 2019 (צילום: פרד לי/גטי אימג'ס)
קובי בראיינט בבייג'ין, 2019 (צילום: פרד לי/גטי אימג'ס)
27 בינואר 2020

מאז מותו הטראגי של הכדורסלן קובי בראיינט בתאונת מסוק אמש (ראשון), בה נהרגה גם בתו ג'יאנה בת ה־13 ושבעה נוסעים נוספים, השתלט פיצול אישיות על הפיד שלי, עם שני קולות דומיננטיים ומנוגדים. מצד אחד, מעריצות ומעריצים שגיבור ילדותם אבד במפתיע, והם מנסים לעכל את האובדן. מהצד השני, פמיניסטיות ואקטיביסטיות שמזכירות שמדובר באנס, ולמרות ההישגים המקצועיים שלו אסור להתעלם מכך. הקולות חד משמעיים, בצורה אופיינית לתרבות הדיון במרחבים וירטואליים כמו פייסבוק. הפיד לא מנסה לעורר שאלות או דיון, אלא חורץ דין באופן מובהק: אנס או גיבור תרבות. אין אמצע.

התגובות למותו של בראיינט מוכיחות את הכוח הבלתי ניתן לערעור של תנועת מי טו העולמית. הסטנדרט האנושי והחברתי שלנו השתנה: לא משנה מה הייתה תרומתו של אדם בחייו, אם הוא אנס – היא כבר אינה רלוונטית. תקיפה מינית היא התנהגות שאינה עוברת סף. נקודה. אין נסיבות מקלות. אם נרצה ואם לא, זה התוצר המשמעותי של עידן מי טו, ואנחנו נקראים לבחור עמדה. באיזה צד אנחנו?

היתרון של הגישה החדשה הזו ברור: הנפגעות יודעות שלא משנה כמה טראגי המוות וכמה הנסיבות מקלות, החוויה שלהן לא תידחק הצידה והסיפור שלהן לא יישכח. הנפגעות – ובמקרה של תוקפים מינית לרוב מדובר בדפוס חוזר ולא במקרה חד פעמי – יודעות שיש להן גב, שהסיפור שלהן חשוב לא פחות מזה של התוקף. הן לא צריכות לשאת את הכאב שלהן לבד, להתבייש ולהענש על חטא שלא ביצעו.

צריך להבין שלא מדובר בגיבור ותו לא, אלא בתוקף מיני שכסף ופריבילגיה עזרו לו לא להתמודד עם ההשלכות. ויחד עם זאת, המוות שלו הוא בכל זאת טרגדיה

צריך להתאמץ כדי לא להבין שבראיינט הוא תוקף מיני, גם אם ההחלטה הזו מעולם לא התקבלה בפועל בבית המשפט. היא הייתה בת 19, עובדת בבית מלון, והוא בן 25. היא אמרה שהיא הסכימה ללכת לחדרו ולנשק אותו, אבל אז הוא כפה את עצמו עליה. הדם שלה נמצא על החולצה שלו, ומהבדיקה שלה בבית החולים עלה שהחבורות על הצוואר שלה לא מתאימות לסקס שנחשב נורמטיבי ובטוח. למרות זאת, היא החליטה לא להעיד בתביעה נגדו. הוא שחקן כדורסל מפורסם ועשיר, והיא עובדת בבית מלון. מי יאמין לה? מי ירצה לצאת נגדו? בראיינט בתגובה הביע חרטה על כך שבגד באשתו, ספין אפקטיבי שמעביר את הדגש מהאלימות שהפגין לחוסר נאמנות בנישואין. בהמשך הוא הביע חרטה ואמר שעכשיו, אחרי חודשי המשפט הארוכים, הוא מבין שלא הייתה הסכמה. מעניין למה הוא לא הבין את זה כשהידיים שלו חנקו את הצוואר שלה.

ההשלכות מבחינתו היו שוליות: הוא איבד קמפיינים, זכה בהם בחזרה והמשיך בחייו. הוא אפילו זכה בפרס האוסקר בשנת 2018 על סרט קצר שביים. לא נראה שהאירוע הזה הותיר בו טראומה או גרם לו נזק משמעותי. ומה עם הנפגעת? התביעה נסגרה מחוץ לכתלי בית המשפט, וסביר שהיא חתמה על כתב ויתור שמונע ממנה לספר אי פעם את סיפורה. יש לשער שלעולם לא נשמע את הקול שלה ולא נדע מה השם שלה. ובכך בעצם העניין: גם במותו בראיינט מקבל תהילה ועיטורי כבוד, סימבוליים ככל שיהיו, והיא ממשיכה להיות בלתי נראית.

צריך להבין שלא מדובר בגיבור ותו לא, אלא בתוקף מיני שכסף ופריבילגיה עזרו לו לא להתמודד עם ההשלכות. ויחד עם זאת, המוות שלו הוא בהחלט טרגדיה. אנחנו צריכים לספר את הסיפור הזה, אין ספק. לא להשמיט את הפרט הזה רק כי הוא לא נעים, לא למסגר אותו כ"כתם מהעבר", אלא כפשע מיני אמיתי. אבל דווקא מתוך שיח אמביוולנטי קצת יותר, שמשתהה לרגע ולא מתלהם, נוכל לגלות רגישות לא רק כלפי אותה נפגעת אנונימית, אלא גם כלפי הילדות שהוא הותיר מאחור. וגם, ואולי חשוב יותר, כלפי עצמנו: לא לתת לזעם, מוצדק ככל שיהיה, להשתלט על הדרך שבה אנחנו רואים את העולם.