קולנוע התנגדות: 11 סרטים שמלמדים איך ולמה להיאבק בפאשיסטים

הפודקאסט "אוכלי סרטים", שהתארח כאן ב"טיים אאוט" בימיו הראשונים, צמח מאז ותפח לכדי פודקאסט על קולנוע ופילוסופיה בחסות סינמטק תל אביב. בסופ"ש הבא (שישי, 28.3) הם יקליטו שם פרק לייב ואחריו יקרינו את הסרט האנטי-פאשיסטי המעולה "ג'וג'ו ראביט", כדי שתוכלו לצחוק קצת על פאשיזם בזמן שאתם נאבקים בפאשיזם. (כרטיסים ועוד מידע כאן).

>> יש המון החלטות שגויות ב"שלגיה". גל גדות היא לא אחת מהן
>> חגיגות העצמאות: הזוכה הגדול באוסקר מציל את הקולנוע העצמאי

מלחמה נצחית, סימון בוגדים, לאומנות גואה ופופוליזם הם רק חלק מ-14 הסימנים שנותן אומברטו אקו להיווצרות שלטון פאשיסטי במאמרו "הפאשיזם הנצחי" – ושאנחנו חווים על בשרנו. באחת המאסות החשובות ביותר של המאה ה-20, אקו מנסה להבין: מה זה פאשיזם בכלל? כשמנסים לתת הגדרה אחת לפאשיזם – לרוב נכשלים, הוא טוען. איך הדבר הזה שכל כך קל לזהות כשחווים אותו, מספיק חמקמק בשביל שלא יצליחו להגדיר אותו בצורה ברורה? כדי לעמוד במשימה ניסח אקו 14 סימנים משותפים למשטרים פאשיסטים. אם מזהים מספיק מהם – גם אם לא את כולם – זה כנראה ברווז פאשיסטי. אבל איך זה מתבטא בקולנוע? 

במסורת הקולנועית ישנן יצירות שמתחקות אחרי הפאשיזם מאז היווצרותו. בשונה מאומברטו אקו, הקולנוע לא מנסה לשרטט חוקיות לזיהוי של משטר פאשיסטי, אלא לחקור את המשמעויות שלו ואת השפעותיו על האדם. בהיותו מדיום שמתעסק באישי ובאוניברסלי בעת ובעונה אחת, הקולנוע מאפשר כלי חקירה ייחודי מסוג שונה, כזה שלוקח את הצופים למסע רגשי ואישי עם הדמויות, ויכול להוביל אותם להתעוררות או לפורקן רגשי משמעותי.

בעקבות הימים האחרונים, השנתיים האחרונות והמאבק המתמיד על פניה של המדינה, בחרנו לנסות לאפיין כמה דרכים בהן הקולנוע מתמודד עם הפאשיזם וחוקר את הדמויות והאנשים שנקלעים למשטרים הללו. על הדרך ננסה להמליץ לכם על יצירות מעולות שאולי יצליחו להזיז לכם את הלב בתוך החור השחור שאנחנו לפעמים מתעוררים אליו, יסייעו לנו להבין את הימים שעוברים עלינו בצורה יותר ברורה ויתנו קצת השראה. ננסה לצלול לעולם של הקולנוע האנטי-פאשיסטי מארבעה כיוונים שונים: הקולנוע האישי, הקולנוע המתנגד, הקולנוע הסאטירי והקולנוע הקומי.

1. הקולנוע האישי: מה עושה הפאשיזם לאדם

"אם תרצו תמונה של העתיד, דמיינו מגף המוחצת פניו של אדם – לנצח" (ג'ורג' אורוול – "1984")
הקולנוע הוא כנראה המדיום היעיל ביותר להעברת רגשות עזים, והוא יכול להכניס אותנו ממש אל תוך גופן ומוחן של הדמויות. החקירה הקולנועית של הפאשיזם מתחילה באופן שבו המערכת הזו משפיעה על נפש האדם, על דמויות רגילות שמוצאות עצמן בתוך מערכת פאשיסטית וההשפעה שלה על חייהן והחלטותיהן.

1984 // (מייקל רדפור, 1984)

אנחנו חייבים להתחיל ב-1984, אולי היצירה החשובה ביותר שלוקחת נתין פשוט במשטר טוטאליטרי ובוחנת לעומק כיצד ישפיע משטר כזה בקצה הלוגי שלו: דיכוי מוחלט ואבסולוטי של האינדיווידואל עד להשלמה עם כך שהאהבה היחידה היא למדינה. אורוול שוזר את הרעיונות המרכזיים של משטר פאשיסטי מוחלט בסיפורו של ווינסטון – עובד מדינה שמחפש חיבור ואהבה – ובסופו של דבר לומד לאהוב את האח הגדול. מהסיפור עצמו, דרך המשגה של הרעיונות המרכזיים שמלווים את החשיבה על פאשיזם (שיח-חדש – משמעות כפולה לשפה ובידוד מוחלט של האינדווידואל) ועד התיאור הכי בוהק של דיסטופיה פאשיסטית מה היא. הסרט אפקטיבי ונהדר אבל בואו נודה בזה: אם יש סרט אחד ברשימה שנעשה לכם פרצוף עקום אם לא קראתם קודם את הספר עליו הוא מבוסס קודם – זה זה.

 

אזור העניין //  (ג'ונתן גלייזר, 2023)

"הבנאליות של הרוע", כמו שניסחה אותו חנה ארנדט הוא המקום החמקמק של שיתוף פעולה מלא עם הפאשיזם, מבלי להסתכל לזוועה בעיניים. ההצדקה המוסרית והאנושית של "רק מילאתי לפקודות". הסרט "אזור העניין" בא לחקור את התופעה הזו לעומק, והוא אולי התרגיל הקולנועי המשמעותי ביותר בניסיון לגרום לקהל לחוש על בשרו את הבנאליות הזו. אנחנו מלווים את משפחת הס בניסיוננ להקים בית נעים בגבולות מקום עבודתו של האב: אושוויץ. זוועות השואה שמתרחשות מחוץ לפריים בלבד, לאורך כל הסרט, מספקות חוויה ייחודית של מועקה – של הרוע שלא מדברים עליו – והוא מצליח להכניס את הצופים לתחושה באמת ייחודית שלא חווינו באף סרט אחר.

הקונפורמיסט // (ברנרדו ברטולוצ'י,1970)

יצירת המופת של הקטגוריה עוסקת בהידרדרות המוסרית של אדם לשיתוף פעולה מלא עם המשטר. ב"הקונפורמיסט", ברטולוצ'י לוקח אותנו במסעו של אדם מן השורה שמוצא עצמו עובר תהליך של השלמה ושיתוף פעולה עם המשטר הפאשיסטי החדש – ונהנה ממנעמי פוזיציית העוד-אחד-בהמון. ביצירה קולנועית מסחררת מצליח ברטולוצ'י לגעת באחד מהנקודות הכואבות ביותר במשטרים ורעיונות מהסוג הזה – הפשיזם מושך (appaeling) את הפרט לא כי הוא לוגי, אלא כי הוא פורט על הנקודות של הרגשי והאסתטי. לפאשיזם יש אסתטיקה, רגש ויכולת לגעת בנקודות הכואבות ביותר לאדם מן השורה ולתת לו פתרון למכאובי היומיום ומשמעות בעולם אפור ״ורגיל״ – אם אני חלק מהמערכת משמע אני שייך, ויותר מזה: אני בעל כוח.

2. הקולנוע המתנגד: גיבורים נגד הדיכוי

בקולנעו של התנגדות יש למלחמה בפאשיזם מספר גוונים: משימוש הכי בסיסי בפאשיזם לתפקיד ה"באד גאי" הפלקטי, ועד להעמקה ברעיון ובמחיר של משמעותה של עמידה נגד. הקולנוע האמריקאי מת על סיפורים גדולים מהחיים, ו"חבורה של מורדים שיוצאת נגד כל הסיכויים להילחם במכונה משומנת" זה כל כך קלאסי שהיום סיפור כזה כבר גובל בקלישאה. נוסיף לזה את נצחון הטוב על מערכת רעה ורשעה ובכלל מדובר בחגיגה הווליוודית. לא סתם האוייבים הכי פופולארים בהוליווד הם הנאצים – מאינדיאנה ג׳ונס, דרך 12 הנועזים ועד קזבלנקה. כשבלוקבסטר צריך "רשעים מוחלטים" אז הנוסחה פשוטה – בוחרים בנאצים. עם זאת, גם בז'אנר השחוק כביכול יש פנינים שמספקות לנו הצצה וחקירה רצינית על מהות ההתנגדות (ולפעמים אפילו משלבטת כיף פופקורני עם תובנה אמיתית ואז בכלל אנחנו חוגגים).

ונדטה //  (ג'יימס מקטיג והאחיות וואשובסקי, 2005)

בעתיד אלטרנטיבי בבריטניה הפאשיסטית, גיבור אחד במסיכה של גיא פוקס לוקח תחת חסותו את איבי (בכיכובה של נטלי פורטמן), ויוצא איתה לסדרת איומים על המשטר והסדר הקיים – והראשון שבהם: לפוצץ את בית הפרלמנט ב-5 לנובמבר. "ונדטה" הוא שיעור אזרחות משויף ומושחז שמצליח לשלב אקשן מטריקסי, את ג׳ון הארט (הגיבור של 1984) בתור האח הגדול המחודש וטאץ' מהגיגיו של וולטר בנימין בין סכינים מעופפות והגיגים של גיבור במסכה. סרט בלוקבסטר חכם פילוסופי ומצויין, לא סתם הקדשנו לו בעבר פרק שלם.

 

חיים של אחרים // (פלוריאן דונרסמארק, 2006)

הסרט זוכה פרס האוסקר לסרט הזר עוקב אחרי גרד, קצין שטאזי שמקבל משימה להאזין חשאית למחזאי מפורסם כדי לבדוק האם הוא בוגד בערכי המשטר. הסרט הייחודי הזה מצליח לגרום לנו להתאהב בעובד שהוא לב ליבה של מערכת הדיכוי – מאזין במשטרה החשאית. אנחנו מתאהבים בו – ודרכו מתאהבים בעולם אותו הוא מגלה, עולם של אהבה וחופש השייך לזוג לו הוא מאזין. חובת צפייה ולו בשביל להיזכר שגם בקרביה של המפלצת יש אנשים, ושהדרך לליבם היא כמו כל אדם אחר – קודם כל באהבה.

 

מלחמת הכוכבים: אנדור // (טוני גילרוי 2025-2022)

כן, מלחמת הכוכבים למי שלא שם לב זה הסיפור על המלחמה בנאצים – בחלל! באמת שמי שמסרב לראות את זה (אני מסתכל עליכם, טרולים מהאינטרנט) צריך לשאול את עצמו באיזה צד של ההיסטוריה הוא חושב שהוא נמצא, אבל אם הסרטים סיפרו אגדה פשטנית של טובים ורעים, דמוקרטיות נופלות וקוסמים בחלל – הסדרה "אנדור" היא חוויה יוצאת דופן.

גילוי נאות: יתכן שכל הכתבה הזאת נולדה מהרצון שלנו שתראו את "אנדור". היוצר טוני גילרוי (הכותב של מייקל קלייטון וסדרת סרטי "זהות שאולה"/ג׳יסון בורן) קיבל לידיו את המפתחות לפרנצ'ייז הגדול בעולם ונחליט לצלול לנפש של אזרח שרק רוצה שקט, ומעביר אותו מסע כזה שבסופו לא נותרת לו ברירה אלא להאבק על הטוב בעולם.

בשונה כמעט מכל יצירה קולנועית – ובזכות העובדה שמדובר בסדרה ייחודית שבוחרת לספר סיפור שלם כל 3 פרקים – אנחנו חוקרים דרכה למעשה את כל ההשפעות השלכות וגלגולים של משטר פאשיסטי. מהפוליטיקה דרך האזרח הקטן, מהשפעות על תרבויות רחוקות דרך מסדרונות המשטרה החשאית, ועד המחיר הכבד שיש להתנגדות אל מול המחיר הנורא של לעמוד ללא מעש בצד. עם עונה שנייה ואחרונה שעולה בחודש, הבא אנחנו שמחים לבשר שזה הדבר הכי טוב שקרה למלחמת הכוכבים מאז שנקנו על ידי דיסני ויש סיכוי שזה הדבר הכי טוב שיצא ממלחמת הכוכבים נקודה.

3. הקולנוע הסאטירי: איך פועל המנגנון של המשטר ואיך לחתור תחתיו

תפקיד נוסף של הקולנוע הוא היכולת שלו להשתמש במדיום כדי לייצר סאטירה חכמה שפועלת בשפה קולנועית – כזאת שלא הייתה עוברת במדיום מבוסס מילה. לקולנוע יש יתרון מובהק, אבל גם אחריות גדולה, בכל הקשור לסאטירה על פאשיזם. האחריות נעוצה בעובדה שעלייתם של המשטרים הפאשיסטים הראשונים שאבה את כוחה מהקולנוע עצמו. וכדי להצליח להבין את החוקיות הקולנועית של הפאשיזם צריך להתחיל בהיכן שהם נוצרו:

"נצחון הרצון" // (לני ריפנשטאהל 1935)

"נצחון הרצון" הוא ה-סרט ה-פאשיסטי בה"א הידיעה, סרט תעמולה דוקומנטרי המתאר את קונגרס המפלגה הנאצית ואת עלייתו של אדולף היטלר כמשיח, לא רק של גרמניה אלא של העולם כולו. בעזרת מבע קולנועי חדשני, לני ריפנשטאהל יצרה שפה חדשה ומסעירה וז'רגון קולנועי פאשיסטי במהותו, והוכיחה את היכולת של הקולנוע עצמו לייצר חשיבה ותמונת עולם כזו אצל הצופים שלו.

עד היום, כשאנחנו רוצים להראות צבא של אויב אכזר – בין אם הוא בחלל או יוצא מלבה של מורדור – זווית המצלמה תהיה לקוחה מנצחון הרצון. אנחנו יודעים להשתמש בזוויות מצלמה, תאורה ובעיקר עריכה בשביל להגדיר ללא מילים את החשיבה והרצון של דמויות ומשטרים – וכל אלו לקוחים מתוך הסרט הזה. צריך לצפות בו כדי להבין איך נראית הלכה למעשה אותה אסתטיקה שדיברנו עליה מוקדם יותר, ומה כל כך מושך בכוחניות קולנועית שהפאשיזם מציעה. לשמחתנו, יש כמה סרטים שמצליחים להפוך את הקערה על פיה – להשתמש בשפה הקולנועית הזו בשביל להראות את הכשלים והמינוסים ברעיון הפאשיסטי ("ברזיל" עולה לנו לראש), אבל אם יש סרט אחד שמצליח יותר מכולם, והוא חובת צפייה וגם כיף לא נורמלי זה כמובן–

גברים בחלל // (פול וורהובן, 1999)

הבמאי ההולנדי והסוטה במיוחד פול וורהובן, שגם גדל תחת הכיבוש הנאצי, החליט שהוא מייצר לאמריקאים את האוטופיה הפאשיסטית שהם תמיד חלמו עליה – ולא מספר להם שמדובר בסאטירה. בעיבוד הפוך על הפוך לספר "גברים בחלל" משנות ה-50' (ספר שבפני עצמו הואשם בתמיכה במשטרים אפלים), וורהובן מחליט שהוא מלהק את כל הפנים הכי יפות מסדרות הנוער של אותה שנה, מספר סיפור של גבורה צבאית שאין שני לה על חרקי הענק מן החלל, ומתבל את כל החבילה בכמה שיותר יריות, ציצים ואפקטים מרהיבים.

לאורך כל הסרט אנחנו מופצצים בתשדירי שירות ותעמולה של הממשל הצבאי שהולכים ונהיים מופרכים ומצחיקים, עד שלבסוף התשדיר והמציאות מיטשטשים והגיבורים שלנו גוברים על הג׳וקים, ומצליחים להשתיל בהם את מה שכל משטר פאשיסטי מכוון אליו – פחד! הסרט כל כך מהנה שהוא שם אותנו, הצופים, בנקודה כמעט לא נעימה – ההבנה שאם רק נשים את החשיבה הביקורתית בצד – ממש כיף להיות חלק מהחגיגה הפאשיסטית הזאת.

כשצופים בעין ישראלית בסרט השאלות על השירות הצבאי כפתח לאזרחות שווה, מצליחות אפילו עוד יותר לסובב את הבטן ולערבל את ההגדרות של נכון ולא נכון.
כמובן שבזמן אמת הסרט התקבל בבלבול מוחלט אצל המבקרים והקהל כאחד ובחוסר הבנה (לעיתים מכוון ולעיתים פשוט מביך) שמדובר באחת הסאטירות החריפות ביותר שנעשו באמריקה. כמובן שזה גרם לו גם להיות אחד הסרטים הראשונים שהיינו חייבים להקדיש להם פרק ואפילו כתבנו עליו פה ב"טיים אאוט".

 

4. הקולנוע המצחיק: בסוף הפאשיזם הוא אירוע מטומטם כמו שהוא מפחיד

לבסוף אנחנו מגיעים לאחת הדרכים המשמעותיות ביותר שבהן הקולנוע חוקר את התופעה הפאשיסטית – ההומור. אחד הדברים שיכולים להעביר אדם על שפיותו בניסון להיאבק בפאשיזם על צורותיו, זו העובדה הפשוטה שאם נסתכל על הרעיונות הבסיסים שהוא מציע, הפאשיזם הוא פשוט דבר מטומטם. ההבנה שהטיעונים המוגשים מלאים בפערים לוגיים, שקרים, טעויות ובלבול כל כך ברורה, שרק פייק ניוז בקצב של מכונת ירייה יכול להסתיר אותה. הקביעה לפיה היום משהו נכון ומחר הוא שגוי רק כי המנהיג אמר –  היא תופעה שבמבט מהצד קשה לקחת ברצינות. זה אירוע מגוחך.

הכלים המרכזיים של הפאשיזם הם הפחד והדיכוי – אובדן התקווה המוחלט כערך – ולכן אולי הכלי המשמעותי ביותר במאבק מולו הוא ההומור. הומור מצליח גם באסתטיקה וגם במהות לשבור את הפחד, להגחיך ולגעת בלב ובגוף בצורה כמעט ראשונית, וככזה להמיס דעות קדומות או קבעון פוליטי שאיתו נכנסנו לאולם. "החיים יפים", "להיות או לא להיות" (המקורי של ארנסט לוביטש והחידוש בהפקת מל ברוקס), "פורקו רוסו" המצוייר (הטייס שמעדיף להיות חזיר מלהיות פאשיסט) ואפילו סרט המפלצות "המארח" של בונג ג'ון הו – כולם בוחרים להתמודד עם הפאשיזם בהומור. ובכל זאת, אי אפשר לסגור את הרשימה בלי–

הדיקטטור הגדול // (צ'ארלי צ'אפלין, 1940)

בתפקיד כפול ובסרטו המדבר הראשון, צ'ארלי צ'אפלין מגלם גם את הדיקטטור הגדול של מדינה אירופאית, בן דמותו של היטלר, וגם את דמותו הקבועה של "הנווד" שמוצא עצמו קם בבוקר אחד למשטר הנאצי שמקיף אותו. לפי האגדה, יצירת המופת האבסולוטית והמצליחה ביותר של צ'אפלין נולדה אחרי שצפה ב"ניצחון הרצון" של ריפנשטאהל – והחליט לייצר סרט שהוא תשובה מוחצת.

הסרט מצליח להיות עילוי אמיתי בכל אספקט – הצילום, המוזיקה, המשחק, הומור הסלפסטיק המושחז ביותר שעובד עד היום וכמובן הנאום המסכם שמעביר צמרמורות אמיתיות. נוסף לכל אלו האומץ והעוצמה בהוצאת הסרט בזמן אמת, כשנה לתוך מלחמת העולם השניה. צ'אפלין נאבק בכוחות אדירים בעצם עשיית הסרט. הוא עמד נגד הפאשיזם באקט יצירת הסרט והוביל לשינוי דעת הקהל האמריקאית כלפי המשטרים הפאשיסטים באירופה, שינוי שתרם לכניסתה של ארה"ב למלחמת העולם השניה.

בימיו האחרונים הביע צ'אפלין חרטה על כך שאולי לא היה מתייחס בהומור כל כך פשטני לגטו ולמעשי הנאצים, אם היה מודע בזמן אמת לזוועות השואה. אנחנו רוצים לטעון הפוך: העוצמה של הסרט נעוצה בקלילות שלו. על אף הנושא הכבד והמורכב שהוא עוסק בו, הסרט מצליח לגעת בכל צופה על הפלנטה בחן ובהומור פשוט – אז כמו גם היום.

ג'וג'ו ראביט // (טייקה וואייטיטי, 2019) 

ג'וג'ו הוא ילד בודד ולא מאוד מקובל שחי בגרמניה של סוף שנות ה-30, וככזה הוא מפתח חבר דמיוני משעשע ונעים, בדמותו של אחד אדולף היטלר. בטייק מודרני על "הדיקטטור הגדול", הבמאי הניו-זילנדי-יהודי טייקה וואיטיטי משתמש באותה שיטה עם טוויסט חדש: בבחינה של הפאשיזם דרך עין פשטנית של ילד, הסדקים הרעיוניים והמפלות של השיטה הם כל כך ברורים שאי אפשר אלא לצחוק מהם.

וואייטיטי מצליח לעשות כאן את הבלתי אפשרי וללכת על החבל הדק שבין סאטירה, קומדיית נעורים וסרט שואה, תוך שהוא מעדכן קלאסיקה ומוסיף תובנות מודרניות על המנהיג הפאשיסט ככוכב פופ (ואפילו כוכב רשת), וכל זה מבלי לבזות או לרוקן את השואה וזכרונה. סרט באמת יוצא דופן שבחרנו להקרין השבוע, מתוך תקווה אמיתית שאולי נמצא בו נחמה ואת הכוח להמשיך לחייך. אז תראו סרט (עדיף מהרשימה), קחו הרבה אוויר, ותמשיכו להיאבק.
>> "אוכלי סרטים" מציגים: "ג'וג'ו ראביט", הקרנה ופודקאסט לייב, 28.3 21:00, סינמטק תל אביב. כרטיסים כאן