הסנדק של הקולנוע: דירגנו את 10 הסרטים הכי גדולים של קופולה

"אי אפשר לעשות אמנות ללא סיכון. זה כמו להגיד 'בלי סקס' ולצפות שייוולדו ילדים" – כך אמר פרנסיס פורד קופולה, מהענקים הגדולים של הקולנוע, שאף פעם לא הפסיק להסתכן. הוא עצמו תיאר את מהלך היצירה שלו כמי שזורק משהו מעבר לצוק, ואז קופץ לתהום בניסיון לתפוס אותו. בשנות ה-70 של המאה שעברה קופולה יצר רצף לא ייאמן של יצירות מופת כבירות, שגם זכו להצלחה קופתית גדולה. בשנים הבאות הוא המשיך להתנסות, אבל בהצלחה פחותה, וחלק מהפרויקטים שלהם הקדיש שנים רבות קרסו בדרך למסך. שלושת הסרטים דלי התקציב שיצר במאה הנוכחית כמעט ולא זכו להפצה. במקביל הוא הפיק סרטים של אחרים, בהם כמה מסרטיה של בתו סופיה קופולה.

>>

ב-27.9 ייצא למסכים בעולם סרטו החדש "מגלופוליס" – פרויקט חלומות שאפתני, שקופולה, כבר בן 85, עבד עליו כ-40 שנה. זה סרט מד"ב עתיר תקציב עם אדם דרייבר בתפקיד ארכיטקט שיכול לשלוט בזמן. הביקורות המקדימות מפסטיבל קאן מעורבות, ועדיין קשה שלא להתרגש לקראתו. לרגל האירוע, דירגנו את עשרת הסרטים הטובים ביותר של הקולנוען הדגול.

10. אתה כבר ילד גדול (1966)

סרט הגמר של קופולה במסגרת לימודי הקולנוע באוניברסיטת UCLA התקבל לפסטיבל קאן וזיכה את ג'רלדין פייג' במועמדות לאוסקר. הוא סימן את תחילתו של הגל החדש בקולנוע ההוליוודי, כשחבורה של יוצרים צעירים בוגרי בתי ספר לקולנוע פלשו לתעשייה ושינו את פניה (לזמן קצר מדי). זוהי קומדיית התבגרות חיננית ורעננה על חנון בתול בן 19, שעובר להתגורר במנהטן כדי להתחיל לחיות את החיים הרחק מהוריו המגוננים. הוא מתאהב בשחקנית נרקיסיסטית שמשחקת עם רגשותיו (אליזבת הרטמן), וניצל מהתרסקות על ידי בת השכן הנאמנה (קרן בלאק). הסיום שמרני, אבל חלקו הראשון של הסרט מלא רעיונות שובי לב של סטודנט מוכשר ונלהב, שמתנסה להנאתו בשפת הקולנוע. היום הסרט נחווה גם כקפסולת זמן, המתעדת את ניו יורק שאיננה עוד.

9. אחד מהלב (1981)

אחרי ההצלחה הגדולה של "אפוקליפסה עכשיו", קופולה פנה לכיוון חדש: מה שיצא לדרך כקומדיה רומנטית צנועה, התפתח להפקה שאפתנית ומסורבלת לא פחות מהצילומים בג'ונגל, וקופלה שם עליה את כל יהבו וממונו. זה סיפור על בני זוג בעלי טמפרמנטים שונים – פרדריק פורסט וטרי גאר – שנפרדים בערב יום העצמאות בלאס וגאס, ויוצאים לבלות כל אחד לחוד – היא עם ראול ג'וליה והוא עם נסטסיה קינסקי. הסיפור הקטן הזה מקבל טיפול של מיוזיקל הוליוודי ללא שירים. הסרט הפוסטמודרני צולם כולו בתוך תפאורות מורכבות שנבנו באולפן זואטרופ, שקופולה רכש בכספו שלו. הצילום של ויטוריו סטורארו הגדול (שצילם גם את "אפוקליפסה עכשיו"), משחקי התאורה, הצבעים, התפאורה – הכל יפה להפליא. אבל הסרט מפוספס מבחינה רגשית, והחזון הייחודי של קופולה הוגשם רק חלקית.

8. גן השיש (1987)

שמונה שנים אחרי "אפוקליפסה עכשיו" חזר קופולה למלחמת וייטנאם, הפעם באמצעות דרמה שאינה יוצאת לחזית, אלא נשארת בבית הקברות הצבאי, לשם מגיעות גוויות החיילים שנהרגו מעבר לאוקיאנוס. ג'יימס קאן, בהופעתו השלישית בסרט של קופולה (אחרי "אנשי הגשם" ו"הסנדק"), מגלם את סמל האזארד, לוחם וותיק שממונה לפקד על הגדוד שעורך את טקסי הקבורה בארלינגטון. האזארד שונא את התפקיד, ולוקח על עצמו לחנוך חייל נלהב (די.בי. סוויני) המשתוקק לצאת לחזית, בתקווה להציל את חייו. האזארד מתחיל לצאת עם עיתונאית שמתגוררת בבניין שלו (אנג'ליקה יוסטון), ולמרות דעותיהם השונות על המלחמה מתפתח ביניהם רומן בוגר ויפה. זה סרט שקט, עצוב ומרגש לעומק, שלא זכה להערכה שהוא ראוי לה. קאן נפלא במיוחד, ולג'יימס ארל ג'ונס המנוח יש תפקיד נחמד כחברו.

7. ראסטי ג'יימס (1983)

מעל לכל סרטי הנעורים הפופולאריים של שנות ה-80 ("מועדון ארוחת הבוקר" וכו') צף ועולה הסרט הזה בשחור-לבן אקספרסיוניסטי, עריכה קליפית ופסקול אלקטרוני מכשף (של סטיוארט קופלנד, המתופף של להקת "פוליס"). הקהל והמבקרים באמריקה לא כל כך ידעו איך לאכול את הסרט, שהפך ללהיט מפתיע דווקא בישראל. קופולה עצמו הגדיר את הטקסט המסוגנן והכמעט מופשט הזה כ"אלבר קאמי לנוער". העיבוד לספרה של סוזן הינטון מציג את הנוער האמריקאי של שנות ה-80 כדור אבוד, שעולם הערכים שלו קרס וגיבוריו נותרים בחלל ריק של סמלי מצ'ואיזם נבובים. הם עסוקים בקרבות רחוב כמו בסרטים של פעם (דניס הופר בתפקיד האב הוא הקשר הישיר של הסרט ל"מרד הנעורים") ומחמיצים את הסיכוי לזכות באהבה. מיקי רורק בתפקיד חייו כאופנוען, המייצג בשביל אחיו הצעיר והמעריץ ראסטי (מאט דילון צח הפנים) דור קודם של אאוטסיידרים אקזיסטנציאליסטיים. אבל הוא כבר אכול מבפנים, זקן בן 21, כבד שמיעה ועיוור צבעים. כמוהו, הסרט רואה בצבע רק את דגי הקרב שנלחמים בעצמם באקווריום.

6. דרקולה (1992)

שמו של הסרט באנגלית הוא "Bram Stoker's Dracula", כדי שיהיה ברור שמדובר בעיבוד ישיר לספר המקורי על הערפד מטרנסילבניה, ולא אחת מאינספור הנגזרות שלו. זה סרט אימה חושני, וגם סיפור אהבה טראגי, שכל כולו קולנוע מכשף. גרי אולדמן אדיר בתפקיד הרוזן עם הניבים שמגיע ללונדון הוויקטוריאנית בראשית ימי הקולנוע, ומתאהב במינה (וינונה ריידר) ארוסתו של הגבר שאותו כלא בטירתו (קיאנו ריבס – עקב האכילס של הסרט). המפגש בין דרקולה ומינה ברחובות לונדון הוא מהסצנות היפות ברפרטואר של קופולה. הפסקול המהמם של ווצך קילאר זוחל מתחת לדימויים המשכרים (הצל של דרקולה מתפקד כדמות בפני עצמו) ושיר הנושא של אנני לנוקס הוא מהיפים ביותר שנכתבו אי פעם לקולנוע. קופולה עשה עוד סרטים אחרי זה, אבל זה האחרון שהצליח מבחינה אמנותית וקופתית.

5. טאקר: האיש והחלום (1988)

סיפורו האמיתי של פרסטון טאקר, שבשנות ה-40 של המאה שעברה עיצב והרכיב מכונית חדשנית, שימש את קופולה לניסוח התקפה מרה על השיטה הקפיטליסטית האמריקאית, שלא באמת מאפשרת לבעלי חזון עצמאיים (כמותו) לפרוח. זה אחד מסרטיו הטובים ביותר של המאסטר, אבל הוא כשל בקופות ואינו מוכר בחוגים רחבים, כנראה משום שהוא מציג גרסה לא מעודדת של החלום האמריקאי, ללא ההדר האפי של סרטי "הסנדק". ג'ף ברידג'ס נפלא בתפקיד היזם הכריזמטי, אבל היה זה מרטין לנדאו שזכה במועמדות לאוסקר על תפקידו כאיל ההון שמממן אותו. לקראת תום העשור הפחות פופולארי שלו, קופולה מספר את הסיפור מתוך הזדהות מלאה, בסגנון קלאסי ואלגנטי.

4. השיחה (1974)

בין "הסנדק" ל"הסנדק 2" כתב וביים קופולה את המותחן האפל הזה, שהושפע מהקולנוע האירופאי האינטלקטואלי של אותן שנים, ובאופן ספציפי מ"בלו אפ" של אנטוניוני. ג'ין הקמן מגלם מתקין האזנות סתר שנשכר על ידי לקוח מסתורי לעקוב אחרי גבר ואישה, ומוצא עצמו מסובך בקנוניה שבה לא ברור מי הזומם ומי הקורבן. הסרט המתעתע צולל בהדרגה לתוך נפשו של הגיבור הפרנואיד, ומותיר את הצופים המומים. "השיחה" זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן, וקופולה עצמו ציין אותו כדוגמה לסוג הסרטים שהיה מעדיף לעשות – הפקות צנועות מבחינה תקציבית שהיו מאפשרות לו חופש יצירתי. במבט היסטורי "השיחה" הוא הטוב שבגל הסרטים הפרנואידיים שנוצרו באמריקה בראשית שנות השבעים, בהשפעת התדרדרות האמון בממשל ובממסד הקפיטליסטי.

3. אפוקליפסה עכשיו (1979)

האפוס הסוריאליסטי על רקע מלחמת וייטנאם סיבך את קופולה בהפקה מהגהינום, שהביאה את השחקנים אל הקצה. הסרט הוקרן לא גמור בפסטיבל קאן, ולמרות זאת זכה שם בדקל הזהב. עלילת ספרו של ג'וזף קונראד "לב המאפליה" הועברה מנהר קונגו שבאפריקה לווייטנאם ב-1969, שם קפטן ווילארד (מרטין שין, שהחליף את הארווי קייטל אחרי כמה ימי צילום) נשלח להתנקש בחייו של קולונל קורץ (מרלון ברנדו), גיבור מלחמה שאיבד את שפיותו והקים בקמבודיה צבא של בני שבטים ילידים. ווילארד מצטרף לצוות של סירת משמר המפליגה במעלה הנהר נאנג, ובדרך עד לחזיונות שונים של המלחמה המתמשכת, בהם מפגש עם קולונל קילגור המורעל (רוברט דובאל בהופעה מוחצת) שאוהב את ריח הנפאלם על הבוקר ולא רוצה שהמלחמה תיגמר. הטירוף הכללי הולך ומתעצם ככל שהוא מתקדם אל מטרתו. מתקפת המסוקים על כפר וייטנאמי לצלילי דהרת הוולקירות של ואגנר היתה לאחת הסצנות המפורסמות והמשפיעות בקולנוע.

2. הסנדק (1972)

האפוס התקופתי שהחיה את ז'אנר סרטי הגנגסטרים, והפך לאחת היצירות המשפיעות בתולדות הקולנוע. מסיקוונס החתונה בפתיחה ועד סצנת ההכתרה בסיום, זה סרט מושלם. הסיפור של משפחת הפשע קורלאונה בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, שנגזר מרב המכר של מריו פוזו, הפך בידיו של קופולה לאלגוריה אפלה על הקפיטליזם האמריקאי. הקשת הדרמטית של הבן הצעיר מייקל (אל פאצ'ינו), שמתחיל כגיבור מלחמה בשולי התמונה המשפחתית, ומסיים כיורשו של אביו, ניחנה בהדים של טרגדיה שייקספירית, שתמשיך גם בסרטים הבאים. ההופעה זוכת האוסקר של מרלון ברנדו, הפסקול הבלתי נשכח של נינו רוטה, הצילום המופתי של גורדון וויליס – הכל התגבש לסרט זוכה אוסקר, שגם היה למכניס ביותר של כל הזמנים, עד ש"מלתעות" הוריד אותו מראש הטבלה. סיקוונס ההטבלה, שבמהלכו מייקל מחסל את ראשי משפחות הפשע המתחרות, הוא משיאי הקולנוע העולמי.

1. הסנדק 2 (1974)

אחת השאלות הגדולות בקולנוע היא איזה סרט יותר אדיר, "הסנדק" או "הסנדק 2". זוכה האוסקר לסרט הטוב ביותר של 1974 ממשיך לגולל את סיפורה של משפחת קורלאונה תחת הנהגתו של הבן הצעיר מייקל (אל פאצ'ינו בהופעה כבירה), ועוטף את אירועי הסרט הראשון משני צדדיו, בספרו גם צעדיו הראשונים של האב ויטו (רוברט דה נירו) בעולם הפשע בניו יורק של שנות ה-20. התבנית העלילתית הייחודית השפיעה רבות על הקונספט של סרטי המשך מאז ועד היום. לסרט לוקח קצת זמן להתארגן על עצמו, אבל מהסיקוונס בקובה שבו מייקל מגלה את בגידתו של אחיו פרדו (ג'ון קאזאלה), ועד הסיום, מדובר ברצף של סצנות עוצרות נשימה, שמפרקות בהדרגה את כל מה שהסרט הראשון בנה, ומותירות אותנו מעוכים רגשית.