יותר מאמנית פורצת דרך, היא היתה הרגש המתפרץ: פרידה מקורין אלאל

בשנים האחרונות יצא שם רע לסנטימנטליות. היכולת להתרגש מדברים עד הסוף, להיות אחד שהרגש מוביל אותו, נחשבת לסתירה מול יכולת חשיבה רציונלית. לרציונליות יש המון כבוד, לפעמים קצת יותר מדי – אנחנו אמורים "לחשוב קר", לא לערבב רגש פנימה, לא להתרגש. אבל רגש טהור זה חלק מהחיים, ולהתעלם ממנו זה להיות מסורס. אני מכיר מעט מאוד אמנים שידעו לכתוב רגש כמו קורין אלאל ז"ל, שהבוקר יצאה ההודעה על פרידתה מן העולם בגיל 69 בלבד. היא היתה אותו רגש מתפרץ – אהבה, משיכה, געגוע – וידעה לבטא אותו בצורה נפלאה.

>>

סימן ההיכר שלה היה אותו חיוך גדול ומתפקע שסימל כל כך הרבה. היא לא בהכרח היתה וירטואוזית או בעלת קול זמיר צלול, אבל את מה שכן היה לה – את שיא הרגש – היא ביטאה כמו אף אחת אחרת. ובאותה דרך סימפטית, עם הלב הגדול שניכר הרבה מעבר לתדמית, היא הצליחה גם לחצות גבולות ולשנות את העולם. היא היתה רוקרית בתקופה שבה רוק היה כמעט לחלוטין בשליטה גברית, והיתה לא פחות טובה מאף אחד. כמה קשה היה אז, בתוך עולם המוזיקה שלא החשיב נשים כל כך, לתפוס את מקומך ולהשיג את המקום שהיה ראוי לה.

ברבות השנים, היא גם השפיעה על לא מעט יוצרים אחרים – כתבה לגלי עטרי, היתה מעורבת באלבום הבכורה של אביתר בנאי, מעורבת בשיר שנחשב לגדול בקריירה של אריק איינשטיין ז"ל, "עטור מצחך", וכמובן היה גם את הקשר עם ענבל פרלמוטר ז"ל – אהבה שנגמרה בעצב גדול. צח דרורי, יוצר שעבד עם אביתר בנאי, אמר בסדרה הדוקומנטרית "האלבומים" (ערוץ 8) על התרומה שלה ליצירה שלהם כי "…קורין היתה ברקע כל הזמן, בשביל פעם בחודש לשמוע ולתת דעה. ובעצם האישיות שלה שגם אם מוזיקלית יש לה איזו הערה, היא תבוא דרך המחמאה. הכל מדויק ואמפתי מאוד. היא כאילו קראה את הסיטואציה, כמה אנחנו חסרי ביטחון ולא מבינים מה אנחנו עושים בכלל".

אותה רגישות היתה לכלי הכי מהותי בקריירה שלה, כפי שמבטא גם באחד מהשירים האהובים עלי באופן אישי – "החיים בוורוד", שביצעה עבור האלבום "שפת אימי" מ-1990, קאבר ל-"La Vie en rose" של אידית פיאף, שאהוד מנור ז"ל תרגם מצרפתית, שפה שגם משחקת תפקיד משמעותי בדרך שאלאל חצבה להצלחה הישראלית. ולמרות שהוא לא נכתב על ידה, הוא היה מתרפק, אמוציונלי ומרגש עד דמעות. שיר אהבה מוחלט, וגם קצת עצוב. כזה שרק אמנית שניגשת ברגישות יכולה לעשות עימו חסד.

והיתה גם היציאה מהארון – האירוע התקדימי דאז, ימי שנות האלפיים המוקדמות, רק כמה חודשים לפני עברי לידר. ועם כמה שזה לא פשוט לצאת החוצה עם מי שאתה, בוודאי במעמד שכבר אז היה לה במוזיקה הישראלית, היא בכל זאת יצאה באותו ריאיון צנוע אצל קובי מידן. לא צעקה את זה החוצה, אלא הצליחה גם בתוך ים של אי נעימות למצוא את הכוח לקחת צעד קדימה ולהגיד "זו אני". כמה שזה נראה טבעי היום, זה לא היה מובן מאליו אי שם ב-2001.

על הדרכים שהיא חצבה בעצמה, גם ברוק הנשי וגם ביציאה מהארון, רבים נסעו לאורך השנים. היא הצליחה לגרום לדברים לקרות בדרך של חיוך, ואמפתיה וחיבוק, לא בהתלהמות ולא בנשיאת דגל קרבית. היא היתה כוח מניע לקריירות רבות ולסוג של הנחות יסוד, שהיום נראות טבעיות לחלוטין. אבל בסוף, אי אפשר היה להגיע למעמד הגדול שלה בלי השירים. "שיר לשירה" ו-"תן לי קצת ממך", "ימי הפרח והאהבה" ו-"כשזה עמוק" – ומעל כולם כמובן, "אין לי ארץ אחרת" – השיר שלעולם לא יפסיק להיות אקטואלי. כל אחד מהשירים האלה יתנגן עוד שנים רבות, וישאיר את אלאל בתודעה שלנו, גם אחרי שהגוף סיים.