חלוצים עירוניים: מוצרי שיער מגינות קהילתיות, ארוחה מהמרפסת

נתחיל בדיסקליימר מובן מאליו: תל אביבים. אוהבים. תעשייתי. אוכלות בחוץ ומזמינות בלי הפסקה, קונים הכול – לרוב לא מכינים, אפילו נסיעה לצפון לקצת אוויר צח מרגישה כמו ציוויליזציה אחרת. זו הכללה בוטה, נכון, אבל אזרח פשוט שיגיד שכשהוא חושב 'תל אביב' עולה לו המילה 'טבע' – כנראה משקר. או בטריפ. אבל זה כבר לכתבה אחרת.

למרות כל זה, ולכבוד יום איכות הסביבה בשבת, גייסתי בעצמי את מלוא המרץ כדי למצוא כמה אנשים, תל אביבים ושאינם, שמסתכלים על העיר הזו כפוטנציאל אמיתי לקיימות. ויותר מזה – דאגתי שגם יסבירו איך לעזאזל אפשר לעשות את זה, כדי שלכם (ולי) יהיו קצת פחות תירוצים בפעם הבאה שנתהה על כמה קרוב משבר המזון והאקלים ולמה אנחנו לא עושים שום דבר בנושא?

"אם זה משהו שלא הייתי רוצה שייכנס לי לפה בטעות, לא אשים את זה על הראש שלי"

קרני בן דרור היא מנהלת חנות יין לשעבר, סומליה ובייביסיטר. והנה, אנחנו כבר פוצחים במחול רגשות האשם – כי בתוך כל זה היא גם לקטת, קומפוסטרית ומכינת שיקויים מקצועית. "אבא שלי קיבוצניק, אז תמיד ידעתי לזהות בכל מקום עץ שמותר לאכול ממנו ומתי העונה שלו. אני לא מסתכלת על זה כטרנד או כסצנה, מה שגדל בסביבתי – אני מכירה".

"טבע אורבני הוא הדרך שלי לנצל את זה שאני ילדת טבע שגדלה בעיר", היא משתפת. "עברתי כבר כמה דירות בעיר, ובכל מקום למדתי את הסביבתיות שלו. אני מנסה לייחר את מה שאני מלקטת, יודעת מתי לקטוף, מאיפה ומה לעשות על כל דבר – מהתססות אלכוהוליות, דרך קומפוסט, ועד תבלינים שאני מייבשת. בסופו של דבר הכל משפיע אקלימית על השרשרת שהיא העולם הזה".

מהאינסטגרם של קרני בן דן דרור

עוד פרט חשוב על קרני הוא שאת השיער מעורר הקנאה שלה היא משיגה באמצעות חומרים לשיער שהיא מכינה בעצמה מכל הבא ליד. בעיר כמובן. "זה התחיל מהאהבה שלי להכנת שיקויים למיניהם", היא מספרת, "בהתחלה חשבתי שיהיה לי קשה להתמודד עם השיער שלי בלי שום דבר קנוי – אבל ברגע שנחשפתי לקיימות הבנתי שלהכין את המוצרים שלי בעצמי אומר להימנע מסיליקונים ומלחים שיש במוצרי שיער. הבנתי שאם זה משהו שאני לא רוצה שייכנס לי לפה בטעות או לעיניים, לא אשים את זה על הראש שלי". לא יכולנו להישאר אדישים לסוד הקסם וביקשנו מיד מתכונים.

גלייז זרעי פשתן: רבע כוס זרעי פשתן, שתי כוסות מים/תה מרוזמרין ולבנדר בשביל הריח, רענון הקרקפת וההעשרה שלה, (עדיף אלו שלוקטו בגינות קהילתיות, כמובן) ומעט קמומיל. אחרי החפיפה להקפיא ולהשתמש עבור המסכה.
מסכה: גלייז הפשתן/אלוורה, שמנים טבעיים וחומץ (ארגן, חוחובה, וכו') בהם יש להשרות את הרוזמרין והלבנדר, ולהוסיף דבש ללחות וברק. טיפ של מקצוענים: אלוורה גדלה בכל מקום בעיר, והיא תחליף מעולה לרבים מחומרי השיער הקנויים.
באינסטגרם של קרני תוכלו למצוא את כל שגרת הליקוט, הטיפוח והקומפוסטינג שלה. ובעיקר לקנא

"הציידים-לקטים אכלו 500 מינים בשנה. אנחנו אוכלים אולי 30"

לא בטוח שאפשר לעשות כתבה שמדברת על לקטות בלי לדבר עם ד"ר אורי מאיר צ'יזיק, היסטוריון האוכל והלקט המומחה (וזה רק על קצה הקרחון). "כל מה שאני חוקר אני מתעסק בו בעצמי", הוא מספר, "אני מתעסק בתזונה ובמסורות מקומיות – וכך התחלתי להתעסק בליקוט, מסורת שהולכת ונעלמת שחבל מאוד שתאבד".

כשזוכת 'מאסטר שף' של העונה היא לקטת מקצועית, וכשטיולי ליקוט בצפון הופכים לאט לאט לטרנד של ממש, אי אפשר שלא לתהות גם מה באמת עומד מאחורי המנהג הזה שהחזרנו מהפרהיסטוריה. "זו מסורת שמספקת אוכל מזין, איכותי ומעולה. אתה מייצר לעצמך אוכל יותר טרי, מסתובב בשטח ומכיר את הצמחים", הוא מסביר, "הליקוט שאני מלמד, בין שאר התחומים, הוא ליקוט מסורתי שהכללים שלו שומרים על השטח והסביבה. לא עוקרים צמח מהשורש שלו. הבעיה עם ליקוט התחילה כשהוא הפך למסחרי, כשאתה מלקט כדי למכור בשוק אתה לא רואה בעיניים".

צילום: אורי מאיר צ׳יזיק. "המבחר בעיר מצומצם, אבל יש די והותר מקומות"

צ'יזיק מלמד במרכז לימודי בבית שאן, וגם בגרמניה ובארה"ב, וייסד את 'המרכז להנהגת הבריאות' שעוסק בלימוד היסטוריה ואבולוציה של התזונה לצד יישום פרקטי של מסורות בתחום. "כשאתה מלקט אתה מכיר את השטח ואת המינים שבו וכך מאפשר לעצמך תזונה יותר מגוונת עם מינימום פגיעה בטבע. לקט-צייד היה אוכל בעבר מגוון של כ-500 מינים, האדם המודרני ניזון מאולי 30 מהם".

בתור מי שמעיד על עצמו כאחד שיכול למצוא מה ללקט בכל מקום, ביקשנו מאורי כמה טיפים לליקוט בעיר. "יש הרבה מאוד מקומות לליקוט בעיר, המבחר אמנם מצומצם יותר אבל יש די והותר מקומות לקטוף מהם בשמחה", הוא מעיד, "צריך קודם כל להיזהר לא לקטוף ממקום שרוסס בקוטלי מזיקים. מקומות אידיאליים הם עצי פרי שצומחים בעיר, גינות קהילתיות, גינות נטושות וגנים ציבוריים שאינם מרוססים – כולם מלאים בצמחי בר". השמועה אומרת שזו עונת תותי העץ, עופו על עצמכם.
לחשבון האינסטגרם של ד"ר צ'יזיק 

 "לקרב בין המקום שבו האוכל שלנו גדל לצלחת – הדרך היחידה לפתור את משבר המזון"

כשלביא רפאל למד כלכלה וקיימות, הוא נחשף בפעם הראשונה למשבר המזון והקיימות העולמי. הדרך שלו להתמודד עם הבעיה עצומת הממדים הזו: מחסור במים, בזבוז אוכל, חוסר בקרקע ובאנרגיה – הייתה לייסד יחד עם שותפיו את העמותה "החברה לחקלאות עירונית". אם תהיתם לפני שנתיים מה עושה חממת ענק ברוטשילד – ללביא התשובה.

"אנחנו מפתחים קהילות יצרניות – שהן בעצם גינות קהילתיות שמייצרות הרבה תפוקה, ומפתחים חקלאים עירוניים בצורה עצמאית ובצורה קואופרטיבית. אנחנו עושים את זה באמצעות סדנאות בתשלום והתנדבות בחברה, שמספקת למתנדבים את הידע באמצעותו יוכלו לגדל תוצרת חקלאית בעצמם", הוא מפרט, "בנוסף, אנחנו מקימים מרכזי חקלאות מתקדמים בבתי ספר בערים, ומסייעים לממשלה ולעיריות לבנות תשתית מזון עירונית – כדי שהתושבים יוכלו ליהנות ממזון איכותי, מקומי, וכחול לבן, שגדל בעיר ויהיה נגיש לכולם". זה אמנם נשמע ציוני משהו – אבל מדובר קודם כל במטרה סביבתית.

לביא רפאל. לגדל לעצמך. צילום עצמי

לא הספקנו להגיד גרטה טונברג – והתעסקות במשבר האקלים, המזון והקיימות הפכו לשיחת היום ברחבי העולם. זה עדיין לא מספיק, אבל זה משהו. לביא טוען שבישראל צריך להדביק את הקצב, ומהר. "הביקוש לתוצרת חקלאית עולה. אנחנו מתרבים בצורה מאוד מהירה, עוברים לעיר מהכפרים בהם היינו מגדלים לעצמנו את המזון – וההיצע שיש בעולם לא עומד בעומס", הוא מסביר, "משבר המים מחריף, אין לנו מקום, האנרגיה והמזון מתבזבזים. אחד הדברים שאנחנו מנסים לפתור הוא המרחק מהחקלאי לצלחת שגורם לבזבוז אדיר – 40 אחוז מהתפוקה שמגיעה למדינה מחו"ל לא מגיעה לצלחת שלנו. לקרב בין המקום שבו האוכל שלנו גדל לצלחת שלנו היא הדרך היחידה לעזור לפתור את משבר המזון העולמי".

אז מה עושים? ובכן, מגדלים בעצמנו. "מי שמגדל תוצרת חקלאית בעצמו ולעצמו, בין אם באופן פרטי ובין אם קהילתית, חוסך משאבים, מים, קרקע, דישון והדברה – וגם אוכל יותר טוב. זה לא רק כלכלי ושווה, זה האמצעי היחידי שבאמצעותו נוכל להאכיל את אוכלוסיית העולם באוכל בריא".
לאינסטגרם של החברה לחקלאות עירונית

כללי האצבע של לביא והחברה לחקלאות עירונית לגידול בבית:

• קודם כל: לא לצאת מהעיר כדי לקנות שתילים, ובכלל – להחליף את השתילים בזרעים. הם זולים יותר, קלים להנבטה, ומייתרים את התלות במשתלה.
• להקפיד שכל האדמה סביב הצמח תהיה לחה כל הזמן, ואם אפשר – להשתמש בטפטפות. אנחנו אולי שכחנו להשקות פעם אחת, אבל הצמח זוכר תמיד.
• החורף נועד לגידול ירוקים – חסה, פטרוזיליה, כוסברה, שמיר, מנגולד וסלרי. הקיץ – לירקות המניבים: עגבניות, מלפפונים, חצילים, פלפלים ועוד רבים.
• שמש ישירה על הצמח היא חובה. לפחות ארבע שעות ביום.
• כולנו עסוקים, אנחנו לא יכולים ללטף אדניות כל היום. גידולים הידרופוניים על מצע של מים בלבד הם הפתרון הטוב ביותר למי שבקושי נמצא בבית ועדיין רוצה להתקדם למזון טוב וסביבתי יותר.

לאתר החברה לחקלאות עירונית והרשמה לסדנאות