רדיוהד הציבו רף גבוה מאוד להסחות דעת מהמצב הפוליטי
בסטליסט היו רגעי התעלות, הכימיה בין חברי הלהקה הייתה אבסולוטית והווידאו ארט הוסיף עניין, אבל עם כל ההופעה המדהימה אתמול צריך לזכור מה עמד באוויר כל הערב
מופע קיץ גדול הופך לחומר הנפץ במטען שעומד בין ישראל לארגוני ה-BDS. וב"ישראל", הכוונה היא לחובבי רדיוהד המקומיים, אלה שחפים מפוליטיקה ומבקשים לעצמם כמה שעות שאין בהן דבר מלבד התקהלות של מי שחפצים לשמוע מוזיקה. לכאורה זה עוד יום רגיל ולח בו מטיחים בנו את הכיבוש (ושלא יהיה ספק, מותר להטיח בנו את הכיבוש), אלא שעכשיו הלהקה לוקחת צד. לא של נתניהו ולא של תומכי חרם הצרכנים – אלא של מי שגדל על “The Bends”, התחרפן מ"OK Computer" וחשב ש"A Moon Shaped Pool" הוא אלבום יפה.
ככה זה מרגיש לקבל את התפקיד של הנבל בלי שביקשת אותו לעצמך, בהצגה שרצה שוב ושוב – הפעם במתכונת הכי חגיגית שלה. זה הפיק המשותף לנו, למחרימים הפאנטיים ובסופו של דבר – בגלל המעורבות של תום יורק – גם לרדיוהד. כולם זכו לליטוף קטן מהכאוס הציבורי הזה; יורק חירמן את המעריצים הישראלים (הפטריוטים והלא), BDS מצצו את הדם של רדיוהד ונשמעו חזק וצלול יותר מאי פעם ורדיוהד עמדה על הזהות היציבה שלה והראתה שלחצים מגורמים פטרוניים שווים ללא כלום כשהשיקולים הפנימיים מושכלים ופרטיים.
עוד כתבות בנושא:
ההפקה סייעה, המעריץ הפלסטיני הגיע להופעה
ביקורת מזויפת על ההופעה; צדקנו?
הריאיון המדובר של תום יורק ב"רולינג סטון"
והם לא היו כאן 17 שנים. מאז הסינרמה, שנת 2000. היו להם הזדמנויות לחזור ואפילו קשרים משפחתיים (ג'וני גרינווד שנשוי לאמנית הישראלית שרונה קטן), אבל הם בחרו שלא. הסיבות, פוליטיות או לא, שמורות להם – ומתבקש לכבד אותן בימים בהם רדיוהד הודפת ארגוני שמאל רדיקלי, אינטלקטואלים, קולגות ואת שאר גורמי הלחץ שקרובים מאוד לקלחת התרבותית שלה (רשימה חלקית: קן לואץ', רוג'ר ווטרס, ת'רסטון מור, טונדה אדבימפה, אליס ווקר, סטיבן הוקינג). ליורק יש מסרים אחרים להעביר – אמנם פשטניים ועם פער בין הידע למעשה – אבל הוא נחרץ ולועג לכל מי שמתעקש לדחוק אותו לפינה. בתחילת השבוע כדור השלג הזה התגלגל למעין מיני קמפיין אנטי חרמות שיזם סולן R.E.M מייקל סטייפ, שהפך את החרמנות לאקסטזה.
רק בגלל אלה – המתח שנוצר מיום הכרזת ההופעה, ה"אנשים המזוינים" שסינן יורק למפגינים בסקוטלנד, ההיענות המוגברת, הפראיות של טוקבקיסטים שטופי מוח, הראיון ל"רולינג סטון" – המופע בפארק הירקון מתרחש כמו נס, תוצאה של נצחון הרוח על כוחות כסחניים. השיח הציבורי, בצירוף העובדה שמדובר באחת הלהקות האהודות בהיסטוריה של הרוק הבריטי, הביאו את רדיוהד לבמה שלפניה נפרש אוקיינוס כחול של מזילי ריר, אסירי תודה – וזאת חתיכת פתיחה משמעותית להופעה. כל הופעה.
עם זאת, הקהל חצוי. קבוצה אחת מאמינה שתום יורק הוא משיח מודרני, שהאמנות תחתיו לעולם אינה כוזבת ושרדיוהד היא מעין גואלת של תרבות פופ חיוורת וריקנית. אבל יש גם את הקבוצה הנגטיבית, זאת שחושבת שרדיוהד זה חרא יומרני ומייבב. אלא שבמקרה הזה, גם שונאים התקפלו ועלו לרגל. עבורם המוזיקה היא עדיין הפרמטר האחרון, אבל זה לא משנה כשהאינסטינקט הפרובנציאלי הוא שיאהבו אותנו ונאהב חזרה.
אז הנה, אהבה מפעמת באירוע שהוא לא רטרו כמו גאנז אנד רוזס. לרדיוהד יש תוחלת חיים נדירה, היא יודעת לשמר את עצמה בלי עזרים פלסטיים, בלי גימיקים. היא מתרחשת בהווה, אלבום מוערך יצא לפני שנה ("A Moon Shaped Pool") ולמרות הדאון הכללי, יש לה אנרגיות לחלוק. כשיורק לא זז כמו נרקומן (חמוד) בקריז – הוא מתרכך ומתעדן, הופך חמאתי. ב"Daydreaming", שיר שיש בו איכויות מטאפיזיות, הקול שלו מרחף עד נמיר, נפרד מהלופ של הקלידים וחוזר לפי צורך.
הכימיה בין פיל סלוואי, אד או'בריאן, ג'וני וקולין גרינווד (בסיסט פנומנלי אגב) אבסולוטית ונועדה לשגר את הקול של יורק למרחקים, הרבה בזכות העובדה שאין שם סימנים לנרקיסיזם. החבורה של יורק עובדת כמו במפעל, כל אחד יודע את מקומו ויחד נוצרים רגעים אקספירמנטליים שלא בהכרח נשמעים בהקלטות האולפן. במרבית הזמן, הרוקנרול המסורתי מפנה מקום לצלילים הממוחשבים ויש הרגשה של מסיבה, עם פחות גיטרות ואורות אדומים ויותר סמפלרים ואורות כחולים. אין סמים בקהל, זה פארק הירקון ולא ארבע לפנות בוקר בברקפסט, אבל ברור שבתנאי שטח פחות מוקפדים החוויה היתה נחרטת כפסיכואקטיבית וההידלקות הייתה לא רק פוליטית.
הווידאו ארט הוא עוד חיזוק לדומיננטיות של האלקטרו. המסכים, שמציגים קלוזאפים עקומים וצורות אבסטרקטיות, נראים יותר כמו המסכים של פליינג לוטוס משל רדיוהד. זה מרגיז את האנשים שלא עומדים במקומות אסטרטגיים (מחוץ לשקעים), שהיו מעדיפים לראות תמונה חדה של המתרחש על הבמה ולא סרטוני אווירה (המלווים את כל סיבוב ההופעות הזה). למרות זאת, לשירים כמו “Let Down” ו"Lotus Flower" הארט מוסיף עניין.
"Nude", השיר שיצא ב-"In Rainbows" (ושבוצע כבר בסיבוב הופעות של “OK Computer”), זוכה לחיוּת לא מוכרת. יורק קצת מזייף, אבל נשמע כמו אמא שמרדימה את הילדים שלה, הפלסטו שלו מנחם ומרחיק את המילים רוצחות החלומות האלה ("אל תטפח רעיונות גדולים/זה לא הולך לקרות"). השילוב עם הגיטרה של ג'וני, שאין בה כמעט אפקטים והיא גם לא מדויקת, עושה את זה מרגש מאוד. חוק מספר 1: לייב בלי פגמים הוא לייב גרוע.
אפשר להתווכח על הסטליסט, שלא מכוון למי שנמצא במערכת יחסים פתוחה עם רדיוהד, אלא לאדוקים. זה לא שאין רגעי התעלות – בהדרנים הם חסים על החובבנים ומבצעים את "No Surprises", את "The Bends" ואת "Paranoid Android" – אבל סביר להניח שמי שלא מכיר את תשעת אלבומי האולפן לעומק, איבד ריכוז פה ושם. ב"Creep" וב"Karma Police" ברור שהנעורים הבודדים של מרבית רוכשי הכרטיסים התרחשו ברקע של השירים האלה.
ההופעה נגמרת. בין הביטים האלקטרוניים לגיטרות עם הפאז, בין ה"יאללה" לאימרה ש"בסוף אנחנו מנגנים מוזיקה", אפשר היה לשכוח שמישהו התהפך על רדיוהד, שה-BDS מחכה להתנפל על ההכרזה הבאה, אבל יותר מזה – שהדברים קורים מסיבות שאנחנו לא אוהבים לדבר עליהן. אם זה נשמע, מרגיש ונראה כמו הסחת דעת, זאת הסחת דעת. ואם בהסחות דעת בחרנו, רדיוהד ללא ספק הציבה להן רף גבוה.
[interaction id="597044b85ef522b21624d52d"]