רדיוהד בישראל: על מה התבאסו המעריצים בסיבוב ההופעות הנוכחי?
רגע לפני ההופעה של רדיוהד בארץ, שלחנו את כתבנו לאסוף מודיעין בפסטיבל המוזיקה "Main Square". אז מה עצבן את הצרפתים, למה אסור לצפות והאם כדאי לבנות על "Creep"?
הבחור הפריזאי זעם. לאוזן בלתי־מזוינת נשמעו דבריו כמו רצף של "merde" ב-180 קמ"ש, אבל גם מתוך הבליל הזה ניתן היה לדלות מילים כמו "קריפ","קארמה פוליס" ותנועות אצבע משולשת. רדיוהד, הלהקה שמעולם לא סיפקה לקהל שלה את מה שציפה לקבל, יכולה לרשום לעצמה בסיפוק עוד לקוח מאוכזב.
בשבוע שעבר נסגר "Main Square Festival" הצרפתי בהופעת ענק של חמשת המופלאים מאוקספורד. הצפיפות באזור הבמה המרכזית הלכה והתגברה לקראת שעת ההופעה, ואווירת אסון־ערד נחתה על העיירה המנומנמת אראס.
דודו טסה ונסרין קדרי, המחממים הקבועים של הלהקה בסיבוב הנוכחי, הבריזו הפעם. לא ברור מי בנה את הליין־אפ של הפסטיבל, אבל הוא כנראה לא היה לגמרי צלול כששיבץ את הלהקה "Savages" בספוט הנחשק לפני רדיוהד. ארבע הנשים הללו, שזוכות ללא מעט שבחים ברחבי העולם, הן בערך ההיפך הגמור מכל מה שרדיוהד מייצגים – וואנאבי־פוסט־פאנק צרחני, שבלוני ונטול נשמה, עם ליריקה שטחית ומאמצים נוטפי זיעה לעשות רושם. עד שהן פינו את הבמה, המחשבה לפרוש בשיא לשארל דה גול ולתפוס את רדיוהד בארץ נראתה כמו הדבר המתחשב ביותר שניתן לעשות עבור עור התוף.
כתבות נוספות:
תום יורק הניף אצבע משולשת ל-BDS
המוזיקאי שהופך את המוזיקה של רדיוהד לשמחה וים תיכונית
נביאי שקר: רדיוהד טעו, ולא בכבוד שלהם להודות בזה
אבל כשסוף סוף זה קרה, זרמי התרגשות הורגשו פיזית מכף רגל עד ראש. אין טעם להעמיד פנים: גם אם רדיוהד ייתנו בארץ הופעה מחורבנת, זה יהיה אירוע מכונן בשביל מי שהמלנכוליה המהוקצעת שלהם היוותה עבורו פסקול להתבגרות. הרי אין כמו העצבים של "Paranoid android" כדי לגרום לגרופים – בהווה או בדימוס – להפוך שוב לנערים מחוצ'קנים שמדמיינים את שנוא־נפשם ב"Off with his head, man".
דור המסכים, תתקדמו
בלי הרבה ספוילרים, זו לא הייתה הופעה ידידותית למשתמש, אבל זו הייתה הופעה מופלאה. כמו אותו צרפתי נרגז מתחילת הביקורת, רבים מהנוכחים לא קיבלו את ליטרת הלהיטים שכנראה ציפו לה (לא, הם לא ניגנו את "Creep"). בנוסף, כשמדובר במסה של עשרות אלפי אנשים, חשוב לציין שמסכי הוידאו לא ישלימו את החוויה לרחוקים מהבמה. אלו היו כבויים במשך חלק ניכר מההופעה, ובהמשך הוקרן עליהם וידאו־ארט שלא ממש סיפק תיעוד הולם למתרחש.
אבל למה כבר אפשר לצפות מלהקה שמעולם לא שיחקה לפי החוקים; שהיממה את עולם המוזיקה עם האלקטרוניקה הסוחפת של "Ok Computer" ואז חתכה הכי חזק עם "Kid A" הלא־מתקשר; ששינתה את התעשייה כששחררה את "In Rainbows" בהפתעה, בגרסה אינטרנטית בלבד, ואפשרה למאזינים לקבוע את המחיר שישלמו עליו; ושמחקה כל זכר לנוכחותה האינטרנטית כחלק משיווק "A Moon Shaped Pool", אלבומה החדש והיפהפה. הופעת להיטים שלהם היא רעיון כמעט מגוחך.
ובכן, אפשר לצפות מהם לשואו מהפנט, לא פחות. להופעה קטטונית וטוטאלית של תום יורק, שבגיל 49 שר יפה מאי־פעם, ומזכיר לכל דורות החקיינים שהציב מי הבוס. להפקה בה פסנתרים ומערכות תופים עולים ויורדים מהבמה כאילו היו מפוחית. אי אפשר להבטיח שבפארק הירקון יפציע הביצוע המהמם ל"Daydreaming" שפתח את ההופעה בצרפת, כשג'וני גרינווד שמוט על הפסנתר ומעלה באוב את רוחות הפרידה שריחפו על האלבום האחרון. אין לדעת אם יורק ייטול את הגיטרה האקוסטית גם כאן, ישיר את "Exit music (for a film)" ויהפוך את קהל האלפים לגוש דומם ומייבב. אפשר לצפות למשהו כמו שעתיים וחצי של יופי ממיס ומאתגר, בביצוע להקה שהרוויחה בזכות את מעמדה כאגדה.