"ריצ'ארד ג'ול": סיפור מעולה שנהרס בגלל מיזוגניה

ב-1996 גרתי בניו יורק ועקבתי בתשומת לב אחר שידורי האולימפיאדה באטלנטה. הפיצוץ הקטלני שארע בפארק האולימפי ב-27 ביולי זינק כמובן לכותרות הראשיות, ותשומת לב מסוימת הוקדשה למאבטח ריצ'ארד ג'ול שגילה את מטען הנפץ מתחת לספסל כמה דקות לפני שהתפוצץ, התריע עליו ומנע אסון גדול יותר. אבל ארבעה ימים אחרי האירוע, פורסם שג'ול עצמו חשוד בהנחת המטען, וכל מהדורות החדשות עטו על הידיעה. לפתע ג'ול הפך מגיבור לנבל. אני זוכרת את חוסר הנוחות שחשתי עם פרסום החשד – זה היה מהר מדי ולא מבוסס דיו, ותהיתי אם אין צו איסור פרסום על שמות של חשודים שאפילו לא הוגש נגדם כתב אישום. לכן סירבתי להיסחף על ידי כל הדיווחים על המוזרויות של האיש שעד אז היה אלמוני. המתקפה התקשורתית על ג'ול נמשכה בעוז, ורק אחרי שלושה חודשים של רצח אופי, האף.בי.איי הודה שבעצם אין להם קייס של ממש נגדו, ושהוא אינו חשוד יותר. חלף עוד זמן בטרם נלכד האשם האמיתי, שבינתיים הספיק להניח פצצות באתרים נוספים באטלנטה.

תיארתי את התגובה שלי בזמן אמת כדי להבהיר שבמהלך הצפייה בסרטו החדש של קלינט איסטווד חשתי מעין קשר אישי לסיפור על האיש שהואשם על לא עוול בכפו, ועל קלונה של התקשורת. זה סיפור שראוי ואף חשוב לספר אותו, ואיסטווד מספר אותו היטב. ועדיין יש בסרט רגעים חשודים, שמחדדים את התהיה מדוע "ריצ'ארד ג'ול", המבוסס על כתבה בוואניטי פייר מ-1997, נוצר דווקא עכשיו. האם זו דרכו של איסטווד, שבשנים האחרונות שב להתגאות בדעותיו הקונסרבטיביות, לתקוף את האופן שבו התקשורת האמריקאית ממהרת לפרסם את האשמותיהן של נשים כלפי גברים בעמדות כוח (בהם הנשיא החביב עליו) בעידן MeToo?

אוליביה וויילד ב"ריצ'ארד ג'ול"

הנבל העיקרי הוא העיתונאית קאת'י סקראגס, שמציעה לסוכן אף.בי.איי ולעו"ד סקס בעבור מידע. סקראגס מתה ממנת יתר ב-2001 ואינה יכולה להגיש תביעת דיבה בשמה ובשמן של כל העיתונאיות על הצגתה כזונה

הנבל העיקרי של הסרט הוא העיתונאית קאת'י סקראגס (אוליביה וויילד), שהייתה הראשונה לפרסם את החשד בעיתון באטלנטה. בסצנה שככל הידוע אין לה שום קשר למציאות, היא מציעה לסוכן אף.בי.איי (דמות בדיונית בגילומו של ג'ון האם) סקס בעבור ההדלפה. והוא מתפתה. אחרי כן היא מנסה לפתות באופן דומה גם את פרקליטו של ג'ול (סם רוקוול), אך הוא מגרש אותה ממכוניתו בבושת פנים. סקראגס מתה ממנת יתר ב-2001 ואינה יכולה להגיש תביעת דיבה בשמה ובשמן של כל העיתונאיות על הצגתה כזונה.

חטאה של סקראגס (ובעקבותיה של שאר כלי התקשורת) היה גדול דיו, וחבל שאיסטווד והתסריטאי בילי ריי (שכבר עסק באשמת העיתונות בסרטו "חשיפה") בחרו להעצים אותו באופן בזוי שכזה, כי מבחינות רבות זה סרט טוב ומעניין. ג'ול הוא גיבור קולנועי מאוד לא טיפוסי, בהיותו איש שמן שמתגורר עם אמו (קת'י בייטס), והרצינות היתרה שבה הוא ממלא את תפקידו מעוררת גיחוכים בקרב האנשים סביבו. פול וולטר האוזר, הזכור לטוב מ"אני, טוניה", מצוין בתפקיד הבחור שיודע שהוא נחשב לבדיחה, אבל רק לעיתים רחוקות חושף את פגיעותו. שתי הסצנות שבהן הוא יוצא מעורו ומתריס כנגד האנשים שדורכים עליו מרגשות מאוד. גם רוקוול נהדר כתמיד בתפקיד עורך דינו של ג'ול שמאמין לו, ונינה אריאנדה ("השמן והרזה") משעשעת כמזכירתו הנאמנה.

הדרמה של הסרט נובעת מההערצה של ג'ול למערכות החוק והסדר, ומהקושי שלו להבין שנציגיהן אינם מחפשים את האמת, אלא מנסים להפילו בפח. בהקשר הזה הליהוק של כוכבים אטרקטיביים כוויילד והאם לתפקידי הבריונים הוא אפקטיבי ונכון. אילו רק הסרט היה מסתפק בזה.

ציון: 3.5/5
סרט על: סיפורו האמיתי של המאבטח שהואשם על לא עוול בכפו בהטמנת פצצה באולימפיאדת אטלנטה ב-1996
ללכת? כן. סיפור מעניין מסופר היטב, עם תוספות מרגיזות

Richard Jewell בימוי: קלינט איסטווד. עם פול וולטר האוזר, סם רוקוול, ג'ון האם, אוליביה וויילד, קת'י בייטס. ארה"ב 2019, 131 דק'