מאות יקבים, מזקקות ומבשלות בוטיק כבר פועלים ברחבי הארץ, בסופ"ש הבא יארח אותם שף רן שמואלי במסגרת האיוונט Drink.IL ב"מערבה". ביקשנו ממנו לכתוב כמה מילים לקראת האירוע ועכשיו אנחנו מתרגשים כמוהו // "מה שמיוצר בישראל וברמה גבוהה כדאי שנצרוך כאן. רבים מהמוצרים האלה נטולי תחרות" // טור אישי
לאורך השנים כתבתי והתראיינתי לא מעט, אבל הטור הזה שונה עבורי ברמה האישית, כי הוא הזדמנות לשתף בגאווה ובהערכה אינסופית שיש לי כלפי היצרנים המקומיים שלנו. השנה החלטנו לא רק לדבר על זה אלא גם לעשות מעשה: לארח במערבה אתDRINK.IL– אירוע שמפגיש תחת קורת גג אחת את הקהל הרחב עם ייננים, מזקקות ומבשלות ישראליות. לא עוד שוליים, לא עוד נישה. מרכז הבמה.
>> "הצלחת של הארץ המובטחת": עוד לא ראיתם תוכנית אוכל כזו
>> הכוס המלאה: עיריית תל אביב-יפו נגד חד"פ בבתי הקפה
החיבור שלי אליהם אינו רק מקצועי, הוא ביוגרפי. עברנו מסעות מקבילים כדי להגיע לימים שבהם יש הרבה מה לחגוג. אני זוכר היטב את תחילת הדרך, שנים שבהן מסעדות לא היו חלק משגרת החיים אלא אירוע מיוחד, כמעט חגיגה חד- פעמית. כמעט ולא אכלנו בחוץ. יום הולדת במסעדה היה שיא. מאז 1989 אני חי קולינריה ואירוח כמעט יום-יום וכשאני מביט סביבי, קשה להאמין למה שנוצר כאן. זו מהפכה של ממש.
הייתי בין ברי המזל שזכו לראות רעיונות וחלומות הופכים לתעשייה שלמה, חיה ובועטת. כשהתחלנו – לא היה כאן כמעט כלום – בשדות גידלו את רק את הבסיס, ואת השאר היה צריך להביא מחו"ל. חקלאות וגינון תמיד היו אהבה גדולה שלי, ממש אחרי הבישול. הדור שלי גדל על עונתיות, לא אכלנו עגבניות בחורף, חיכינו לביס הראשון של אבטיח בקיץ. זו לא הייתה אופנה, זו הייתה דרך חיים. כשהקמנו את הקייטרינג, השקענו כל שקל שהרווחנו וטסנו בעולם כדי ללמוד מאחרים, חזרנו עמוסים בידע ובהשראה והבנו שאם אנחנו רוצים חומרי גלם חדשים – האחריות היא עלינו. לא להמתין שמישהו אחר יגדל עבורנו, אלא ליזום.
במקביל למהפכה הקולינרית, התחוללה כאן מהפכה נוספת, שקטה בהתחלה, נוכחת מאוד היום: מהפכת היין והאלכוהול הישראלי. כשהתחלנו היו כאן בעיקר יקבים ותיקים עם יינות לא מרשימים. היום, אחרי 37 שנות עשייה, אני רואה תעשייה פורחת, נועזת, איכותית
מה זה אומר? להביא בעצמנו זרעים. למצוא חקלאי אמיץ שיסכים להתנסות. והכי חשוב: להתחייב מראש לקנות את כל היבול, גם אם הוא לא מושלם. זו ברית. זה דו- קיום אמיתי בין מטבח לשדה. וכך עשינו. הבחירה לעבוד עם חומרי גלם מקומיים לפי העונה איננה רק אידיאולוגיה; היא טעם. היא טריות. היא חיבור לאדמה שעליה אנחנו עומדים. במערבה יש לנו גינת ירק שופעת לצד עולם שלם של נוי וצמחייה, והשאר מגיע מספקים מקומיים או ישירות מחקלאים. כשאתה מכיר את האדם שזרע, שגידל, שהשקה – אתה מבשל אחרת. יש בזה יראת כבוד.
החקלאים והיצרנים הקטנים מתקשים מאוד. הציבור לא תמיד מבין את המורכבות, את העלויות, את הסיכונים. הייתי רוצה לראות יותר תמיכה מהמדינה, אבל עד שזה יקרה – האחריות היא גם שלנו. אנחנו יוצרים קשר אישי, מתחברים, מתכננים יחד מה אפשר לזרוע ולגדל, ולעיתים מתחייבים לקנות את כל הסחורה גם אם זה מעבר לצרכים שלנו. זהו נדבך חשוב בקולינריה הישראלית, והוא יוצר יחס אחר של טבחים למצרכים. מעבר לטריות, מדובר ביראת כבוד. שכחנו כבר מה הטעם של ירק שנקטף בבוקר. "טרי" עבור רבים הוא מלפפון שישב שבוע במקרר. עבורי טריות היא לא מילה, היא חוויה, היא ריח של שדה. היא פריכות שנשמעת בביס.
במקביל למהפכה הקולינרית, התחוללה כאן מהפכה נוספת, שקטה בהתחלה, נוכחת מאוד היום: מהפכת היין והאלכוהול הישראלי. כשהתחלנו היו כאן בעיקר יקבים ותיקים עם יינות לא מרשימים. היום, אחרי 37 שנות עשייה, אני רואה תעשייה פורחת, נועזת, איכותית. כך נולדו גם שיתופי פעולה מרגשים: לפני 13 שנה יצרנו עם עדו לוינסון את יין הבית של קלארו, לאחר מכן שיתפנו פעולה עם היינן יעקוב אוריה, ובשנים האחרונות עם קובי ארביב מיקב רקנאטי. דוגמא נוספת היא הג'ין של קלארו שנולד משיתוף פעולה עם אבי שלו "האלכימיסט". אלו חיבורים שנולדים מתוך אמון הדדי ויצירה משותפת. מה שמיוצר בישראל וברמה גבוהה כדאי שנצרוך כאן. אנחנו אולי מצפים למחירים נגישים יותר, אך שוכחים שבישראל הייצור קטן, הרגולציה כבדה והעלויות עצומות. בפועל, רבים מהמוצרים האלה נטולי תחרות.
כשמתחילים לייצר משהו נוצרת מסורת. נצבר ידע. נבנית זהות. אמנם אנחנו יחסית בתחילת הדרך, אבל זו התחלה מבטיחה מאוד. מספיק להסתכל על מזקקות כמו מילק אנד האני, רוח, פאפא, יוליוס, האגס 1, גולני, ירושלמי, שבט ואחרות, עולם שלם שקם כאן בעשור האחרון ומביא כבוד בינלאומי. אוכל הוא מרכז חיי, אבל הוא אף פעם לא עומד לבד. הוא חלק מחוויה שלמה של מקום, אנשים, טבע ותרבות.
במערבה, פינה ירוקה במרכז הארץ, אנחנו מחברים בין בישול, גינון, אירוח ואהבה לאדמה. האירוע הזה הוא המשך ישיר של הדרך הזו. ב 28-29 בינואר, נארח עשרות יצרנים אשר יציגו יצירה ישראלית איכותית, עטורת פרסים. אם נגיע כולנו, נתמוך, נקנה – הכמויות יגדלו, הידע יתרחב והמחירים בסוף גם יתאזנו. זה ישפיע על מה שנשתה, על מה שנאכל ועל העתיד של כולנו. יש כאן רצון פשוט, עמוק ואמיתי לומר תודה – לאנשים שמגדלים, מייצרים, מזקקים ומאמינים שכאן, בארץ הזאת, אפשר ליצור דברים גדולים באמת. ולהרים להם כוס. כאן. בבית.
>> רן שמואלי הוא שף ובעלים-שותף בקבוצת קלארו (קלארו תל-אביב, קלארו לונדון, מערבה אירועים)