תעתוע של סיפור: איך הפך חנון מלוס אנג'לס ליקיר המוזיקאים הישראלים?

רנדי ניומן, פסנתרן שמן וממושקף שלהיטיו רתחו בעיקר בזכות להקות אחרות וסרטי פיקסאר, יחגוג בקרוב 75. הוא מעולם לא הפך כאן לכוכב, אז איך כבש האיש הכי לא רוקסטאר בארצות הברית את המוזיקאים הישראלים?

רנדי ניומן בסן פרנסיסקו, 2014 (צילום: Getty Images)
רנדי ניומן בסן פרנסיסקו, 2014 (צילום: Getty Images)
25 בנובמבר 2018

רנדי ניומן לא מספיק מפורסם כדי שיהיו לו כל כך הרבה שירים על כמה קשה להיות מפורסם. איכשהו זה אחד הנושאים שעליהם הוא הכי אוהב לכתוב שירים:"I'm Dead But I Don't Know It",י"Lonely at the Top",י"It's Money That I Love". יש עוד, כולם מסופרים פחות או יותר מפיה של אותה דמות, תופסים אותה במצבי רוח שונים, בשלבים שונים של הקריירה, אולי בשעה אחרת של הלילה: רוקסטאר-סלב ציני, זעוף, מתנשא ואבוד.

הפרסונה הזאת מגוחכת בפני עצמה, אבל היא נעשית הרבה יותר מגוחכת כשמשווים אותה לקריירה הלא-רוקסטארית בעליל של ניומן עצמו: יהודי מקליפורניה, פסנתרן עם קול מאנפף ייחודי, שמנמן וממושקף שחלק גדול מהלהיטים שלו הוקלטו – לפחות בהתחלה – על ידי אחרים: "Mama Told Me Not to Come" הפך ללהיט במקור בידיהם של להקת הסבנטיז Three Dog Night, והשיר הכי מוכר, ככל הנראה, שניומן חתום עליו, מזוהה בעיקר עם ג'ו קוקר – המנון הסליז האלמותי "You Can Leave Your Hat On" .

עוד כתבות מעניינות:
איך הפכה ניק ווסט מילדת כנסייה למטאור מוזיקלי?
האחים צברי הם תופעת קאלט שלא דומה לשום דבר אחר
המוזיקה הישראלית חייבת להשתחרר מהשליטה של גלגלצ

לניומן זה בטח לא הפריע: הוא כתב שירים לאחרים מגיל 17 (בין היתר לדאסטי ספרינגפילד, ל-O'Jays ולהארי נילסון). הוא התחיל להקליט את המוזיקה של עצמו רק בגיל 25, אבל רק לקראת שנות ה-30 לחייו התחיל להצליח איתה: המנוני לוזרים, פרודיות על אמריקנה, שירי אהבה ארסיים – כל אלו נשמעו הכי טוב, הכי כן והכי שורף כשניומן נהם אותם בעצמו (גרסאות של זמרים אחרים לשירים שלו נוטות להפוך אותם לקצת יותר מדי יפים). זאת הייתה ההתחלה של החנון העוקצני במסיבה הכי טובה בהוליווד (בכל זאת, יש לו 20 מועמדויות לאוסקר ושתי זכיות – רובן על שירים לסרטי פיקסאר, בהם "צעצוע של סיפור" ו"מפלצות בע"מ").

רנדי ניומן ובמאי "צעצוע של סיפור 4", ג'ון לסטר, באירוע של פיקסאר בקליפורניה, 2015 (צילום: Getty Images)
רנדי ניומן ובמאי "צעצוע של סיפור 4", ג'ון לסטר, באירוע של פיקסאר בקליפורניה, 2015 (צילום: Getty Images)

ערב המחווה שיתקיים בבארבי בסוף השבוע (שישי, 30.11) לכבוד יום הולדתו ה-75, בהשתתפות סוללת אמנים רצינית (בהם שלומי שבן, איה זהבי-פייגלין, דרור קרן ויובל מנדלסון), הוא מפתיע ולא מפתיע. אמנם יש לניומן נוכחות מסוימת בישראל, בין היתר בזכות תרגומים (יהונתן גפן תירגם עבור אריק איינשטיין את "Daytona, Ohio" והפך אותו פשוט ל"שיר של רנדי ניומן"; שלומי שבן התלבש על "My Life Is Good"), אבל הוא מעולם לא הפך כאן ללהיט אמיתי. ובכל זאת, הוא נקלט כאן הרבה יותר טוב משניתן היה לצפות: רוב השירים הבולטים שלו הם שירי דמויות, בדרך כלל מאוד אמריקאיות – שמרנים בורים מהדרום, קוקהדס מלוס אנג'לס ודומיהם – וגם כאלו שמחוברים מאוד למקומות ("Baltimore", "I Love L.A" ואפילו אותו "Dayton, Ohio", עיר של 140 אלף איש שהפכה בתרגום של גפן לכפר אז"ר). בישראל אוהבים מוזיקאים אמריקאים בתנאי שהם לא אמריקאים מדי. עדיף שיהיו אוניברסליסטים כמו דילן, או גג גיבורי פועלים כמו ספרינגסטין. אבל רנדי ניומן עשה את ההגירה בהצלחה יחסית.

אולי זה בגלל שאין באמת שני לו. מעט אנשים עושים את מה שהוא עושה, והוא עושה את זה הכי טוב: מחזיק קריירה שלמה של סונגרייטר תוך שהוא נשען בעיקר על דמויות בלי לצאת טרחן או מתחמק. אולי זה בגלל שניומן נמנע תמיד מגרנדיוזיות: השירים שלו קטנים, ספציפיים, נקודתיים (יש לו שיר שנקרא "זיגמונד פרויד עושה חיקוי של אלברט איינשטיין באמריקה", וזה בדיוק מה שקורה בו). מצד שני, למרות שניומן הוא בסופו של דבר ליצן סרקסטי, הוא אף פעם לא באמת רע: הוא יודע להחליק לתוך קול של קריקטורה ועדיין להעניק לה שלושה מימדים. הגזענים הבורים שלו הם בעצם מבולבלים ומפוחדים, עד שזה כמעט חמוד; העשירים הדורסניים שלו זקנים ועייפים; הסלבס השרופים שלו ממש עצובים, ואולי הם בכלל לא ממש סלבס. ממש כמו רנדי ניומן.

← ערב מחווה לרנדי ניומן, "אמא אמרה לי לא לבוא", בארבי, דרך קיבוץ גלויות 52 תל אביב, שישי (30.11) 13:30, 115 ש"ח. לרכישת כרטיסים

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד