מבצע יונתן: "רסלינג ישראל" זו המתנה שמגיעה לנו ליום העצמאות

מי שעוקב מספיק זמן אחר הסטנדאפיסט יונתן ברק כבר יודע שהמסלול שלו אף פעם לא היה שגרתי: הוא החייה את תרבות הספיישלים ביוטיוב בהשראת סטנדאפיסטים מארה"ב, צילם במהלך הקורונה תוכנית רשת בהפקה עצמית ("הדבר הכי פחות חשוב כרגע") והמציא את עצמו מחדש בכל גלגול, ולא משנה איזה משבר מתקיים במדינה. גם את הפרויקט הבא שלו הוא מכנה "זריקת עידוד לכלכלה", אבל השם שלו הוא בכלל "Wrestling ישראל". וזה תיאטרלי, ברברי, מגוחך, ברוטלי ומהנה בדיוק כפי שזה נשמע.

>> מקום לבריחה מהמציאות ומקום ללכת בו מכות. העיר של יונתן ברק

גם אני הופתעתי כשגיליתי על קיומו של תחום ההיאבקות המקצועית הישראלית. אבל מסתבר שלמרות שלא מדובר בקהילה גדולה במיוחד, היא עדיין הצליחה להנפיק כמה כוכבים שהגיעו עד לחו"ל – טל בר און, מתאבק שמתהדר בחולצה עם הכיתוב "Size Does Matter", כבר כמעט ועבר את כל שלבי המיון ל-WWE, או יובל גולדשמידט, שצפוי לחזור בכל רגע להופיע בגרמניה, או הצמד "טובים השניים" שמופיע ברחבי העולם. ומהלך חול המועד הם כולם התאספו באולפני מזמור בראש העין, לצד מתאבקים ישראלים נוספים, כמה סטנדאפיסטים, נגה ארז אחת וכ-900 צופים מדי ערב, לשלושה ימים של רסלינג ישראלי. 

מדובר בפרויקט מופרע, גם בסטנדרטים בינלאומיים: הקמת ליגת היאבקות ישראלית, דרך מופע שמתקיים במשך 3 ימים, ועל הדרך מצולמים 8 פרקים לשידור טלוויזיוני בגוף שידור שעדיין לא ידוע (כאן 11, תרימו את הכפפה!). יונתן ברק הוא ה"יזם, יוצר, בעלים והוגה", ולצד אנשי מקצוע מעולים כדודי כהן (עורך ראשי) ויואב שטפלר (במאי), שניהם עם ניסיון מכובד ב"אח הגדול", יש פה פוטנציאל משגע לספורט בידורי חדש שעוד עשוי להפוך לתופעה. וברק, שמבין זאת היטב אבל גם מגשים חלום אישי, השקיע בזה לא מעט כסף – למעשה, 2.5 מיליון ש"ח מכספו.

"אף אחד – אני שוב רוצה להגיד, אף אחד – לא מממן את הדבר הזה מלבדי", מספר ברק. "רק אני, 100 אחוז מהכסף. מדובר פה במיליונים, וזאת השקעה לטווח הארוך, כי הדבר הזה יהיה שווה עשרות מיליונים. כי אני הולך לגרום לו להיות שווה עשרות מיליונים. כי מה שהיה פה הערב זאת רק ההתחלה. רסלינג ישראל הולך להיות הדבר הכי גדול במדינת ישראל".

רסלינג וסטנד-אפ בזירה

ברק, לצד אשתו הסטנדאפיסטית נועה מנור, לא מסתפקים רק בתפקיד המימון וההפקה,אלא נכנסים בעצמם אל הזירה – ומכניסים גם את חבריהם הקומיקאים חן מזרחי ואסף יצחקי, שהצטרפו לקרבות, יצחקי אפילו בהפתעה. החיבור המפתיע בין היאבקות מקצוענית לקומיקאים מקצועיים מעלה שאלות על עצם קיומו – האם הוא חיבור טבעי, או כזה שנולד בגלל שהקומישינר הישראלי הוא קומיקאי?

בעיני ברק, התשובה ברורה: "שניהם קרקסנות, שניהם להטוטנות מסוג כלשהו. אלה דברים שמחזירים אותך לילדות, שנותנים לך פליאה, שגורמים לך להאמין בדברים שהם בלתי אמינים". מנור חושבת שבין אם טבעי או לא, זה רק יכול להועיל. "זה דווקא יכול להזין את הסטנד-אפ, וככל שזה יגדל זה יזין אחד את השני. נטפליקס קנו עכשיו זכויות השידור של ה-WWE, והם משלבים עכשיו בקטע מסחרי ומחושב כל מיני סטנדאפיסטים שעשו אצלם מופעים, והפוך. אז אולי סטנד-אפ ורסלינג מאד הולכים ביחד". 

עד סיומו של האירוע, הקהל אכן נדבק באותה פליאה עליה דיבר ברק. אבל בתחילתו התחושה שריחפה באוויר היתה מביכה במידה – בכל זאת, ילדים בני 5, בני נוער, צעירים, זקנים ואנשים שסתם צריכים לראות מכות כי הגיעו למשבר גיל ה-40, התכנסו יחדיו באולם אחד במטרה לראות גברים עם מעט מאוד בגדים מתחככים אחד בשני. אבל מרגע שהאקשן התחיל הקהל נכנס במהירות לאיזה מצב ילדי, מריע ושורק בוז, בוחר את הדמות שהוא אוהב ואת זו שהוא שונא, ומוציא את האגרסיות בדרך בריאה.

זה כיף לראות מתאבקים מקצועיים, שחקנים, קומיקאים ואפילו ראפרים (נגה ארז הופיעה, והמתאבק שי קראשר הוא הראפר שי בלאנקו) עושים את מה שהם אוהבים, וניכר שמשפחת ברק-מנור בהחלט הזרימו דם חדש בתחום – לא רק לענף ההיאבקות הישראלית, אלא לכל תחום אמנויות הבמה שגוסס. אנשי במה צריכים להתפרנס, וזה לא נהיה קל יותר – אבל היאבקות זאת אמנות במה לכל דבר ועניין. זה היה ניכר כשריאיינתי את ברק, שאמנם כבר ירד מהבמה ונשם מהקרבות, אבל עדיין לא התאושש מאהבת הקהל, דבר שלגמרי הפתיע אותי כי חשבתי שדמות "המנהל המניאק" תהיה שנואה. 

הדמות שבנית לעצמך שמרגישה כמו וינס מקמהן הישראלי. ציפית לאהבה כזאת מהקהל?
"דבר ראשון, אל תגיד וינס מקמהן הישראלי. זה מעלה קונוטציות על כל מיני שערוריות מין שאני לא מעורב בהן. אגיד לך ככה – אני חלמתי חלום, ותראה כמה אנשים גויסו לחלום הזה. הוא לא רק הצית אש בלב שלהם, הוא שם אוכל בבטן שלהם ושל המשפחות שלהם. מה שקרה פה היום, ואני לא מתבייש להגיד, היה זריקת עידוד לכלכלה. מאות אנשים התפרנסו היום מהפקה שלי, אכלו פה 3 ארוחות והאכילו את המשפחות שלהם, ואני מדבר איתך על מאות אנשים שעבדו בהפקה הזאת. בחיים שלי לא יכולתי לבזבז את הכסף שלי על משהו יותר נפלא מרסלינג ישראל".

קומיקאים מעופפים

בערב השלישי, אליו הגעתי, צולמו שני פרקי סיום העונה, בהם קרב הבאטל רויאל הגדול, וקרב הקבוצות על חגורת "אלוף הקומדיה". הבאטל רויאל היה בלאגן אחד גדול ומהנה של אגרופים, מכות גסות ואקטים לולייניים שמוצגים באופן הכי מבדר ומושקע. אבל חשוב מזה, מעולם לא דמיינתי שיש כמות כזו של מתאבקים בישראל. ולמרות שהיה קצת קשה לעקוב אחרי קרב כל כך מבולגן, היו כמה רגעים מכוריאוגרפים היטב, שהפכו את הכל לברור יותר. הקרב המרכזי כלל את הקבוצה של יונתן ברק (לצד, בין היתר, פיליפ חסר הפחד, שמוכר לבקיאים יקום הקומי של יונתן ברק), מול הקבוצה של חן מזרחי.

זה היה קרב נהדר וארוך, בו ברק הציג את יכולותיו בזירה וחגג את הילד הפנימי שבו תוך כדי ריחוף באוויר. חן מזרחי גילם את הנבל המרכזי בסטוריליין הזה, והאמת שזו היתה הברקה של ממש – מזרחי ידוע בתור חביב הקהל, ועושה רושם שהוא ממש נהנה להיות שנוא לשם שינוי. "זה נחמד אתה יודע, ככה קצת ג'ופרי ממשחקי הכס", אומר מזרחי. "זה מגניב, אתה יכול להדליק אותם כשאתה רע, יכול לשחק להם ברגשות". אסף יצחקי, לעומתו, הבזיק רק לרגע קצר בלבד בזירה, אבל הראה נכונות מאוד גבוהה לחזור. יש שיגידו – גבוהה מדי. "אני רוצה להיכנס לזירה כמתאבק ולריב מכות. קרב פר אקסלנס".

נגד מי?
"אני עדיין לא יודע, אבל העיקר להיות משומן בזירה. זאת גולת הכותרת – משומן בזירה עם תחתונים. אתה רואה את זה ואומר 'בואנה, בא לי גם'. לריב מכות חוקי ולקבל על זה כסף – זה נשמע לי כמו משהו מאד ישראלי, וחבל שזה לא היה עד עכשיו. עד עכשיו ישראלים עשו את זה בחינם וחבל – הם פראיירים. בוא נמסד את זה".

כבר יש לנו כיסאות כתר.
"כן, הכיסא של הזירה לא נכון, זה לא ישראלי. אתה מה זה צודק, זה היה צריך להיות כיסא כתר, וזה היה צריך להיות בימית 2000. אבל זה בסדר – יש להם לאן לגדול".

נשים, נשים… בבקשה אל תרביצו לי

הקרב שהפתיע אותי יותר מכולם התקיים בין שירה סיני לנועה מנור. ההתנגשות בין השתיים הביאה המון רגעים מרשימים – בין אם מדובר בלוליינות מטורפת מצד סיני או הדברים הפשוט פסיכיים שהיא מסוגלת לעשות עם הגוף שלה, ובין אם אלו רגעים נפלאים בהם נועה "המנוע" מנור מתקשרת עם הקהל, ומחזיקה את המופע בכריזמה מטורפת, ולמען האמת, גם קצת מפחידה.

"נועה כיסחה את שירה סיני", קובע יונתן בסוף הערב, למרות שהוא אולי קצת משוחד. "נועה לא נורמאלית, היא פנומנלית, מטורפת. ואני חייב להגיד על שירה סיני שהיא משהו לא נורמאלי, מדהימה". ברק היה מושקע במיוחד במאמץ להרים קרב נשים ראוי. "הוא הפמיניסט הכי גדול שאני מכירה, יותר ממני", חלקה איתי מנור, למרות שהיא אולי קצת משוחדת. "הוא אמר 'אנחנו לא מוותרים על קרב נשים, ונהפוך את החיסרון שיש רק קרב אחד, ונהפוך אותו ליתרון. זה יהיה הקרב שהכי ידברו עליו'. הוא האמין בזה מהרגע הראשון, אמר שזה בעקרונות שלו".

שירה סיני, יריבתה של הקומיקאית, היא שחקנית שבמשך זמן רב היתה חלק מקרקס פלורנטין, וגם למדה ג'וג'יטסו. היא ליהוק נהדר לליגה, שילוב מצוין בין הצד הקרקסי לאתלטי. "זה קרקס, במובן הטוב, לא הליצני", היא מסבירה את החיבור שלה לספורט. "קבוצת אנשים פסיכופטים שעושים דברים לא נורמלים עם הגוף".

ועדיין, כשנזכרים בהיסטוריה העגומה של נשים בהיאבקות מקצועית, בהחפצה שהפכה לסטנדרט בתקופת וינס מקמהן, קשה שלא לתהות מה הפרספקטיבה של סיני על שאלת המגדר בספורט. וכן, לא ממש אכפת לה. "אני אישה, ואני סקסית ואני אלבש מה שמחמיא לי ואני אטרוף את הזירה ואגנוב את ההצגה וזה מה שיקרה. הם יכולים לחשוב מה שבא להם אבל אני מרשימה, ועל הזירה אני מקבלת את המקום להיות הכי מרשימה שאני יכולה".

במי היית רוצה להילחם בעונה הבאה?
העונש (המתאבק הכי גדול ומפחיד בקאסט, ל.ר). אני אגיד יותר מזה – אני רוצה שבעונה הבא של פאקינג רסלינג ישראל אני אכנס על הכתפיים של העונש. זה מה שאני רוצה שיקרה. והעונש? תתכונן, למה אני באה ואני באה בריצה". 

המגלומניה משתלמת

יונתן ברק הוא מגלומן, ואני אומר את זה בכל האהבה אליו. כי יש משהו מגלומני בלהשקיע כל כך הרבה כסף, בלהחיות תחום מת, רק בשביל להגשים את חלום הילדות שלך. ועדיין, אי אפשר להתעלם מהגודל של הדבר הזה ובטח לא מהאנשים מסביב. כולם רוצים להיכנס לזירה, ומי שדורך בה לובש דמות, ולפעמים אפילו מתקשה להתנער ממנה במהלך הריאיון. טל בר און, למשל, התייחס מאוד ברצינות ל"סכסוך" עם חברו קן קרביס. המתאבק גיא שקד, שמסומן כאחד הנבלים, טוען ש"בכל דמות יש קצת אמת". אפילו אחד הפרשנים, המתאבק הפורש שרון פלטי, הצטרף לזירה. 

זה די הזוי – קומיקאי שמגיע לחלוטין מחוץ לתחום, ומצליח לרתום כל כך הרבה אנשים למסע המשוגע שנקרא "רסלינג ישראל". ואולי דווקא השריטה הזאת, המלגומניה היונתן ברקית, היא מה שמצליח למכור את הרעיון. "מה שקרה פה הערב מוכיח שעם ישראל רוצה לראות רסלינג", אומר ברק, "עם ישראל חם על מה שקורה פה. אתה ראית את ההיסטריה שהייתה פה? ראית איך צרחו פה? אני אומר לך, זאת רק ההתחלה. עוד שנה מעכשיו אף אחד מהחבר'ה האלה לא יכול להסתובב ברחוב בלי שיתנפלו עליו המוני מעריצים. אני אהפוך אחד-אחד מהכוכבים האלה לכוכבים ענקיים, והם בתמורה יביאו מיליוני אנשים לקופות לראות את רסלינג בישראל".

הוא אולי נשמע מגלומן, אבל כשיונתן ברק אומר זאת אני מאמין לו. לא רק כי הוא הוכיח בעבר שהוא יכול לעשות כסף מאין, אלא כי ראיתי אותו נותן את הגוף שלו על הבמה, מקבל מכות ונשאר עם חיוך על הפנים. וזה מדבק, כי גם לי היה חיוך על הפנים כשיצאתי מחוויה שלא חשבתי שאוכל לקבל בישראל. וברור שיש לו עוד לאן לשאוף, ובעיקר, במי להיאבק. "היום הגשמתי חלום שלי כשנכנסתי לזירה עם חן מזרחי. לא יודע, אולי מישהו אחר מהגג של יצחקי ירצה ללכת איתי מכות. אולי סטנדאפיסט אחר. אולי נאור ציון, אולי גיא הוכמן, אולי קטורזה. אני לא יודע, אני זורם עם כל מי שירצה".