רק 30: כך יודעים שגיל 30 מתקרב
״נו, מה את רוצה? מדובר בחבר׳ה צעירים״. זה משפט שאמרתי באמת, ברצינות תהומית, לחברה שלי. ״חבר׳ה צעירים״, צמד המילים הזה יצא מהפה שלי
איך יודעים שגיל 30 מתקרב? זו לא רק ההתברגנות המסוימת – שחלק ממנה בא לידי ביטוי באופי ולא רק בבחירות; גם לא המחשבות על הישגיות והשוואות לאחרים ומה הם הספיקו שאני לא; ובטח לא רק הגוף שכבר קצת יותר עייף ותפוס, אבל נראה שאלה יותר סימנים של הזנחה מאשר פגעי הזמן. בכל זאת, רק 30.
זה היחס לאנשים שפחות מעשור מפריד ביניכם. ״נו, מה את רוצה? מדובר בחבר׳ה צעירים״. זה משפט שאמרתי באמת, ברצינות תהומית, לחברה שלי. ״חבר׳ה צעירים״, צמד המילים הזה יצא מהפה שלי כדי לתאר אנשים שעברו את גיל 20 אבל לא את 24. הם שכנים מהבניין ממול, גרים בקומת הקרקע ויש להם חצר קטנה. כמעט מדי ערב, באמצע השבוע וכמובן שגם בסופ״ש, הם עושים מסיבות עם הרבה אורחים (או ככה זה נשמע), מוזיקה רועשת וקריוקי. מפני שהם ״חבר׳ה צעירים״ הם כנראה לא דופקים חשבון.
אפשר לזהות את זה גם מהבחירות המוזיקליות שלהם – ערב שמתחיל ב״דרך השלום״ הצפוי של פאר טסי מסתיים כשהם זועקים עד צרידות את ״Wonderwall״ של אואזיס. כבר אחרי חצות, והם ממשיכים. עוד מעט אלך למיטה ואין ספק שזה יקשה עליי להירדם. אני מהרהר באפשרויות שלי ומוותר תוך רגע – אין מצב שאני צועק או יורד למטה להעיר להם, אני לא מכיר אותם ולא בא לי לקבל כותרת בעיתון יומי בנסיבות טרגיות.
באותו זמן שכן אמיץ שכנראה מוכן להתפרסם בכל מחיר, צועק: ״תסתמו או שאני קורא למשטרה!״. המוזיקה ממשיכה, הצהלות נפסקות לכמה שניות ונשמע קול מהדירה: ״מה אמרת, להגביר?״. הופ, הווליום מוכפל ואני יכול להישבע שהרגשתי את הבסים מרעידים את המיטה. וכך משחק הצעקות וההגברות נמשך, אני שומע קולות של בקבוקים מתנפצים ולפתע שקט. שכן אמיץ עוד יותר (או שאולי אותו אחד? יכולתי רק לשמוע אבל לא לראות) הוריד את השאלטר בארון החשמל.
חשבתי שבבוקר תהיה כותרת באתרי החדשות שתספיד את השכן שלא הכרתי. במקום זה, כעבוד דקה של מתח מצדי ודממה מוחלטת מצד כולם, זה קרה: הם התחילו לשיר, בקולי קולות – ״מי שמאמין לא מפחד״, ושרו במשך דקות ארוכות, אני לא זוכר כמה. עטפתי את הראש בכרית עד שנרדמתי מתישהו. כבר חשבתי שארד למטה – אדבר אליהם ב־ח׳ גרונית כמו של אייל גולן או במבטא מנצ׳סטרי כמו אואזיס, ותהיה בינינו הבנה. אבל עוד רגע אני בן 30 ועברתי את הגיל החציוני בישראל, למי יש כוח להעיר על מטרדים כאלה?
אבל יותר מכל הבנתי שאני לא יכול להיות הבן אדם הזה. בחרתי לגור בלב תל אביב, אז מה אני מצפה שיהיה אם לא רעש מאנשים שמבלים הערב, מחר וגם מחרתיים, ובעצם בכל לילה, עד שיחזרו לגור אצל ההורים אחרי שחגגו עד מאוחר יותר מדי פעמים ולא הצליחו לשמור על העבודה המועדפת שלהם. אני לא יודע במה הם מאמינים וממי הם לא מפחדים – אבל קצת פחדתי מהם, ואני מאמין (ומקווה) שזמנם שם קצוב, ואני כאן כדי להישאר.