"שבעת המופלאים" סרט סתמי ולא מבדר
"שבעת המופלאים" הוא עלבון לסרט המקורי מ־1960, שלא לדבר על המקור האמיתי שלו, "שבעת הסמוראים"
שבעה פורעי חוק מתגייסים להגן על תושבי כפר עני במערב הפרוע מפני גנגסטר שרוצה להשתלט על אדמותיהם. שלושת הלבנים ודנזל וושינגטון זוכים לתכונות אופי בסיסיות ולסיפור רקע כלשהו. האסייתי, המקסיקני והאינדיאני מאופיינים רק על ידי גזעם ומוצאם, שגם הוא אינו מנוצל ליצירת קונפליקטים, או בדיחות, או משהו, מה שלא יהיה. וכך הסרט שמתגאה לכאורה במגוון האתני שלו – נושא מרכזי בטקסי האוסקר והאמי האחרונים – בעצם לוקה בגרסה אנמית של קסנופוביה.
מערבונים על חבורות גברים, כמו "סילברדו" ו"חבורת הפראים", למשל, נשענים על הדינמיקה בין טיפוסים אינדיבידואליים שלומדים לעבוד יחד למרות ההבדלים והיריבויות ביניהם. אבל כדי שתהיה דינמיקה צריכים להיות אנשים אמיתיים, ולא שרטוטים בחול. תסריטאות עצלנית היא הרעה החולה של רוב סרטי הקיץ, והיא מאכזבת במיוחד כשמדובר ברימייק של סרט אהוב, שיש בו חומרים טובים שאפשר לעבוד איתם.
היה היה סרט סמוראים מופתי של אקירה קורוסאווה (1954) שהפך ב-1960 למערבון עם פסקול נהדר (מקום שמיני ברשימת הפסקולים הגדולים של כל הזמנים על פי סקר שערך מכון הקולנוע האמריקאי) והקאסט הכי קולי עלי אדמות, והניב סדרת טלוויזיה ב-1998 שלא שרדה יותר משתי עונות. ברוח הזמן, זה היה רק עניין של זמן עד שהמותג הזה יזכה לרימייק חדש. ברוח אותו זמן, הנבל הוא לא חבורת פורעים מקסיקנים, אלא קפיטליסט רצחני (פיטר סרסגארד) שיש לו מכרה זהב בסמוך לכפר, והוא רוצה להרחיב את שטח החפירה. הפתיחה, שבה הוא ובריוניו פולשים לכנסיה ומטילים אימה על התושבים, מעוררת תקווה שאולי תהיה כאן התמודדות עכשווית מעניינת עם החומר המוכר, אבל זו מתפוגגת מהר מאוד. בשלב גיוס האקדוחנים יש סצנה מוצלחת למדי שהורמה כמעט בשלמותה מהמקור היפני, ובה אנחנו פוגשים את איתן הוק ושותפו האסייתי (השחקן הקוריאני ביונג הון-לי), ובהמשך יש הרבה יריות ופיצוצים, ויריות ופיצוצים.
הלב של "שבעת הסמוראים" היה ביחסים בין הסמוראים לאנשי הכפר העניים שהם מגנים עליהם. בסרט הנוכחי הכפריים הם לא יותר מסטטיסטים, המיוצגים על ידי אישה אחת שמתעקשת לירות ברובה (גם כן ברוח הזמן), ולכן לא אכפת לנו מאף אחד. התוצאה סתמית וריקה ולא מבדרת במיוחד.