ים של דמעות: 15 שירים עצובים בעברית שיאווררו לכם את הרגש

התקופה האחרונה היא כזו שנותנת מקום גדול לעצב – גם הקולקטיבי, אבל גם האישי. וגם במקרים כאלה, מוזיקה תמיד נמצאת שם כדי לפרוק, להקל על הכאב, לשחרר אותו ואולי אחרי הכל, גם לראות קצת אופק. הנה 15 שירים שהעצב הוא ליבם, כל עצב והסיפור שלו, שעוזרים להתמודד עם זה שנהיה כאן די עצוב.

>> הסנסציה של 2025: סרט שהכניס כבר 1.9 מיליארד דולר ורק הסינים ראו

מגיע לי טוב – איה זהבי פייגלין

יש שירים שהם כמו חברים טובים. כאלה שלא שופטים או מחפשים להוכיח אותך, אלא כאן בשבילך תמיד. "מגיע לי טוב", מתוך האלבום "החיים שלי קצרים מדי וארוכים נורא" (מה שמופיע גם בשיר) שיצא ב-2020, הוא כזה. זהבי-פייגלין סיפקה שיר שמלווה אותך הביתה אחרי יום קשה. היא זורקת פנימה גם רמז על הדמות שלה כאישה, אבל גם על הרצון להילחם יותר מדי. ובסוף המסקנה – שכל כך לא פשוט להגיע אליה בעולם שלנו – שמגיע לנו טוב. רק טוב. הכי טוב.

כאבי גדילה – אביב גדג'

בימים אלה, השיר הזה כמובן נטען באלפי משמעויות – כשיר געגוע, אולי גם שיר פרידה. תשע שנים כבר עברו מאז שהשיר יצא, והוא נכנס למערכת הדם של השירים העצובים בחיינו – כולל קאבר מעלף שעשה לו שולי רנד, שש שנים אחר כך. ומעל הכל, בסוף הוא גם מנסה לנחם. דמעות שמחה אמנם כואבות בגרון בדיוק כמו דמעות של עצב, אבל לפחות הכוונה היא אחרת.

סתם – טיפקס

ואם כבר שירים שנטענו במשמעות. בפודקאסט (המצוין) "חיים בלאפה" שיצא ב"כאן 11", קובי אוז סיפר איך השיר הזה נכתב בעקבות רצח יצחק רבין ב-1995, אבל הוא הצליח להסוות אותו ולהתעלם מכך שהמניע לשיר היה הטראומה הלאומית הגדולה. וכך הוא נשאר איתנו גם לטראומה הלאומית הנוכחית. "סתם" חזר לתודעה אחרי שטיפקס ניגנה אותו בלווייתו של עומר חרמש ז"ל, שנרצח ב-7.10, ולפתע המילים האלה, שנשמעות טריוויאליות אחרי שנים של השמעות, נטענות מחדש במשמעות הנסתרת.

השיר על התוכי יוסי – אריק איינשטיין

סליחה מכולם, אבל כנראה שזה השיר הכי עצוב שנכתב כאן. בעיקר, בגלל שהיו בו שלוש שכבות – הטקסט המופתי של המשורר אברהם חלפי, טקסט מפואר על בדידות ועל מוות; הלחן של מיקי גבריאלוב, שסיפק לו את השקט הדרוש – ומעל כולם אריק איינשטיין, המבצע והשחקן הגדול מכולם, במופת של הגשה שקורע את הלב בכל האזנה. גם כמעט 40 שנה אחרי שהשיר יצא במקור.

מילאנו – שקל

סוגה נוספת בעולם השירים העצובים היא שירי הפוסט פרידה – לא שירי ה"עזבת אותי", אלא השירים שנוצרו מתוך המציאות שבאה אחר כך. הריקנות הגדולה שמרימה את ראשה רק שם. שקל, שעד אז זוהה בעיקר עם הקופצנות וההרמות של רביד פלוטניק בימיו כנצ'י נצ', מביא כאן טקסט שמתאר את זה בצורה הכי פשוטה, והכי חדה, בלי מטאפורות: "אז אני שוכב מתחת למיטה, מתחבא ממך ומיקיצה/ הזכרון של אתמול חד כמו הדיסק ששברת, מביך כמו הקרע בחולצה/ מחכה שתמצאי אותי ותספרי לי על היום שלך, ואת לא כאן/ את לא יודעת איך עוברים הימים/ איך עוברים השנים". לפעמים הדברים הפשוטים ביותר חותכים הכי עמוק.

ושוב לבד – תיקי דיין

"Alone Again" של הזמר האירי גילברט אוסאליבן היה להיט לא קטן בשנות השבעים, ואהוד מנור ז"ל, אחד המתרגמים הגדולים שהיו כאן, הביא אותו לישראל בתרגום לטובת התכנית הישנה "שלכם לשעה קלה", בה כיכבה דיין – אז בעיקר קומיקאית ולא ממש זמרת. אבל ברגע הזה הטקסט הטראגי, האובדני,  שמנור רק העצים בשפתו העשירה התחבר לדיין כמבצעת, והביאו את שניהם לשיא חדש.

חרב דמוקלס – נועם רותם

עוד דוגמא לטקסט מתורגם – הפעם של לו ריד – אך במקרה של נעם רותם התרגום הוא גם שיר אוטוביוגרפי לגמרי, שכן גם רותם ליווה את אשתו לאורך הטיפולים במחלת הסרטן בה חלתה, וכתב את התרגום הזה לה. את העצב העמוק אפשר להרגיש מכל מילה שלו, והביצוע קורע לב בשיאו של אלבום קורע לב. רותם תמיד היה איש שידע לכתוב רגש בצורה מופלאה, אבל הפעם הוא נועץ את החרב עם כל צדדיה, הישר בלב.

היכן החייל – אהובה עוזרי

המוזיקה הישראלית של 1975 היתה שונה מהותית מזו של היום. מי ששלטו בגלי האתר היו שירי זיכרון, באופן טבעי אחרי הטראומה הכואבת של מלחמת יום כיפור. אבל רוב השירים היו עדיין שירי גבורה – שירים שהונדסו על ידי צבא ההגנה לישראל, ועסקו בלוחמים ובתושייתם. אליפלט פינת שיר הרעות. עוזרי, דרך המוזיקה הים תיכונית, הצליחה בפעם הראשונה לתת מקום לאבל הטהור – את הקול של האישה, שמחכה לאהובה שלא חזר. בכך, היא עשתה עוד דבר גדול שנשאר איתנו עד עצם היום הזה.

החצר האחורית – שיר האביונים

יש שירים שהולכים איתך, שיושבים עליך בבטן, שלא עוזבים. כזה הוא "שיר האביונים", שכתב יענקל'ה רוטבליט האגדי ל"חצר האחורית", הפרויקט שהחזיר אותו לתודעה של המוזיקה העברית. ל"חצר", לאורך השנים, היו כמה שירים מאוד נוקבים – אבל בניגוד לשירים הפוליטיים הגדולים (שייח ג'ראח, הסיפור הגדול, האם נדע להיוולד שוב מחדש), הפעם הנקב שנשלח הוא אל בני האדם. או אולי יותר נכון, אל ההתנהגות האנושית – "את שיר הקבצנים פושטי היד/ אל חלונות המכונית בצומת/ והנהג עיניו חומקות מן המבט/ אל הבטחה גדולה בשלט של פרסומת". זה שיר כואב, כי הוא מראה לך את מה שאתה משתדל להדחיק כל החיים. ואולי גם מאיר משהו על שרירות הלב של כולנו, במקום הכי קטן – בצומת ההיא, באמצע הלילה, כשמישהו רק מחכה לאיזה שקל עזוב.

קצר פה כל כך האביב – יהודה פוליקר

שיר שהמציא מחדש את האבל – אחרי שנים שבהם התרגלנו שיום הזיכרון לחללי צה"ל מלא בשירים הישנים, "הרוסיים", עם הבללייקה ברקע והחליל של הלהקות הצבאיות, פוליקר הצליח להביא משהו חדש שמרגיש כמו מפעם, אבל למרבה הצער מגיע מהעכשיו. את השיר כתב דוד גרוסמן על בנו אורי, שנהרג במלחמת לבנון השנייה – אבל הלחן של פוליקר הצליח לייצר משהו שונה בנוף. אי אפשר להתעלם מהכאב שבמילים, הן זועקות החוצה – אבל הלחן כמעט משדר משהו אופטימי. הוא לא דכאוני לגמרי, ודווקא זה מה שהופך את המילים לכל כך חזקות.

כהן@מושון – שיר הדרופ

"ימים ארוכים", האלבום השלישי של צמד הראפרים, הוא אלבום תגובה מאוד ברור לאירוע שהתרחש כמעט שלוש שנים קודם – מותו של אריק איינשטיין ז"ל, שהיה קשור למושונוב דרך הקשר החם וארוך השנים עם אביו, מוני. האלבום רצוף בסימפולים של האיש והאגדה, אך כנראה שהגדול מכולם הוא בשיר הזה, מתוך "זה לא בושה להיות עצוב". כהן@מושון, שהיו ידועים עד האלבום הזה עם ראפ יותר מרים ושמח, הצליחו לתת אור לתחושות המתסכלות ולמשמעות המשפט החזק הזה בעידן הראפ המודרני. מוריד לקיר אגרוף, כי כולם מתים בסוף. אפרופו דברים שנשארים אקטואליים.

חנן יובל – גשם אחרון

כשאתה עצוב, יש רגעים שבהם אתה לא מחפש פשר. אלא רק לצלול כמה שיותר עמוק, להרגיש את העצב עד לשד עצמותיך. כמו הגשם בשיר הזה, שהלחין יאיר רוזנבלום לטקסט המופלא של אהוד מנור. שיר אובדני, אבל כזה גם שמסוגל לפרוק את הדמעות בימים ההם, שבהם אתה מרגיש את כל העולם על הגב. הרבה חושך היה בשיר הזה שכתב מנור, בעיקר בגלל המוות של אחיו הצעיר יהודה; ואת החשכה הזאת, לפעמים צריך לקחת. אולי גם כדי לגלות שבסוף יש גם אור.

רביד פלוטניק – חסידה צחורה

לצד היכולות המופלאות של רביד כראפר, ככל שהשנים התקדמו הוא ידע גם להתחבר לרגש – בין אם זה לבטי הקבלה העצמית ב"בדיוק כמו שאני", ובין אם בשיר הזה, בו כתב בצורה מאוד בוגרת וכואבת את הגעגוע לאמו שנפטרה. באמצעות הרפרנס המוזיקלי לשיר הישן באותו השם של צלילי הכרם, רביד כותב את הכל – את רגשות האשמה, את האהבה, וגם את הכעס על כך שהיא הלכה מוקדם מדי. איכשהו, כל האמיתות של החיים צפו בשיר הזה. שיר בכי טהור, שתמיד מפרק אותי מחדש. "לא אמרת לי שאהיה לבד לאורך המסע".

אל תפחד – אהוד בנאי

לצד היכולת לפרוק רגשות, יש גם את המקום שבו מוזיקה לוקחת את המדרגה הבאה – והיא הרצון לראות את האופק אחרי החושך. במסגרת שירי "בדרך הביתה", גם השיר הזה תופס את המקום: שיר שמדבר אל המקום שבו התפספסת, שבו אתה מרגיש שזה סוף העולם, והוא כאן בשבילך. "אז תאמין שאם קלקלת, אתה יכול גם לתקן". יש רגעים שבהם אתה יודע את האמת הזאת, אבל לפעמים צריך לשמוע אותה עוד פעם אחת.

ג'ימבו ג'יי ופול טראנק – סתלבט בקיבוץ

ההיסטוריה של המוזיקה הישראלית מלאה בשירים שמחים שנטענו במשמעות אחרת עם השנים. "ארץ טרופית יפה" תמיד ייזכר בתור השיר שנוגן שנייה לפני היריות בכיכר, "לב זהב" של שרית חדד נמחק מהרפרטואר שלה בגלל שהתנגן במהלך אסון ורסאי; וגם השיר החמוד הזה, שאפילו היה שיר השנה העברי של גלגלצ ב-2022, נמחק מאז הרעש המחריש של ה-7.10. קצת קשה לשיר על השקט המתוק של הקיבוץ, בטח הקיבוץ שג'ימבו ג'יי בא ממנו, כשבזיכרון שלנו צרוב כל הכאב של קיבוצי הדרום. זה שיר יפה, קליט ואפילו משעשע לפרקים; זאת רק המציאות הנוראית מאז, שהפכה אותו לשיר כל כך עצוב.