מה יכולים השמאלנים האמריקאים והישראלים ללמד זה את זה?
עשרות ערים אמריקאיות הפכו את עצמן לערי מקלט שמגינות על מהגרים ופליטים גם תחת איום הממשל החדש. תל אביב מיצבה את עצמה יותר כבועה מאשר עיר מקלט, אבל גם היא מרכז שמאל ליברלי עם ניסיון במאבק נגד מדיניות ממשלתית מפלה. מה נוכל ללמוד אחד מהשני?
בשבת שעברה, בשעות אחר הצהריים, התגודדו אלפי מפגינים מחוץ לשדה התעופה קנדי בניו יורק ודרשו את שחרורם של נוסעים שלא הורשו לצאת מהשדה לאחר שמעמדם בארצות הברית השתנה ברגע אחד. הנשיא דונלד טראמפ חתם על צו שאוסר על כניסתם של פליטים ושל אזרחים מכמה מדינות מוסלמיות, גם אם יש בידם אשרה. בזמן ההפגנה הצטרפו למחאה נהגי המוניות הצהובות של ניו יורק (חברת אובר דווקא שמחה למלא את מקומם וספגה בשל כך ביקורת קשה). ראש העיר ביל דה בלאזיו צייץ: "מה שמתרחש בשדה התעופה הוא מביש", ועורכי דין המתמחים בדיני הגירה מיהרו להציע את שירותיהם לאלו הזקוקים להם. כעבור כמה שעות הצליחה שופטת בבית משפט פדרלי בברוקלין לעצור זמנית חלק מהצו הנשיאותי.
האירועים בניו יורק היו מפגן סולידריות יוצא דופן בארצות הברית, וחלק ממה שנראה כתנועה אזרחית שמתנגדת בכל האמצעים העומדים לרשותה למדיניות האנטי הגירה והאנטי מוסלמים של טראמפ. עוד לפני שנמנעה כניסתם של מוסלמים בשדות התעופה, נפתחה חזית בין הממשל החדש לבין ערים ליברליות בארצות הברית שהודיעו כי לא יעבירו לרשויות הפדרליות מידע שיסייע להן לגרש מהגרים וחסרי מעמד. הערים האלה זוכות לכינוי ערי מקלט (sanctuary cities) ואין בכוונתן להיכנע לטראמפ, למרות האיום כי הוא יעצור מימון פדרלי בגובה מיליארדי דולרים.
הרוח האופטימית והלוחמנית שמפגין השמאל האמריקאי מאז השבעת טראמפ אמורה לעורר השראה במעוזי השמאל הישראלי הרדום, לפחות כמו זו ששואב ראש הממשלה נתניהו מהציוצים של הנשיא טראמפ. אבל בכל זאת, ברגע הזה בהיסטוריה למפגינים בארצות הברית יש יותר סיבות לאופטימיות מאשר לאופוזיציה הישראלית (ולא רק כי להם יש תמיכה של ברק אובמה ולנו את אהוד ברק).
"מובן שאנשי שמאל בישראל מזדהים עם השמאל בארצות הברית, אבל הסיטואציה שונה. טראמפ נבחר במיעוט של קולות ובשיעור הצבעה נמוך מאוד", אומר מתן קמינר, דוקטורנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטת מישיגן ופעיל שמאל שחי בתל אביב־יפו. "טראמפ יודע שהוא לא מייצג את רוב האוכלוסייה, ולכן פונה מיד לדרכים אוטוריטריות כדי לבסס את שלטונו. נראה שצפוי מאבק ארוך ומסובך שיחסי הכוחות בו שקולים לפחות, אולי אף נוטים נגדו. ישראל, לעומת זאת, היא אחד המקומות היציבים פוליטית בעולם. העובדה שיש פה מערכת רב מפלגתית קצת מטשטשת את זה, אבל לדרך של נתניהו יש תמיכה אדירה בציבור היהודי. לכן לשמאל האמריקאי, יחד עם המרכז הליברלי, יש סיכוי להפוך את השולחן ולהוביל אותנו למקום טוב יותר, אולי אפילו יותר ממה שהיה תחת אובמה. לשמאל הישראלי אין את זה, הוא בעיקר מקווה להתפתחויות שאינן תלויות בו".
גם אם יש קווים מקבילים בין מה שקורה באליטות החופים של ארצות הברית לבין הבועה התל אביבית – הדבר הכי קרוב שיש לישראל לעיר מקלט ואליטה ליברלית – כל השוואה גורמת לתל אביב להיראות עגומה.
"יש לנו הרבה מה ללמוד מהם", אומרת העיתונאית ומגישת החדשות יעל לביא, שעבדה במשך שנים ברשת ABC האמריקאית וחזרה לישראל. "קל לצמצם את ההפגנות שם לתהלוכה של נשים בכובעים מצחיקים, אבל הימים האחרונים הוכיחו שהם הרבה יותר רציניים מאיתנו. הם יוצאים לרחובות. מה יש בתל אביב? על כל דבר שנתניהו עושה מישהו מהשמאל עושה איוונט של הפגנה בפייסבוק ומגיעים אליה ארבעה אנשים. אני מקווה שאנחנו מסתכלים על השמאל בארצות הברית ומסיקים את המסקנות הנכונות. מצד שני, אצלם הכל קורה הרבה יותר מהר, אז הם גם מגיבים מאוד בקיצוניות".
לא מוותרים על המהגרים
ראש העיר בוסטון, מרטי וולש, נשא בשבוע שעבר נאום שבו הבהיר כי לא ישתף פעולה עם הרשויות הפדרליות ולא יעביר פרטים על מהגרים בלתי חוקיים. הוא אף הוסיף כי מהגרים שמרגישים לא בטוחים בעקבות המדיניות החדשה מוזמנים לבקש מחסה בבית העירייה.
ד"ר אלי קוק, מומחה להיסטוריה אמריקאית מאוניברסיטת חיפה, רואה בנאום של וולש אירוע שמבליט את הזהות של ארצות הברית כמדינת מהגרים ואת העובדה שאזרחיה נאמנים לזהות הזאת. "לוולש יש מבטא בוסטוני של מעמד הפועלים. הוא גם בן למהגרים והוא אומר דברים נחרצים. בזהות האמריקאית עניין ההגירה חצה ימין ושמאל. טראמפ היה יכול להחליט על פעולה גזענית ומכוערת אך חוקית באופן מובהק יותר, אבל הוא לקח את זה כל כך רחוק – אנשים שקיבלו משרות בגוגל, אנשים שעזרו לארה"ב בעירק הורדו ממטוסים. זה מעורר התנגדות חריפה".
קוק מבהיר כי תופעת ערי המקלט אינה תופעה של ערי החוף הליברליות בלבד או של השמאל הרדיקלי. למחאה זו הצטרפו בזמן האחרון אנשים כמו ראש העיר שיקגו, רם עמנואל, "שנחשב לסמן הימני של המפלגה הדמוקרטית, לצד המכוער שלה אפילו. הוא ניאו ליברלי, תומך בעסקים. זה מראה שהמהלך לא שולי. ראש העיר ניו יורק נחשב לשמאלן אמיתי, היה רדיקל, אבל אנחנו לא מדברים רק על אנשים כאלה. זה המיינסטרים עכשיו ויש להם תמיכה לא רק של האזרחים בערים שלהם, אלא גם את התמיכה של כמה מהאנשים הכי חזקים בארצות הברית: מנכ"ל פייסבוק מארק צוקרברג, ראשי גוגל, זו תנועה עם הרבה מאוד כוח".
עד כמה יכולים ראשי ערים וממשלות מקומיות להשפיע על מדיניות ההגירה של ממשל טראמפ?
"ראש העיר ניו יורק לא יכול להחליט מי נכנס או יוצא משדה התעופה קנדי, אבל רואים שמיד לאחר שההוראה התקבלה, היו פעולות. ראש העיר בוסטון והסנטורית אליזבת וורן ממסצ'וסטס הגיעו לשדה התעופה בעירם כדי להפגין. תוך כמה שעות היו שם אלפי אנשים. יש שילוב של איגודי עובדים, ראשי ערים, פוליטיקאים מן המניין, וכולם מתייצבים. החברה האמריקאית אינה צרפת, הם לא יוצאים הרבה לרחובות, ההפגנות שם לא גורמות לדברים לקרות, וזה חריג. לפני כמה ימים, ברשימות תפוצה אקדמיות, השיח היה 'תשלחו מכתב לחבר הקונגרס שלכם'. עכשיו (השיחה התקיימה ביום ראשון – מ"ל) הקריאות אחרות – אנשים מנסים להביא לשביתות מחאה באקדמיה. השמאל האמריקאי משתנה אל מול עינינו".
בישראל תל אביב נחשבת לסמן השמאלי, לבועה של התנגדות.
"אני לא חושב שאפשר להשוות את תל אביב לערים האמריקאיות האלה, יש בה גם הרבה פחות אנשים. רוב הערים בישראל הן יותר במיינסטרים הישראלי. בארצות הברית מדובר על הרבה ערים. ישראלים שתומכים בזכויות לפליטים מאפריקה הם חלק קטן מאוד מהחברה הישראלית לעומת מספר האמריקאים שנאבקים עכשיו על העניין הזה. חשוב לציין שהתומכים במהלך של טראמפ לא חיים באזורים שיש בהם מוסלמים או מהגרים. מי שנוסע עם מוסלמים באוטובוסים וחי איתם את חיי היומיום הם תושבי הערים, והם מתנגדים למדיניות הזאת. בישראל הפליטים לאו דווקא התקבלו בזרועות פתוחות באזורים העירוניים".
אולי הרוח של תל אביב דומה יותר ליוזמה הקליפורנית האזוטרית להיפרדות מארצות הברית.
"אני לא חושב שצריך לקחת את זה ברצינות, אבל אם קליפורניה הייתה עוזבת היא הייתה אחת מחמש הכלכלות הגדולות בעולם. בפעם האחרונה שמדינה ניסתה לעזוב את ארצות הברית זה נגמר במלחמת האזרחים, לכן הקונוטציה שלילית מאוד וזה לא סביר. כאנקדוטה – היוזמה הזאת מדגישה את הפערים האדירים – יש שתי אמריקות".
נתניהו כמודל של טראמפ
קמינר מוסיף: "ערי המקלט מכוונות למי שנמצא בתוכן, אלה אנשים שמגִנים על השכנים שלהם, וגם, ברמה הצינית, מעסיקים שמגנים על כוח העבודה הזול שלהם". לדבריו, "במובן הזה עיריית תל אביב־יפו לא שונה בהרבה. היא הנהיגה מערכת רווחה מקבילה לזו של המדינה, לטובת המהגרים שחיים בה. היחס של מדינת ישראל למהגרים ופליטים רע מאוד, אבל עיריית תל אביב־יפו דווקא דואגת לתושבים החדשים שלה ומשתדלת להחליף את המדינה, גם כאן זה כמובן קשור לאינטרסים כלכליים ולא רק לסולידריות".
לצד סוגיית המהגרים וערי המקלט שמגִנות עליהם, קמינר מדגיש גם את הסולידריות בין יהודים למוסלמים כעניין רלוונטי לפעילי שמאל ישראלים ואמריקאים. "הנושא הישראלי־פלסטיני פילג בין יהודים למוסלמים הרבה שנים. עכשיו בדור הצעיר של היהודים יש ניכור כלפי ישראל של נתניהו ותחת טראמפ יש פחד ממשי מעלייה מחודשת של אנטישמיות", הוא אומר. "זה יכול לייצר הזדמנויות למאבק משותף".
השמאל הישראלי, ודאי השמאל הרדיקלי שמדגיש את הקשר בין הימין הכלכלי, הכיבוש וזכויות אדם, הוא מיעוט שאינו זוכה לתמיכת ראשי ערים, שופטים ורשויות החוק כמו בחלקים מארצות הברית, ובכל זאת סבור קמינר שיכול להיות לו תפקיד בשינוי המציאות שהישראלים כבר התרגלו אליה.
"ישראל של נתניהו היא מודל בשביל טראמפ, לה פן ודומיהם. לנו יש ניסיון עם משטר שדומה לסוג המשטר שטראמפ רוצה לבנות", מחדד קמינר. "אם איכשהו תיווצר בישראל אופוזיציה שתצליח לעשות בעיות לנתניהו, זה יכול לערער את טראמפ ואת הימין הקיצוני באירופה. כרגע קשה לזהות הזדמנויות לפריצה, אבל העתיד לא ידוע. צריך להמשיך לחפש אותן בכל יום מחדש".
אלי קוק מוסיף בעניין זה כי הנחישות שבה טראמפ ונתניהו מקדמים מדיניות שנתפסת כקיצונית אפילו על ידי בכירי המפלגה הרפובליקנית וחלקים בימין הישראלי, עשויה להתנקם בהם בסופו של דבר. "התמיכה של נתניהו בבניית החומה בגבול מקסיקו אומללה", אומר קוק. "הוא עשה כל כך הרבה הון פוליטי על השואה, וברגע האמת הוא שם את עצמו בצד הלא נכון של ההיסטוריה. בארצות הברית הנושאים האלה קשורים – ההשוואה בין המהגרים והפליטים של היום לבין פליטי השואה. יש למשל חשבון טוויטר שמצייץ בכל עשר דקות שם של יהודי שמת בשואה כי הוא לא קיבל אישור כניסה לארצות הברית. בתמיכתו הבלתי מסויגת בטראמפ נתניהו הופך את ישראל למדינה שרק ימנים קיצוניים יכולים לתמוך בה, אולי אפילו רק ימנים קיצוניים אמריקאים".
מהן ערי מקלט?
כיום יש בארצות הברית ארבע מדינות, כמה מאות מחוזות ו־39 ערים שמסרבים להעביר מידע על מהגרים לא חוקיים לממשל הפדרלי ומגבילים את שיתוף הפעולה של המשטרה המקומית עם הממשל. הרשויות המקומיות אינן מגִנות על מהגרים שביצעו פשעים, אולם לא מעוניינות להיות אחראיות למעצר של חסרי מעמד או לגירושם. בניגוד לטענות של הנשיא טראמפ כי ערי המקלט מעודדות פשיעה, הנתונים מראים אחרת: דו"ח של המועצה האמריקאית להגירה מ־2015 הסיק כי מהגרים חסרי מעמד הם בעלי סיכוי נמוך יותר לבצע פשעים חמורים מאשר אמריקאים מלידה. גם הקשר בין מהגרים מוסלמים לאלימות אינו מאיים כפי שמשרטט אותו טראמפ – רובם המוחלט של מקרי האלימות, כולל מקרי טבח וירי רצחניים, אינם קשורים כלל למוסלמים.
הגלגול הנוכחי של המושג "עיר מקלט" בארצות הברית, במשמעות של מתן מחסה למהגרים באופן מאורגן ומתוך התנגדות למדיניות פדרלית, נכנס לשימוש במהלך שנות ה־80, כשקהילות נוצריות בדרום ארצות הברית שביקשו להגן על פליטים ממדינות מרכז אמריקה שחצו את הגבול הדרומי, החביאו אותם בניגוד לחוק. העיר הראשונה שהכריזה על עצמה כעיר מקלט הייתה לוס אנג'לס ואליה הצטרפו מאז מאות רשויות.
השתתף בהכנת הכתבה: עמית קלינג