איך לאכול שף: מהקריקטורה של דיסני ועד האמן המיוסר של "הדוב"

השף הוא אייקון. הרעיון של "שף" הוא איקוני – דמות לבושה לבן ועטויית הילה של חשיבות שמנצחת על מטבח כמו על תזמורת ומתייחסת אל כל צלחת כאל סימפוניה – וכמו כל רעיון איקוני הוא מחלחל אל המסכים מרגע היוולדו. בטלוויזיה, בקולנוע, במסכי הסמארטפון, לפעמים בתור אתנחתא קומית, לעתים בתור דמות מרכזית, לאחרונה גם כאליל פופ. אי אפשר להתכחש לעובדה שב-25 השנים האחרונות יש אינפלציה רצינית של שפים על המסך, כמעט ברמת האובססיה, לא רק בתחומי הריאליטי ותחרויות הבישול, אלא גם כמויות הולכות וגוברות של שפים בדיוניים. "הדוב", שהעונה הרביעית שלה עלתה ממש עכשיו בדיסני+, סימנה אולי את שיאה (הזמני?) של התופעה, הזדמנות טובה לברר איך הגענו עד הלום.

>> רעב כמו דוב: כשסדרת הדרמה הטובה בעולם ממליצה לכם איפה לאכול
>> המסעדות הכי טובות בשיקגו: לא בטוח ש"הדוב" הייתה נכנסת לרשימה

השף המגוחך: דאחקה חביבה בואכה מעליבה

זה התחיל בקריקטורה. הדרך הטובה ביותר לתאר את הארכיטיפ הזה היא לדמיין את השף של "היפהפייה והיחפן": דמות עגלגלה ומגוחכת בעלת שפם ומזג חם. אפשר לחשוב גם על השף השוודי של "החבובות" ועל שפים מצוירים אחרים. בעולם שבו קולינריה גבוהה עדיין לא הייתה ספורט לאומי, לשפים היה דימוי פומפוזי ונלעג. אפשר לקשר את הדימוי הזה למקור המילה הצרפתי ולגזענות ההוליוודית הידועה לשמצה כלפי כל מה שלא אמריקאי לבן וסטרייט, כמו גם לעובדה שבישול נחשב אז סטריאוטיפית למלאכה נשית בעיקרה.

עד לשנות ה-90' של המאה שעברה, אם ראיתם שף על המסך זה היה בעיקר כסוג של דאחקה חביבה או אפילו בתפקיד עם גרוב של נבל כמו ב"בת הים הקטנה".  למעשה, בין שנות השלושים לשנות התשעים, תחום הקולינריה לא נחשב למאוד קולנועי (וגם לטלוויזיה נחותה ומשעממת לעקרות בית), והשפים נשארו דמויות שוליות ומעט נלעגות עם הכובעים הלבנים הגבוהים והמצחיקים שלהם. כך זה היה. עבודה בהכנת והגשת אוכל לא נחשבה סקסית, והשאלה המעניינת לא הייתה "מי הכין את האוכל?" אלא "למה מי שהכין את האוכל מתנהג כאילו הוא חשוב?". מעליב, אבל כשזה השתנה זה השתנה מהר מאוד.

השף הריאליסטי: מה משותף ל"חברים" ו"הסופרנוס"

אי אפשר להתעלם מכך שאמנות תמיד שיקפה את רוח התקופה. צמיחת תיאטרון האבסורד לאחר מלחמת העולם השנייה המחישה את חוסר המשמעות שאנשים הרגישו באותה תקופה, הריאליזם התפתח לאחר מאות שנים שאנשים התמקדו בסיפורים על אבירים, גיבורים, אצילים, מלכים ומלכות, והתרבות העכשווית שלנו התפתחה סביב אנשים שרצו לראות את עצמם על המסך. במקביל, תרבות האוכל התפתחה ושפים החלו להפוך לדמויות ציבוריות ותקשורתיות, תרבות הפודיז החלה להראות את ניצניה, ערוצי אוכל כמו Food Network נפתחו והשפים נדחפו אל קדמת המסך.

השינויים שהתרחשו במשך העשורים בתחום הקולינריה ובאופן שבו אנשים תופסים אוכל, הביאו לבסוף את השפים אל מרכז תשומת הלב בהוליווד של שנת 1996, עם הסרט "Big Night" בכיכובם של סטנלי טוצ'י וטוני שלהוב. מדובר בדרמה קומית המתמקדת בשני אחים, מהגרים איטלקיים, שרוצים לחשוף את המסעדה שלהם לכמה שיותר סועדים באמצעות ערב אחד בו הם מגישים אוכל לקהל הרחב – בחינם. זה היה הסרט הראשון שהתמקד בשפים ובאתגרים שהם מתמודדים איתם וגם הסרט האמריקאי הראשון שעשה פורנו אוכל (בעולם כבר ראו כעשור קודם לכן את "טמפופו" ואת "החגיגה של באבט"), וכן, המנות נראות נהדר.

הסרט זכה לביקורות מאד אוהדות וזאת גם הייתה הפעם הראשונה בהוליווד שבה התייחסו על המסך לאופן יצירת האוכל ומה שעומד מאחוריו, ולראשונה המסעדה לא הייתה רק תפאורה שבה הגיבורים נפגשים. המסעדה הפכה לעולם בפני עצמו, כי גם במציאות הסועדים החלו להתייחס למסעדות באופן הזה. למרות הכל, אפילו שהסרט מנסה לשמור על מידת-מה של רצינות, היחס לדמות השף כאן עדיין קרוב מדי לעולמות הפארודיה, עם מבטא בולט מדי, דרמטיות יתרה ותנועות ידיים מוקצנות.

במקביל, טפטופים ראשונים זלגו גם לטלוויזיה, כשבסדרה "חברים" קיבלנו את השפית מוניקה גלר, שהאופי שלה די מתאים לשפים כשחושבים על זה: נוירוטית, תחרותית וחייבת סדר וניקיון, צמד מילים ששמעתי לא פעם במטבחים, והמקצוע שלה קיבל זרקור מיוחד לא מעט פעמים לאורך השנים. שינוי מהותי יותר הגיע בדמותו של השף ארטי בוקו לבית "הסופרנוס" (בגילומו של ג'ון ונטימיליה), הלוא השף של מסעדת "ואסוביו" בה סועדים המאפיונרים הכי מפחידים של ניו ג'רזי. ארטי הוא חבר קרוב של טוני והוא גם דמות השף הכי אנושית שנראתה עד שנות ה-2000. הוא לא רק מכין אוכל, אלא מתמודד עם בעיות אמיתיות ורציניות כמו תשלום חשבונות, בעיות בחיי הנישואים או שריפה פתאומית במסעדה שמעניין מאוד איך היא פרצה. 

השף העירום: רוק סטאר, סמל סקס, בדרן

עם תחילת שנות ה-2000, השפים הולכים ותופסים יותר מקום על המסך. זה קורה כשהשפים האמיתיים יוצאים מהמטבח ונכנסים למסך הקטן. בתקופה הזאת דמות השף החלה להיות מיוצגת באופן מגוון יותר. השף היה יכול להיות פוץ מתנשא או כוכב רוק, אבל הוא גם היה יכול להיות כמו רמי, העכבר מ"רטטוי" ששולט בשף דרך השיער שלו. השף למעשה הורכב משני חלקים, הראשון הוא העכבר רמי, שהוא בעל ההבנה הקולינרית, הושני הוא לינגוויני ( כן, זה באמת השם של הדמות), שמייצג את הרגש ואת התשוקה.

עבור רבים "רטטוי" היה המפגש המשמעותי הראשון עם שפים על המסך. עבור אחרים היו אלה שפים מפורסמים דוגמת גורדון ראמזי, ג'יימי אוליבר וגאי פיירי שהביאו את ענף הקולינריה לעולמות הריאליטי. גורדון רמזי הוא אולי האחראי המרכזי ליצירת תדמית השף הזועף והמשוגע שאנחנו מכירים ואוהבים לראות על המסך, עם הפה המלוכלך והעלבונות היצירתיים שלו. לראשונה השף היה גם בדרן וקומיקאי, גם סמכותי ומלחיץ, וגם נלקח ברצינות הקולינרית הראויה. עד גבול מסוים כמובן, בכל זאת ריאליטי. ג'יימי אוליבר הביא איתו טייפקאסט חדש נוסף: צעיר, מתוק וחתיך, עם טייטל פתייני כמו "השף העירום" שמסמן אותו כסמל סקס.

תוכניות הבישול הפכו לתחרויות, הציבור נדלק מהפנטזיה, ופתאום כל אחד יכול להיות שף. כל ערוץ חייב תחרות אוכל, גם בטלוויזיה הישראלית, אפילו נטפליקס נדבקה ומצאה מקום לתחרויות אוכל משלה, אבל תיכף נגיע לשם. המאסטר-שפים של עולמות הריאליטי אמנם אחראים במידה רבה על שלל תוכניות נוראיות ומיותרות, אבל הם נתנו לצופים הצצה מקו ראשון לאופן שבו שפים מדברים ומתנהגים. אחר כך קיבלנו הצצה לחיים שלהם, ומכאן הדרך לכרמי ברזאטו מ"הדוב" קצרה.

אחת הנקודות המכריעות בהתפתחותה של דמות השף עד הלום היא הסרט "שף" (2014) בכיכובו של ג'ון פאברו. הסרט מספר על קארל קספר, שף מוכשר שמגשים את החלום של שפים רבים – להתעמת עם המבקר שקטל אותו. בעקבות זאת הוא מתפטר מהמסעדה בה הוא עובד, קונה פוד טראק ומתחיל להגיש אוכל ברחבי ארה"ב. בתור התחלה זאת המלצת צפייה כי אין סרט פיל גוד יותר טוב מזה (רק תכינו את המאנצ' כי האוכל נראה טוב באופן קיצוני). למעשה, אני רק חושב על צפייה בסרט וכבר הבטן שלי מקרקרת. זה גם אחד התיאורים האותנטיים של שף עם מזג חם מתפרץ שנאלץ לעשות לעצמו רפלקציה אמיתית, משהו ששפים נורא רוצים להגיד שהם עושים, אבל בדרך כלל רק ממשיכים לחזור על דפוס ההתנהגות שלהם.

השף המשוגע: המפלצתיות היא בילט אין

כמו רבים מאיתנו, גם אני עבדתי עם שפים בעבר. אני יודע איזה פה מסריח יש להם, אני יודע גם כמה הם יכולים להיות עצבניים. כשעבדתי בתור צ'קר גיליתי שהשף הראשי של מקום בו עבדתי לא ידע איך לעבוד עם צ'קר, או איך להיות מסודר. היה סיוט לעבוד איתו והכי נורא זה שהוא היה מתעצבן על הצ'קר על טעויות שהוא בעצמו עשה. בסוף המשמרת, כשהתנשפתי לרווחה שזה נגמר, הוא אמר לי: "מה, אתה עייף?" ואני עניתי לו: "בטח. אתה לא עבדת עם עצמך אף פעם אז אתה לא יודע איך זה מרגיש".

למחרת הוא בא לדבר איתי ולהפתעתי הרבה גיליתי שהוא לקח את מה שאמרתי לו וממש חשב עליו לעומק. "חשבתי על מה שאמרת לי אתמול, ואתה יודע מה הבנתי?", הוא שאל ואני הייתי בטוח שהנה בא קתרזיס של הבנה ושינוי, אבל הוא המשיך: "הבנתי שבכל בוקר אתה צריך להודות לאלוהים שאתה עובד איתי, לצלם איתי סלפי ולהראות לכל החברים שלך שאתה עובד איתי". אז כן, שפים במציאות לא באמת עושים רפלקציה. אבל הקסם של המסך מאפשר דברים לא מציאותיים לפעמים, כמו מכוניות מעופפות, הצלת דינוזאורים מהכחדה ושפים שיודעים להתנצל. 

היכולת של השף קספר להראות נכונות לשנות את דרכיו אחרי רפלקציה מעמיקה היא מה שהפך גם את השף לאמן מיוסר ולרוק סטאר. כבר ראינו הצצות בעבר לחיים של שפים, כמו הסדרה "סודות המטבח" שעקבה אחר דמות של שף רוק סטאר, ולמרות שהסדרה הייתה די מוצלחת, הזמן עבר והיא לא נצרבה בזיכרון הקולקטיבי כמו סדרות אחרות מהתקופה. "שף" לעומת זאת עשתה את זה בצורה חיובית יותר, מה שאפשר לעוד סיפורים בסגנון לצמוח, כשהמוצלח ביניהם הוא "הדוב", שהתחבר לתפיסת הסועד המודרני לפיה בישול הוא אמנות שוות ערך לציור ופיסול.

דמותו של כרמי ברזאטו היא גם דמות אמן מיוסר, מאחר והוא אוחז בתפיסה הזאת, וכמו אמן אמיתי הוא גם עושה המון חשבון נפש עם עצמו ומלקה את עצמו כל טעות שעשה, בין אם זה במטבח ובין אם זה בחייו האישיים. הקונפליקט הזה מייצר אצל כרמי יצר הרס עצמי גבוה, שראינו בהילוך גבוה גם בסדרה הישראלית "הטבח" וחיי הרוק סטאר שמתוארים בה. באותה מידה זאת הייתה יכולה להיות תכנית על הייטקיסט שמצטרף ללהקה מוצלחת במקום למסעדת שף.

וכך הגענו עד הלום: השף הוא יצור מחונן ומוכשר, שיריביו אינם המבקרים או הסועדים אלא הוא עצמו, והוא נאלץ להתמודד עם יצר ההרס העצמי שפיתח. דמותו של האמן הגאון והמוטרף סוללת את הדרך לשלב הבא באבולוציה – פטישיזם מפלצתי. ראינו את זה בא בסרט "התפריט", שם רייף פיינס מגלם שף שמזמין את סועדיו לארוחה מפוארת שכל תכליתה היא נקמה. אם מסתכלים על המסלול המלא, מהשף כקריקטורה בסרטי ילדים ועד דמותו כרוקסטאר בדרמות ריאליסטיות, אפשר להניח שז'אנר האימה רק התחיל להתענג על הפרוורסיה שלהם. האם זה יעבוד? אין לדעת, אבל המפלצתיות כבר שם בילט אין.