תוחזר להורים תחושת ביטחון: על אלימות בין ילדים במערכת החינוך
אני לא מעורה בנבכי ועדות משרד החינוך. בתקציבים. בחוזרי מנכ"ל. בדיונים שמתקיימים בעניין. אני יודעת רק מה שאני רואה: התנהגות אלימה, כשברקע מתנופף דגל ה"מדיניות אפס סובלנות לאלימות", זה שכולם מתהדרים בו. הנה בעיה בוערת על סדר יומו של שר החינוך
מדי בוקר אני שולחת את אחד הבנים לבית הספר עם צידה לדרך: כריך, בקבוק מים ושלל עצות שימושיות: תתרחק ממנו. אל תפריע לו. אל תחסום לו בטעות את הדרך. אל תעצבן אותו. תעשה לי טובה, רק אל תעצבן אותו. ואם הוא מבקש "כִּיף", תן. גם אם לא בא לך. תן ותמשיך הלאה. ואם הוא מקלל אותך? נו, אתה כבר רגיל. תשתדל להתעלם. הרי גם ילדים אחרים הודו שהם לא אומרים כלום, כי ממילא אין מה לעשות והעיקר שהוא לא יתרגז.
"הוא" הוא רק דוגמה. כמוהו נמצאים בכל מקום. יש להם בעיה. מאובחנת בדרך כלל. וצרכים מיוחדים כאלה ואחרים. ואם לא מטפלים, או לא מטפלים נכון, הבעיה צומחת. תופחת. מתנפחת. עד שהיא מתפוצצת. בדרך כלל בפרצוף של ילד שבאמת לא עשה כלום. אולי רק הזיז בטעות את השולחן הלא נכון ובתגובה חטף שולחן על הראש. הילד המחטיף, ששוב לא הצליח להשתלט על דחפיו, נשלח הביתה כעונש. יום. יומיים. ארבעה. ואז הוא חוזר. והילד שחטף – לו עוד כואב. ועוד יכאב. יש כאן רק מפסידים. והעצות ה"שימושיות" שלי הן אבסורדיות למדי. אני יודעת. הרי חייב להיות פתרון אחר. בינתיים עוד לא נתקלתי בכזה, אז אני מאלתרת.
ואני חושבת על ילד "כזה". שהמועקה שלו מובילה אותו במבוך חשוך של לחץ ותסכול. וכועסים עליו. ומשעים אותו. והילדים לא אוהבים אותו. ואיש לא מצליח להושיע אותו. אני תוהה אם הבעיה היא לא רק בליקוי כזה או אחר שהוא סובל ממנו, אלא גם באלה שאמורים להיות המבוגרים האחראיים בסביבתו הקרובה.
לפעמים נראה שיש הורים ששוכחים שהם, קודם כל ולפני כולם, אחראים על ילדיהם. הם העוגן. הם המחנך הראשי. והדבקת אזהרות שימוש על מצח של ילד עם רשימת אבחונים – מתייגת את הילד אך לא פותרת דבר ובטח לא נותנת לו את הכלים שיסייעו לו להתמודד עם הקשיים ולהיחלץ מהביצה הטובענית שהוא חי בה.
האשמות יש בלי סוף, ובאמצע קופצים אלה שממהרים לציין (כאילו מישהו באמת לא מבחין) שמדובר בילדים עם מצוקות ואף נוזפים, במסווה של המלצה, שבמקום לחשוש מהתנהגות אלימה של ילד רצוי דווקא להכיל ולחבק. אותו ואת המצוקות שלו. בואו נתחבק.
תרשו לי ניחוש פרוע: הוא לא באמת צריך את החיבוק שלי, ובמקום לחשוש, אני מעדיפה לדעת שיש מישהו שמשגיח עליו, באופן מיוחד ואישי, כל עוד הוא אלים. ולא משנה אם יש לו אישור מהרופא שמצדיק את ההתנהגות שלו.
אני לא מעורה בנבכי ועדות משרד החינוך, בתקציבים, בחוזרי מנכ"ל, בדיונים שמתקיימים בעניין. כל מה שאני יודעת הוא מה שאני רואה: התנהגות אלימה, כשברקע מתנופף דגל ה"מדיניות אפס סובלנות לאלימות", זה שכולם מתהדרים בו.
אז הנה לך, מר שר החינוך, משימה. בעיה בוערת על סדר יומך. צור או אמץ מדיניות בהירה ולא מתפשרת, עם כוונה ומעשים להציל ילדים פגועים – פוגעים ונפגעים. קבע גבולות. כללים ברורים. חוק. הפוך ססמאות חלולות לפעולות אמיצות, לאמירות עם תוכן. דאג לילדים לטיפול. תקצה משאבים לסייעות. אין לי מושג מה תעשה או איך – אתה שר החינוך. כדאי שתמהר, כי ככל שהילדים גדלים, הדברים נעשים חמורים יותר. תחזיר להורים תחושת ביטחון. שתלמיד בן 15 יחשוב טוב טוב לפני שהוא מצלם בת כיתה עירומה ומפיץ בין כולם. שתלמיד כזה ושכמותו יחששו. באמת יחששו. מחוסר כבוד, ממעשי התעללות והשפלה. שלא יֵצאו מנקודת הנחה שכל מה שההורים שלהם צריכים הוא להתייצב במשרד החינוך עם עורכי דין ומערך יחצנות, והילד יחזור לכיתה, בעוד הילדה הנפגעת נשארת בבית – בוכה ומצולקת.