טיים אאוט timeout

בכסא גלגלים ליום אחד

| מאת: ש"י רבין

השיעור מסתיים, כולם רצים החוצה מהאולם, להספיק עוד קפה לפני השיעור הבא. כל סטודנט מכיר את התסריט הזה, אבל איך הדברים נראים לסטודנט שמרותק לכסא גלגלים?

אוניברסיטת תל אביב. צילום: דורי בן אלון

 

נפגשתי עם תומר יצקן (24), סטודנט שנה ג' בחוג למדעי המדינה ושחקן כדורסל על כסא גלגלים. עד לא מזמן תומר, המתמודד עם נכות מיום היוולדו, היה רכז תא סמ"ן (סטודנטים מובילים נגישות) באוניברסיטה. נפגשנו ליד בניין נפתלי ומיד הוא שאל אותי "לאן אתה רוצה לנסוע?", שאלה שהסגירה טפח מעולמו.

הדרך הולכת להיות ארוכה

לקראת מפגשי עם תומר התייצבתי בפעם הראשונה בחיי לחתום על ציוד ביד שרה. נפגשתי עם צוות מתנדבים מסור, שעם המון סבלנות עשו לי השתלמות בתפעול, שימוש וקיפול הציוד ודאגו ככל הניתן להתאים את הציוד למידות גופי. לאחר תשלום פיקדון יצאתי מהמקום עם כיסא גלגלים ואביזרים נוספים שעשויים לשפר את איכות חיי במקרה של נכות פיזית – חלילה. שמתי את הציוד במושב האחורי של הרכב ויצאתי למסע שמטרתו לדמות יום בחייהם של הסטודנטים בעלי המוגבלות באוניברסיטה.

כששאלתי את תומר מה הציון שהוא נותן לאוניברסיטה בטיפול באנשים עם מוגבלות, הוא ענה: 7. ביקשתי שיסביר. הוא הצביע על הכיסא, הציע שאתיישב ושנתחיל. נסענו לכיוון ספריית סוראסקי, תומר הסביר לי שהפעם (כמו בכל יום במהלך השנה האחרונה) הדרך הולכת להיות ארוכה ומאתגרת, בגלל השיפוצים שמתבצעים בכניסה הראשית. למעשה, הגישה מאזור פקולטת מדעי החברה לכיוון הרחבה המרכזית של האוניברסיטה חסומה לחלוטין. מהר מאוד חשתי אבוד, ראשי היה טרוד בלצלוח את העלייה התלולה שעמדה מנגד. מדובר בנתיב בו עברתי פעמים רבות, אך כשעמדתי על רגליי הייתי עיוור לתוואי השטח, הפעם, מבט חטוף מהכיסא הספיק כדי לגרום לי להבין שמדובר באתגר.

למרות שנים של פעילות גופנית, ידיי, שאינן מורגלות לשאת את משקל גופי לאורך זמן, בקושי רב הצליחו לגלגל את הכיסא במעלה הדרך. נדרשתי להפעיל כוח רב, ניסיתי לגרום לכיסא לנוע קדימה ולא לאבד את האחיזה אפילו לרגע, שמא אתפוס תאוצה ואתגלגל אחורה. כל זאת בזמן שאני מקפיד להשעין את גופי קדימה בכדי שלא אתהפך (כפי שכמעט קרה). מהר מאוד פנו אלינו אנשים טובים שהציעו 'לגלגל' אותנו מעלה. ברגשות מעורבים חייכנו וענינו "לא תודה". מצד אחד זה חימם את הלב להיווכח שיש סטודנטים שמוכנים לתת מזמנם ולסייע לבעלי מוגבלויות. מצד שני, מאוד קשה לתפוס ולהכיל את העובדה שהאתגר הכי גדול שלי היה להגיע לספריה ושאני לא מסוגל לעשות את זה בכוחות עצמי. אז למרות שבאותו רגע חוויתי קושי פיסי ומנטלי מאוד גדול, הייתי נחוש בדעתי להגיע לספרייה ולעשות זאת בזכות ובכוחות עצמי. פעם ראשונה שחשתי את תחושותיו התמידיות של הנכה – הניגוד בין הגבולות של הכסא לבין הצורך להיות אדם עצמאי – להרגיש נורמאלי. המשכנו לפלס את דרכנו בין שקיות אשפה, ענפים גדולים וגזמי עצים שחסמו את הדרך.

 

בכסא גלגלים ליום אחד. צילום: ש"י רבין

בכסא גלגלים ליום אחד. צילום: ש"י רבין

 

הקושי שבמבוכה

לאחר כרבע שעה, הגענו לדלת הכניסה של הספרייה. עייף אך מרוצה, שתיתי כוס מים, השאלתי את הספר שרציתי ומשם המשכנו לתחנה הבאה במסע שלנו – בית התפוצות. במבט מיואש הבטתי על הבניין המפואר הזה מלמטה ומהר מאוד הבנתי שלא אוכל להיכנס למבנה דרך הכניסה הראשית, וששוב אצטרך לעשות עיקוף – לכניסה האחורית (המזרחית) של הבניין. ישר חלפה בראשי המחשבה המתסכלת "מדוע דווקא האנשים שהכי מתקשים להגיע ממקום אחד למשנהו צריכים לעבור גם דרך ארוכה יותר בכדי להגיע אליהם?!". תוך ניסיון לעכל את תחושתיי, אני שומע את תומר אומר לי "בוא, אני צריך ללכת למזכירות החוג". חזרנו לעבר בניין נפתלי והעלייה המאיימת הפכה לירידה תלולה. לרגע שמחתי, חשבתי שהפעם לפחות זה הולך להיות קל, אבל מהר מאוד כפות ידי סיפרו לי אחרת. ארבעת הגלגלים עליהם ישבתי ניסו לפנות לכל כיוון ומהר מאוד הבנתי שאם לא אשלוט בקצב, אני עלול לאבד שליטה ולהיזרק אל הכביש או להתהפך. אחזתי בחישוק שמקיף את הגלגל בכל הכוח, חיכוך החישוק עם כפות ידי גרם לתחושת צריבה חזקה, אבל לא הייתה לי ברירה אלא לשלוט על קצב ההתקדמות שלי. תומר הסתכל עלי ואמר "אל תדאג לאט לאט העור מת ואתה לא מרגיש את זה". לא כל כך הצלחתי להתעודד.

"פעם ראשונה שחשתי את תחושותיו התמידיות של הנכה – הניגוד בין הגבולות של הכסא לבין הצורך להיות אדם עצמאי – להרגיש נורמאלי"

נכנסנו למעלית בבניין נפתלי, לחצנו על קומה 5, ואז התחלתי לקלוט את הקושי שאינו פיסי – הקושי שבמבוכה. ישבנו במעלית, שני הכיסאות שלנו בקושי הותירו מקום לאנשים נוספים להיכנס. מעבר לכך, הכניסה והיציאה מהמעלית דרשה מאתנו תכנון, ובהכרח זמן שעיכב את אלו שהתלוו אלינו. חשתי שלא משנה מה אעשה, מעצם היותי על כיסא גלגלים אני חייב (גם אם לא תמיד לומר זאת במילים) לבקש את התחשבות הזולת. פתאום גם חשבתי על זה שאני לא מבין איך אפשר להגיע בכיסא גלגלים משיעור אחד בנפתלי, לשיעור אחר, נניח בבבניין בריטניה, וגם להספיק לאכול משהו ולעשות פיפי. אז תומר הסביר לי – אי אפשר…

היו עוד הרבה נקודות שתומר תכנן לנו במסע, אבל למען האמת כבר הייתי מותש, פיסית ובעיקר רגשית. הנכים אמנם מוגבלים פיסית, אבל למדתי, רק ביום אחד, שהם מפצים על כך עם תעצומות נפש שזרות לנו.

בסיומו של המסע המיוחד הזה שוחחתי ארוכות עם תומר ועם בעלי מוגבלויות נוספים. הם הפנו את תשומת ליבי לכך שישנם בעלי מוגבלויות רבים, שמוגבלותם אינה בולטת כמו אצל המרותקים לכיסא הגלגלים, ושעלינו לחשוב גם עליהם. בנוסף, כולם מדגישים את אותה הנקודה המרכזית. הם לא מסכנים ולא רוצים שיראו אותם ככאלה! הם לא רוצים שנעזור להם להתגלגל בעליות, אלא שנגרום להם להרגיש שהם שווים בדיוק כמו כל אחד אחר. אחרי מה שעברתי במהלך יום אחד בכיסא גלגלים, אני חושב שבהרבה מובנים הם שווים אפילו יותר.

תגובות:

מאוניברסיטת תל אביב נמסר בתגובה:

"אוניברסיטת תל אביב פועלת רבות ליצירת סביבה נגישה פיזית ואקדמית, המאפשרת לסטודנטים בעלי צרכים מיוחדים המתמודדים עם בעיות פיזיות, חושיות ומחלות שונות לתפקד בצורה עצמאית, בטוחה ומכובדת תוך מיצוי מלוא יכולותיהם. במסגרת פעילות זו, האוניברסיטה מקיימת גם ימי עיון ומפגשי הסברה לאוכלוסיית היעד. מפגש כזה נערך לאחרונה.

אנו מודעים לבעיית נגישות זמנית שנוצרה ברחבה המרכזית בשל בניית בניין הפקולטה לניהול. עם סיום הבניה תוסדר הנגישות במקום. נציין כי בית התפוצות אינו באחריות האוניברסיטה. אנו ממליצים לסטודנטים וסטודנטיות הנתקלים בבעיית נגישות לפנות למרכז לקידום סטודנטים בדקאנט הסטודנטים (סטודנטים עם מגבלה פיזית או חושית), או למר רחמים הדר, מנהל יחידת בטיחות ונגישות (סטודנטים עם מגבלה פיזית). מידע נוסף ניתן למצוא באתר הנגישות:  https://www.tau.ac.il/accessibility

 

מבית התפוצות נמסר בתגובה:

"בדקנו שוב את הכניסה הראשית (המזרחית), אין שום בעיה להיכנס עם עגלת נכים. הכניסה נגישה ורחבה".

 

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: d4027f4726d4d