לכתוב את הטור הזה הוא עניין טריקי. מה אתם צריכים את הפלוץ הזה שעבר מתל אביב לפריז ואז בא להצביע לכם (No pun intended. טוב, קצת) על כמה חרא פה? אולי הוא גם רוצה לעדכן שהקרואסון בבוטיק סנטרל פחות טוב ויותר יקר מזה של הבולנז'רי השכונתי שלו? אבל לתחושתי, במקום הזה שבו אני עומד לפניכם, קוראי טיים אאוט תל אביב, ללמד קטגוריה על התחבורה הציבורית באזור המרכז – אין אני עומד יחידי. עמדי ניצבים כאן שישה מיליון נוסעים, שלא היה להם מקום ישיבה באוטובוס. כלומר, אם הוא בכלל הגיע.
>> שלחנו את האדם הכי ציני בפריז להופעה של סלין דיון. אפילו הוא נמס

תבינו, גרתי 25 שנה בעיר הזאת, שאני עדיין אוהב. במשך כל התקופה הזאת, למעט שנה וחצי שבה עבדתי מחוץ לעיר, הייתי נטול רכב והסתמכתי על התחבורה הציבורית. בעיקר כפרקטיקה, אבל גם כאידיאולוגיה. להחזיק ברכב מעולם לא היה בעיניי שוס גדול. לעלות על הסעת המונים שתביא אותי פחות או יותר מאיפה שאני נמצא לפחות או יותר לאיפה שאני רוצה להגיע נשמע לי הרבה יותר הגיוני. כן, גם כשהמאץ' מטינדר שהתקשרה אליי הזדעזעה לשמוע שבזמן השיחה אני נוסע מירושלים לתל אביב לא ברכב אלא בקו 480. אחרי כמה דקות שיחה ("איך אין לך אוטו??") היא הבינה שהיא בעצם לא בנויה לקשר בשלב זה של חייה. ובכל זאת, מאז ועד היום, ההיגיון הזה תקף ומיושם – ובקלות – בעיר מגוריי הנוכחית, שבמדינת הגבינות והחלזונות.

זה לא ששכחתי מה זה לנסוע בתחבורה ציבורית בתל אביב. אבל אחרי שאתה חווה את הטוב למשך תקופה ארוכה ורציפה, מתחדד לך עד כמה הרע הוא רע. בשבועיים שהעברתי כאן בביקור מולדת נוכחתי שלמעט יוצא דופן משמעותי אחד – הרכבת הקלה – התחבורה הציבורית תקועה במקום.

במה זה מתבטא? אם צריך לתת את השורה התחתונה לפני הפירוט המתבקש, היא כנראה תהיה: אין לך אפשרות לתכנן. אתה נמצא במקום X, צריך להגיע למקום Y, בודק ב-Google Maps איך מגיעים לשם באוטובוס וכמה זמן זה לוקח? התשובה שאתה מקבל היא לכל היותר הערכה גסה. אף אחד לא מבטיח שהאוטובוס יבוא בזמן, אף אחד לא מבטיח שהוא יבוא בכלל. ועצם מציאתו יכולה להיות חתיכת אתגר.

מספר פעמים במהלך הביקור קרה שהאפליקציה כיוונה אותי לתחנת אוטובוס מסוימת. כשהגעתי אליה, בדרך כלל מצאתי כמה תחנות צמודות או סמוכות זו לזו – התחושה היא שיש כאן אלף תחנות עם אלף קווים. שם התחיל המשחק "זהה את תחנתך". נסו לשחקו בשלוש התחנות הסמוכות זו לזו בחלק התחתון של רוטשילד. מסתבר שקו 82 נמצא בתחתונה שביניהן. לפעמים למשחק יש גם שלב בוס: מספר האוטובוס הנדרש כלל לא כתוב על שלט התחנה. Google Maps אמנם נשבע לך שאתה במקום הנכון, אבל לך תדע אם להאמין לו או לשלט. באחד מרגעי האבסורד הבולטים ביותר הגעתי לתחנה שבה מספר הקו שהייתי צריך לא היה כתוב על השלט, אבל כן הופיע על השלט הדיגיטלי המבשר מתי מגיע כל קו שעובר כאן. ממש הקו של שרודינגר.

על ה"מגיע" כדאי גם להתעכב, ממש כמו האוטובוס עצמו. עזבו לרגע את זה שתדירות הקווים נמוכה לאללה, שלא נדבר על מה שקורה בשעות הערב והלילה. העניין הוא שקשה לדעת מתי יגיע הקו הנכסף, גם כשיש אינדיקציות פחות או יותר אמינות לכך. על הלו"ז של Google Maps אין בכלל מה לדבר. בעוד שבאירופה אני רגיל לקבל ממנו זמני הגעה דה פקטו, בביקור הזה בישראל הוא נראה לי כמו משהו שנסמך בעיקר על לוחות זמני יציאה רשמיים, שהקשר בינם לבין מה שקורה בפועל הוא מקרי בהחלט. "אתה צריך לבדוק את הזמנים באפליקציית HopOn, היא עובדת על בסיס GPS", אמרו חבריי המקומיים. והיא אכן מדייקת כמעט תמיד. כלומר, למעט פעם אחת שבה האוטובוס פשוט לא הגיע ופעם נוספת שבה, לאחר רבע שעת המתנה, לפתע הופיעה ההודעה התמוהה "הקו סטה ממסלולו" (טיסת פליי דובאי, גרסת רמת גן?). האוטובוס הבא הוצג כמגיע בעוד יותר מחצי שעה. נאלצתי לקחת מונית. העלות הייתה 90 ש"ח, פקק תנועה מתיש באיילון ונהג ממורמר שמקטר שבכלל לא רצה לאסוף אותי, אלא לעצור לשתות קפה.

נעים בסופ"ש זה פלסטר

הצורך הזה לקחת מונית כמובן צף רבות בסופי השבוע. בערב שישי אחד הוזמנתי לחברים הגרים באזור הבימה. כששחררתי אותם מעולי ב-23:00, היה ברור שמונית היא הדרך הריאלית היחידה להגיע לסאבלט ברמת גן, שנמצא על ז'בוטינסקי, די קרוב לתל אביב. כמובן שזה עלה 80 ש"ח. כשצייצתי על כך בטוויטר (שאמא'שכם תקרא לזה X) היו כאלו שמיהרו לבצע האשמת קורבן על כך שלא לקחתי קו של "נעים בסופ"ש". עוד לפני שהספקתי להסביר שב-23:00 לא הכי בא לי לחפש תחנת אוטובוס לא ברורה (מניסיוני, השילוט של הקווים האלה קיים חלקית מאוד) וגם לא בא לי לשבת חצי שעה בתחנה, כבר היו אחרים שעשו זאת בשבילי. אחת סיפרה איך פעם חיכתה לקו כזה 40 דקות, וכשהוא הגיע הוא חלף על פניה הלאה. "נעים בסופ"ש זה לא פתרון תחבורה ציבורית", כתבתי שם למישהו. "זה פלסטר".

לפעמים הנסיעה בתוך העיר מאתגרת לא באשמת מערכת התחבורה עצמה. נהג האוטובוס באמת לא היה אשם בפקק שבו נתקענו וגם לא בניידת הברסלבים שעמדה מאחורינו ונתנה בראש עם השירים החופרים שלהם. אבל אלו בדיוק הרגעים שבהם אתה מרגיש שאתה בעולם השלישי. הכל מבולבל וכאוטי. בא או לא, מצליח לנסוע כסדרו או לא, שומע "נח נחמ נחמן מאומן" בפול ווליום או לא. לשרת התחבורה היוצאת מירי רגב זה ממש לא היה אכפת, היא בטח גם עכשיו בדרך לעוד איזו "נסיעת עבודה" בבודפשט. ואני לא צריך לספר לכם שיש דברים עוד יותר בעייתיים ועוד יותר דחופים במדינה הזאת. חלק מהם נפלו עליכם מהשמיים לפני חצי שנה והדיבור הוא שמתוכנן סיבוב נוסף איתם בקרוב. אבל תחבורה ציבורית היא באמת זכות יסוד. היכולת של בן אדם להגיע מנקודה לנקודה – ורצוי בהתאם ללו"ז מתוכנן – מבלי שיצטרך לשלם לנהג פרטי. בכל העולם המערבי זה אלמנטרי. ידעתם שבלוקסמבורג התחבורה הציבורית בכל המדינה – אוטובוסים, טראמים ורכבות – ניתנת בחינם? גם במרכז מנצ'סטר, בבלגרד, במלבורן ועוד לא מעט ערים. כאן? תנסו לנסוע מאלנבי למרכז רמת השרון ולצאת מזה בלי הרגשה שמיקססו אתכם בבלנדר.

כשאני עשיתי את זה, גיליתי שאני צריך לבצע מסלול של שלושה קווים: הראשון הוא הרכבת הקלה, שבאמת נראית, מתנהגת ועובדת כאן בסטנדרטים אירופיים מתקדמים. אחריה: קו אוטובוס אחד ואז קו אוטובוס שני. הסגמנט הראשון עבר יופי. בשני התרחשה האניגמה שצוינה כאן קודם, עם קו שכתוב ולא כתוב בתחנה האמורה שלו. כשירדתי ממנו בצומת הכפר הירוק כדי ללכת לקו השלישי, גיליתי שעליי לחצות אוטוסטרדה. מעבר החצייה כמובן לא היה בין תחנת הירידה לתחנת העלייה, שניצבות ממש אחת מול השנייה. לך מאות מטרים, עבור, ואז לך עוד מאות מטרים כדי להגיע בדיוק אל מול איפה שהיית. ככה זה במדינה מכוונת מכוניות. לא רק שהתחבורה הציבורית עצמה מעפנה, אלא גם הנדסת האנוש שסביבה.

לדברים טובים מתרגלים מהר

עוד כמה ימים אחזור לפריז. לפעמים, כשאני נכנס לתחנת המטרו בשעה מאוחרת, בדיוק מפספס רכבת ורואה שהבאה תגיע רק עוד 9 או 12 דקות, אני קצת מתבאס. ואז אני נזכר מאיפה באתי, ואיך ששם הייתי חותם על 12 הדקות הללו גם בשעות היום. נגיד, כשחיכיתי בתחנה ברמת גן שבה עוברים שני קווים רלוונטיים למסלול שלי, ואף אחד מהם לא הגיע לפי הלו"ז. לדברים טובים מתרגלים מהר, והם הופכים לסטנדרט שלפיו אתה משווה. וכשמסתכלים על מה שקורה ברחבי אירופה, קשה שלא לראות עד כמה ישראל מפגרת בתחום. הרכבת הקלה היא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. מי ייתן ובביקור הבא שלי גם שני קוויה שבנייתם חוסמת חצי עיר יעבדו ויתפקדו כמו הקו הראשון. זה בטח יקרה ממש אוטוטו. מה, לא?